התאמת השכר במגזר הציבורי לשכר במגזר הפרטי, דחיית הפרשות לפנסיה לעובדים, מתן אפשרות לעובדים שהוצאו לחל"ת לחזור לעבודה במשרה חלקית, ולפתוח עסקים בתוך יישובים שבהם התחלואה נמוכה - אלה חלק מההצעות שגיבשו חוקרים במכון אהרן למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי הרצליה.

בראיון ל"גלובס" אומר פרופ' צבי אקשטיין, ראש המכון ודיקן בית ספר טיומקין לכלכלה, כי הוא אינו פוסל את המודל הסיני של סיווג אישי לאזרחים לפי סכנת ההדבקה שלהם. "המדינה צריכה לעבור מממדיניות של הרחקה אגרגטיבית להרחקה סלקטיבית, כלומר הרחקה על-פי אזור, ענף, גיל" מסביר אקשטיין.

"עיקרי מדיניות כלכלית ליציאה מהסגר" הוא שמו של נייר עמדה שאקשטיין כתב יחד עם ד"ר אביחי ליפשיץ חוקר בכיר במכון אהרן. הנייר מבקש לשנות את הקונספציה הנוכחית לגבי הסגר. מדיניות ההסגרים הנוכחית, אותה מכנים אקשטיין ושניר "הרחקה גורפת" היא לדעתם מדיניות לטווח קצר המיושמת "למרות שלא ניתן לדעת כמה זמן יהיה צורך במדיניות של הסגרים, לנוכח מחסור חמור במידע איכותי על היקף המחלה שיצדיק צעדים אלו, ולמרות הנזק החמור למשק ולחברה, שגם לו כמובן השלכות בריאותיות בטווח הבינוני והארוך" כותבים השניים.

רגולציה תומכת תעסוקה

"נדרשת בדחיפות מדיניות על בסיס ניתוח עלות-תועלת שתביא בחשבון היבטים כלכליים- חברתיים לטווח הקצר והארוך כאחד. במדיניות כזו, אותה אנו מכנים "הרחקה חכמה", המטרה המרכזית היא פתיחת המשק על מנת למזער את הנזק לתוצר, תוך ניהול הסיכונים הבריאותיים.

אתם מדברים על רגולציה בריאותית תומכת תעסוקה. למה הכוונה?

"הבעיה המרכזית של המשק היא התעסוקה. בכל יום שאנחנו לא מגבירים את התעסוקה הפגיעה בתוצר היא קשה. צריכה להיות רגולציה בריאותית שתומכת בתעסוקה. שתתיר לעבוד בתנאים שבהם סיכויי ההדבקה הם לא אפסיים, אבל מאד נמוכים עם יכולת מעקב". 

כשאקשטיין מדבר על יכולת מעקב הוא מתכוון לא רק לשקיפות בנתונים הארציים, אלא אינפורמציה חשופה לגבי המצב הבריאותי של הפרטים. "על מנת לאפשר למקומות עבודה להיפתח ולהבטיח את הרגשת הביטחון של העובדים, יש לוודא שהמידע הרפואי על העובדים ורמת סיכון ההדבקה שהם מהווים לסביבה יהיה נגיש למקומות העבודה ולעובדים האחרים", כותבים אקשטיין ושניר, "חשיפה כזו תאפשר לנטר את הפרטים המהווים סיכון, למקד את הבידוד והטיפול בהם בלבד, ולשחרר אנשים אחרים לשוק העבודה"

בסין סיווגו את האזרחים לירוקים ואדומים - זה צעד שנטען שאיננו מתאים למדינות דמוקרטיות.

"עשו את זה לא רק בסין, אלא גם בטיוואן - ושם לא סגרו בית ספר לא סגרו גן ולא סגרו מסעדה. ביל גייטס אומר את זה חד-משמעית - אנשים יצטרכו ללכת עם תעודה שאומרת אם הם נקיים מקורונה, או שכבר הייתה להם והם מחוסנים. אני לא אומר שאין עם זה בעיות משפטיות, אבל בכל העולם מדברים היום על אימוץ אפליקציה שמאפשרת לכל פרט לדעת את מצבו הרפואי. בישראל יש לנו את הכלי של קופות החולים. כל אחת מאיתנו חבר בקופת חולים, שמכירה את הטלפון הנייד שלו ושולחת לו הודעת טקסט אם יש לו איזושהי בעיה רפואית. מה הבעיה אם הקופה תשלח לך בכל בוקר הבנאדם הזה הוא ירוק? מי שלא רוצה לא מוכן לקבל סיווג כזה - שיישאר בבית. זה יאפשר לנו להגיע לרמה מאד מדוייקת של חלוקה".

