"כשהקורונה התפרצה בווהאן כל החברים הסינים שלי נכנסו לפאניקה והסתגרו בבית, עוד לפני שהממשל הכריח אותם לעשות את זה. ואני כל הזמן חשבתי 'מה הלחץ, כולה וירוס'", מספר איליה צ'רמניך, שחי כבר 12 שנה בבייג'ינג. הוא מסביר שמי שעברו את טראומת הסארס ב-2003 הבינו מהר מאוד לאן הולך כל סיפור הקורונה, והחליטו לגזור על עצמם בידוד עצמאי.
לו לקח עוד כמה שבועות להפנים שמדובר במשבר של ממש. זה קרה בעיקר כשנאלץ לסגור את שערי בית הספר לסינית שהקים ואת העסק הצדדי שניהל, של טיולים בעיר על אופניים חשמליים. הטיולים כמובן בוטלו כליל, אבל לפחות את שיעורי הסינית הוא הצליח להעביר לאונליין.
"זה היה כמו להקים עסק חדש", הוא אומר, "עד אז כל הלקוחות שלי היו בבייג'ינג ופתאום אני עובד מול כל העולם. זה אומר שאני גם מתחרה מול כל העולם". בשיחה עם "דברים שרואים משם" הוא מספר איך נראית בייג'ינג המחלימה מהסגר, איך היה לחיות שם בשיא המגפה ואיך ממציאים את עצמך מחדש כשאין ברירה.
מפקחי בידוד (באדום) בודקים אישורי כניסה לשכונה, בייג'ינג / צילום: איליה צ'רמניך
רחובות בייג'ינג ריקים בימי הקורונה / צילום: איליה צ'רמניך
סמטת בית הספר של איליה (מימין) ריקה מאדם / צילום: איליה צ'רמניך
איליה ובת זוגו עדן מטיילים בפארק ריק סמוך לעיר האסורה בבייג'ינג / צילום: איליה צ'רמניך
חנויות מקבלות תשלום דיגיטלי בלבד / צילום: איליה צ'רמניך
תלמידות בבית הספר בימים טובים יותר / צילום: איליה צ'רמניך
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
