דעה: אמנון שעשוע התגייס למלחמה בקורונה, ונתקע בגלגלי הביורוקרטיה

אחת ההתמודדויות המרתקות במשבר היא בין שני כוחות מנוגדים בתוך החברה הישראלית: מצד אחד התגייסות מרגשת של יזמות חדשנית, מצד שני ביורוקרטיה שחונקת אותה

אמנון שעשוע / צילום: איל יצהר
אמנון שעשוע / צילום: איל יצהר

ההתמודדות של החברה הישראלית עם מגפת הקורונה היא טוטלית. החלשים והמרוחקים ביותר - קהילות חרדיות ודיירי בתי האבות - מושלכים לחזית, וכך גם החזקים ביותר, הממסד הביטחוני וחיילי החובה, שמנסים לסייע.

ערפל הקרב בחדרים שבהם נקבעת המדיניות אינו סמיך פחות מזה שבשטח, באזורי ההדבקה. אחת ההתמודדויות המרתקות היא בין שני כוחות מנוגדים בתוך החברה הישראלית. מצד אחד התגייסות מרגשת של יזמות חדשנית, מובילה עולמית ביכולתה להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. מצד שני ביורוקרטיה חונקת, ריכוזית, מיושנת, שיכולתה להפוך כל אפשרי לבלתי אפשרי אינה נופלת מיכולתם של היזמים לעשות את ההפך. אבירים בשריון נוצץ מול דרקון רב עוצמה.

קחו למשל את ניר קלקשטיין, אחד המוחות המבריקים בעולם שעשה כבר כמה מיליארדים בתחומים שרוב הציבור לא שמע עליהם מעולם, שהתיישב לכתוב מסמך מדיניות לממשלה. המודל של קלקשטיין מציע לאזן את היקף התחלואה עם יכולות מערכת הבריאות בצורה טובה יותר, מה שהוא מכנה עקומת ההכלה. המדיניות הזו תועיל לדעתו בסופו של דבר לא רק לכלכלה אלא גם לבריאות הציבור. קלשטיין מעיר שדווקא שיעור תחלואה נמוך מאוד עלול לחשוף את האוכלוסייה הישראלית לסכנות גדולות יותר ביום שהשמיים ייפתחו מחדש. לצד קלקשטיין אפשר לציין את המוחות שנרתמו לסייע למל"ל ועוד ניירות עמדה רבים מספור שמסתובבים ברשת.

פרופ' אמנון שעשוע הוא הדמות היזמית והאקדמית הבולטת ביותר במאבק הממשלתי בנגיף. האיש שמכר את החברה שלו ב-15 מיליארד דולר לאינטל, התיישב לכתוב מודל מתמטי להתמודדות עם המגפה. מי שנחשף אליו מתאר נייר אקדמי ברמה מאוד גבוהה. הבעיה שכדי שניתן יהיה ליישם את המודל של שעשוע בכל הארץ יש צורך לתקף אותו בשטח. אחד הרעיונות שעלה היה להשתמש בבני ברק כמקרה מבחן, אבל מאפייני האוכלוסייה שלה, בגיל, בתזונה במספר המעשנים שונים מהממוצע של כלל האוכלוסייה.

בשורה התחתונה, תיקוף אמין של המודל של שעשוע דורש ביצוע של 30 אלף בדיקות ביום. היכולת של מדינת ישראל מוגבלת בגלל מחסור בחומרי הבדיקה. המחסור הזה מגביל מספר הבדיקות שניתן לבצע לעשרת אלפים ביום. אבל אם המחסור בריאגנטים הוא בעייה כלל-עולמית, את החסם הבא ישראל יכולה לזקוף אך ורק לזכות הביורוקרטיה המופלאה שלה.

הליך הבדיקות, מרגע ביצוע הבדיקה ועד למסירת התוצאה לנבדק, הוא ההליך הכי קריטי במאבק בקורונה, מלבד הטיפול הרפואי עצמו. ההליך הזה מתנהל בשיטות שמזכירות מדינה קומוניסטית. קופות החולים שמבצעות את הבדיקות אינן רשאיות לדווח את תוצאותיהן לנבדקים. משרד הבריאות שומר את השליטה במידע בידיו - מילולית. קופות החולים אוספות את הבדיקות דיגיטלית אבל התוצאות מועברות אליהן בחזרה ממשרד הבריאות בצורה ידנית, ברשימות בכתב יד, מה שגורם לטעויות רבות. הזמן המקובל במדינות מערב אירופה לקבלת תוצאות הבדיקות הוא ארבע שעות. בישראל הממוצע עומד על 6 או 7 ימים. כפי שהציגה העבודה של מכון גרטנר שפורסמה אתמול, בפרק הזמן שחולף עד לקבלת תוצאות הבדיקה, הנבדק מדביק את סביבתו. במקרים רבים ביקשו נבדקים לערוך בדיקה חוזרת מתוך מחשבה מוטעית שתוצאות הבדיקה הראשונה הלכו לאיבוד - ויצרו עומס רב ומיותר נוסף על המערכת.

מיטב המוחות מציעים פתרונות לצוואר הבקבוק הזה. בטכניון למשל עלתה הצעה לבצע בדיקות בשיטת פול - לקחת דגימות מ-100 איש נניח ולמדוד כמה מתוכן חיוביות, שיטה שיכולה לחסוך משאבים וזמן יקר. מנכ"ל הדסה פרופ' זאב רוטשטיין שניסה ליזום הליך בדיקות עצמאי - הואשם בלא פחות מבגידה במולדת. המאבק מול הנגיף יסתיים הרבה לפני שננצח את מפלצת הביורוקרטיה.