זה לא שהמשקים בסין ובטיוואן עובדים היום ב-100%.

"הכלכלה העולמית חטפה זעזוע. הביקושים בכל העולם ירדו. גם אם היינו היום בישראל בתעסוקה מלאה, הצמיחה הייתה הרבה יותר נמוכה. כל עוד לא יהיה חיסון, אנחנו נמצא את עצמנו ברמת תוצר יותר נמוכה. השאלה היא אם אנחנו רוצים להישאר ברמה שהיא ב-35% פחות (מהנורמלי, ע"ב) או לשאוף להגיע ל-5% פחות. לפי בנק ישראל אנחנו היום ברמה של 35%-40% מתחת לרמה הרגילה, זה הפסד תוצר של 40 מיליארד שקל בחודש וזה הורס את הכלכלה שנים קדימה. אין לזה שום הצדקה, מכיון שבחלקים גדולים מהארץ, התחלואה וההדבקה הן ברמות מאד נמוכות".

אז מה אתם מציעים?

לעבור מסגר אגרגטיבי לסגר סלקטיבי, מסגר גורף לסגר חכם. זה לא סביר להעלות את שיעור התעסוקה בכל הארץ ל-50%, כשיש מקומות כמו בני ברק שצריכים להישאר בהסגר. אבל, ממש כמו שאנחנו יודעים לסגור נקודתית מקומות שיש בהם תחלואה גבוהה, אנחנו צריכים לפתוח מקומות שיש בהם תחלואה נמוכה. למשל, יישובים במגזר הערבי או מושבים וקיבוצים שיש בהם תחלואה מאוד נמוכה בקורונה, שיש מעט חולים עם תסמינים - זה מעלה את השאלה למה לא לאפשר תעסוקה בתוך היישוב?

"יש עסקים קטנים והרבה מאוד פעילות כלכלית בתוך היישובים. באזורים רבים בארץ אפשר ליישם פעילות מלאה עם הנחיות ברורות של הימנעות מהדבקה - אז למה לסגור הכול? הרי התעשייה האווירית עובדת - לא? אינטל עובדים. כמה הדבקות היו שם? למה המפעל שלידם לא יכול לעבוד באותה הצורה שהם עובדים? בענף הבינוי הרי עובדים, אז למה לא לאפשר לכל מי שעובד במקומות פתוחים לעבוד"?

זה גם מתמרץ את התושבים לשמור על כללי הבטיחות הבריאותיים.

"ברור. זה מתמרץ את התושבים ואת הרשויות המקומיות שרוצות שהעסקים יחזרו לפעול כדי להתחיל לקבל ארנונה בחזרה".

צריך גמישות ביחסי עבודה

לצד צעדים לשחרור המשק, הכוללים שיפור האכיפה, הבקרה ושקיפות המידע הרפואי (כמו השימוש באמצעים הטכנולוגיים לסיווג אישי) וצעדים להקלת מצוקת הנזילות של בעלי העסקים (אקשטיין ושניר ממליצים למשל על דחיית כל תשלומי המסים וכן הפרשות פנסיוניות לעובדים עד נובמבר) הם מציעים גם על הגמשת מודל התעסוקה, כצעד לצמצום האבטלה ועידוד מעסיקים לקלוט עובדים.

מה דעתכם בנושא החל"ת? אתם מסכימים שזה מודל בעייתי?

"אנחנו חושבים שצריך להגמיש את החל"ת. למשל לתת למי שיוצא לחל"ת והמעביד שלו מוכן לקלוט אותו בחזרה למשרה חלקית, להמשיך ולקבל השלמה של דמי אבטלה עד לגובה השכר שלו, גם אם זה ללא הפרשות סוציאליות. מבחינת המעסיקים אנחנו מכירים בכך שיש ירידה בביקושים ומעסיקים שלא יכולים לקלוט עובד במשרה מלאה יוכלו אולי לקחת אותו במשרה חלקית. מצד שני זה חשוב לעובד לחזור לעבוד, זה משמר את הקשר עם המעסיק.

