דעה: לא הייתה שום שחיקה בתקציבי הבריאות הציבורית בישראל

טוריהם של פרופ' רפי ביאר ושל פרופ' גבי בן נון, שנכתבו בתגובה לדבריי בנידון, מתעלמים מההבדלים בהתפלגות הגילאים בין מדינת ישראל ובין מדינות אחרות, וכך מייצרים מצג לכאורה שעלול להטעות

בית החולים איכילוב בימי קורונה / צילום: אסף לוי
בית החולים איכילוב בימי קורונה / צילום: אסף לוי

בטורי מתחילת החודש הראיתי כי הנתונים אינם מעידים על שום שחיקה בתקציבי הבריאות בישראל, בהמשך למחקר שכתבתי עם פרופ' זיו גיל מבית החולים רמב"ם. התקציבים עלו גם פר נפש, וגם כאחוז מהתוצר. ציינתי במאמר באופן מפורש כי רבים מהכותבים בנידון "טוענים שהוצאות הבריאות בישראל נמוכות ביחס לממוצע ה-OECD, ולכן בכל זאת מדובר בשחיקה. אך הוצאות הבריאות בישראל תמיד היו נמוכות יחסית למדינות אלו, מכיוון שהאוכלוסייה בישראל צעירה יותר בממוצע." הגיל הצעיר של אזרחי ישראל מסביר גם את הפערים במספר המיטות לנפש ובמדדים אחרים.

בהמשך לטור שלי התפרסמו שתי תגובות, האחת מאת פרופ' רפי ביאר והשנייה מאת פרופ' גבי בן נון. שניהם התעלמו לחלוטין ממה שכתבתי, ופשוט הציגו את אותה ההשוואה למדינות אחרות או לממוצע ה-OECD, בלי להתייחס כלל לכך שהאוכלוסייה בישראל צעירה יותר בממוצע. את ההתעלמות המוחלטת הזו מהעובדות ומהטיעונים של הצד השני הם ליוו בניסוחים נחרצים, אודות "נתונים ברורים" ה"אומרים את ההפך" ממה שכתבתי.

הנתונים אכן ברורים, והם אומרים בדיוק את ההפך ממה שרפי ביאר וגבי בן נון כותבים. הנתונים אומרים שברגע שמתחשבים בהתפלגות הגילאים השונה, הוצאות הבריאות בישראל אינן נמוכות יחסית. הנתונים אומרים שמספר המיטות לנפש נמצא בירידה בכל מדינות המערב, ובשוודיה, דנמרק וניו זילנד יש פחות מיטות לנפש מאשר בישראל. מלבד זאת ישנה שונות גבוהה בין מדינות בתקן של מספר הרופאים והאחיות לכל מיטה, כך שלא ברור בכלל מה המשמעות של המדד הזה. ומעל הכל - הנתונים מעידים על כך שאין שחיקה או ייבוש של מערכת הבריאות.

משמעותן של המילים "שחיקה" או "ייבוש" היא תקציבים אשר הולכים ופוחתים משנה לשנה, לא איזה שהוא פער קבוע בין ישראל לבין מדינות אחרות במדד שמשמעותו לא ברורה, ולא יציאה לפנסיה של רופאים מבוגרים. ביאר לא שוכח לסכם את מאמרו בטענה הניצחת שלפיה "בעשר השנים הטובות שהיו לנו בכלכלה, ישראל לא השכילה לחזק את הבריאות" - טענה שהיא פשוט שגויה עובדתית, לא משנה איך תסובבו אותה.

נפלא מבינתי כיצד אפשר לכתוב מאמרי תגובה, מבלי לכלול בהם אפילו התייחסות אחת לטיעונים במאמר שאליו מכוונת התגובה. אך אני לגמרי מאמין לפרופ' ביאר שמנקודת מבטו כמנכ"ל רמב"ם לשעבר תקציב הבריאות אינו מספיק ביחס לצרכים. אם תשאלו מנהלי בתי ספר הם יספרו לכם שתקציב החינוך אינו מספיק ביחס לצרכים, הרמטכ"ל ישמח להסביר לכם שתקציב הביטחון אינו מספיק ביחס לצרכים, מנכ"ל הביטוח הלאומי יהיה מוכן להישבע שתקציב הרווחה אינו מספיק ביחס לצרכים, וכך הלאה.

הצרכים הם תמיד אינסופיים, תמיד היו ותמיד יהיו. לכן בכל מערכת המבוססת על תקציב, תמיד נדמה לאנשים מבפנים שהתקציב אינו מספיק. אך אין זה אומר שהממשלה צריכה להגדיל את תקציבי הבריאות, הביטחון, החינוך והרווחה כל הזמן, בקצב העולה על קצב הגידול באוכלוסייה. אם תקציב אחד גדל בתור שיעור מהתוצר, תקציב אחר חייב, מתמטית, לקטון בתור שיעור מהתוצר.

מאמריהם של פרופ' רפי ביאר ופרופ' גבי בן נון מעידים כי האנשים שנמצאים בתוך המערכת עלולים להילכד במערך מחשבתי מקובע, והם אינם מגיבים לנתונים הסותרים הבסיסיים ביותר. במקום זאת נראה כי הם מעדיפים להישאר בעיוורונם, לחזור על אותן הסיסמאות שוב ושוב, ולציין אנקדוטות שאינן מעידות על דבר.

על כן, אני מבקש מכם: הקדישו דקות ספורות לקריאת כל אחד משלושת המאמרים שוב, ונסו לגבש בעצמכם דעה על הנושא. אם ברצונכם להשקיע מעבר לכך, הנתונים אינם סודיים, וזמינים באתר ה-OECD ובאתר הלמ"ס . בדקו בעצמכם, ואל תסמכו על גורמים הנמצאים כל כך עמוק בתוך המערכת, שייתכן כי הפוזיציה היא הגורם המשפיע על תפיסתם . 

הכותב הוא ד"ר לכלכלה ובעל הבלוג "דעת מיעוט"