"אני חושב שצריך להאריך לצעירים לחצי שנה אבל אין צורך. חצי שנה חל"ת נגמר בספטמבר, ככה שאם יתחילו לשחרר במאי נגיע למצב שעד ספטמבר כמעט כל העסקים יהיו פתוחים ואלה שלא - כנראה כבר לא יתרוממו וממילא העובדים לא יוכלו לחזור. צריך גם לאפשר הורדת עלויות העסקה, אפשר לעשות את זה על-ידי פטור זמני משתלום פנסיה חובה ו/או תשלומי ביטוח לאומי. אנחנו בעצם מדברים על לקחת את החל"ת קצת יותר לכיוון הסדרים שנעשו באירופה, כי בעצם במקביל אנחנו צריכים שהחנויות יהיו פתוחות. אבל, הנקודה המרכזית היא שזה יכול להיות מהר מאד במקומות שיש בהם תחלואה נמוכה".

ומה לגבי המגזר הציבורי, שהיה עד עכשיו מוגן מכל הזעזועים שעבר הסקטור הפרטי?

"אנחנו חושבים שמאד חשוב שיגיעו להסכמה עם הסקטור הציבורי על התאמת השכר כלפי מטה בהתאם לירידת השכר בסקטור הפרטי. צריך לעשות את זה כבר בהקדם האפשרי זה לא סביר שכל המכה נופלת רק על הסקטור הפרטי".

מה מכל זה מקובל לדעתך גם על האוצר?

"כל ההמלצות שלנו נמצאות בדיונים באוצר ובבנק ישראל". 

באוצר חוששים מרמאויות ומתנגדים לשינויים בכללי החל"ת 

במשרד האוצר יתנגדו לכל שינוי במודל החופשה ללא תשלום הנוכחי, בגלל החשש מיצירת תקדים שינוצל לרעה על ידי מעסיקים. לגישת האוצר, כל הסדר שיאפשר ליוצאים לחל"ת לחזור לעבודה בצורה חלקית יוביל ליצירת תכנונים יצירתיים של מעסיקים, בעוד שהמדינה תפסיד פעמיים - גם תממן שכר לעובדים שהמעסיק יכול לשלם להם וגם תתמודד עם נתוני אבטלה מנופחים, שאינם משקפים את המציאות.

מצד שני, אין כיום התנגדות עקרונית באוצר להארכת תקופת הזכאות לדמי אבטלה מעבר למכסה הקבועה כיום בחוק, שנחשבת "קמצנית" ביחס למקובל במערב - במיוחד לצעירים.

מבחינת האוצר, החשש לשימוש לרעה של החל"ת מצד מעסיקים, כבר התממש לגבי ההסדר הנוכחי שמעניק דמי אבטלה למי שהוצא לחל"ת של 30 יום ומעלה. לראייה טוענים באוצר, גם חברות גדולות וחזקות הוציאו עובדים רבים לחל"ת וחלקן אף הבטיחו לעובדים השלמת התשלום מהביטוח הלאומי לגובה השכר החודשי שלהם כעובדים קבועים.

נציגי הסקטור העסקי לחצו, שגם עובדים שממשיכים לקבל רכב מהעבודה יהיו זכאים לחל"ת, למרות שזו אינדיקציה לכך שמדובר בעובדים חזקים שאין כוונה לפטר אותם. לפי גישת האוצר.

גם להצעת אקשטיין-שניר להצמדת השכר בסקטור הציבורי לזה של הסקטור הפרטי אין סיכוי רב להתקבל ללא לחץ ציבורי משמעותי. כל פגיעה בשכר תעורר התנגדות רבה מצד ההסתדרות ובאוצר לא "יתאבדו" כדי להעביר אותה. גישת הממונה על השכר הנוכחי קובי בר-נתן היא שלא צריך לנצל את המשבר הנוכחי להישגים "קצרי מועד" כמו הפחתת שכר, אלא להסדר כולל שיאפשר לטפל בתחלואים מבניים של המגזר הציבורי, למשל בתחום הגמישות הניהולית או הצמדות השכר.