החזרה לשגרה מאיימת עליכם? אתם ממש לא לבד

חודשיים של הסגר וריחוק חברתי, ולמעשה של יומיום רגוע, הספיקו כדי לגרום לרבים לחוש מאוימים מהחזרה לשגרה • אם תשאלו אותם, הם מעדיפים להישאר בבועה הביתית, והחזרה לימי טרום־קורונה מעוררת בהם חרדה אמיתית • פסיכולוגים: "אנחנו צפויים להיתקל בגל של אנשים שיסרבו לחזור לחיים"

איור: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
איור: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

1. 360 מעלות חלקי 2X180

המהלך הנפשי/רגשי היה מסחרר. כמעט וירטואוזי. במהלך של חודשיים בקושי, עברה התודעה ממצב של "אימאל'ה - לקחו לי את השגרה!" ל"אימאל'ה - הם מתכוונים להחזיר לי את השגרה!". פסיכולוגים שעמם שוחחתי טוענים שזה סביר ונורמלי, ואפילו לא מפתיע באמת. אבל יש בזה ממד של הפתעה. מוכרח להיות. כיצד זה שבפרק זמן כה קצר, הצליחה הנפש האנושית לפתח חרדה מואצת מהמציאות החדשה, להתמודד איתה, להפנים אותה, להתרגל אליה, ולקינוח: להתאהב בה במידה כזאת שכעת התהפכו היוצרות, והמציאות הקודמת - זו שנלקחה מאיתנו בחטף ובברוטליות שכזאת - נדמית כרגע כמו איום? השגרה צובאת על שערי היומיום שלנו, ויש יותר ויותר אנשים שהרעיון בא להם פחות טוב מהצפוי. למעשה, הם ממש לא בעניין שלה. וליתר דיוק - הם מצויים בחרדה מפניה. חרדה שמזכירה, באופן משונה, את החרדה שהתחילה את כל זה.

2. הבושה

שמונה אנשים הצלחתי לשכנע לראיין לכתבה הזאת. שמונה אנשים שמבועתים מהחזרה לשגרה בדיוק כמוני. לכשהתקרב מועד כתיבת ופרסום המילים שהשמיעו באוזניי, ארבעה נסוגו מההסכמה להתראיין בשמותיהם, וארבעה נוספים סירבו מלכתחילה. אחת הזדקקה לאישור מהמעסיק כדי להתראיין, אחר הבטיח לחזור אליי עם תשובה לשאלה האם יסכים לחשוף את שמו - ולא חזר עד היום; אחד אמר שלא נעים לו מהילדים שיקראו את אבא אומר דברים כאלה; ואחת אמרה פשוט: "לא מתאים".

הם מתביישים.

על רקע תנועת המכוניות הסואנת בחוץ, העירנות המוגברת במרכזים המסחריים וברחובות וריבוי האנשים שמסתובבים בלי מסכות וכפפות; לצד החזרה ההדרגתית ללימודים; הפגישות שמתחילות להיקבע במשרדים; ההתקהלויות המשפחתיות והתחושה הכללית באוויר - ניכר שהשגרה בדרך, ושאת שקשוק גלגלי הרכבת הזאת יהיה קשה מאוד לעצור. והרכבת הזאת, שיוצאת מהתחנה ממש בימים אלה, מלחיצה יותר ויותר אנשים, וגורמת ליותר ויותר אנשים להתפלל להארכת זמן, להמשך הסגר, לעצירה (לכל הפחות האטה) של המהירות המסחררת שבה השגרה כופה את עצמה על הכול.

יש כמובן רבים אחרים. אנשים שמיצו לחלוטין את הריחוק החברתי, את השהות בבית במחיצת הילדים, את הגבלות התנועה חסרות התקדים, את החרדה הכלכלית הבלתי נמנעת, את אי הוודאות, את הטירוף הכללי. אחרי הכול, כאשר מביטים בעניין בפרספקטיבה וממרחק רציונלי, נורמטיבי - מדובר בשיגעון. שיגעון שמוכרח להיפסק כדי שהחיים יחזרו למסלולם. נדמה שזה הטקסט הרשמי המוסכם, הגלוי, המדובר על-ידי (כמעט) כולם.

אבל המציאות, הנורמות והמבנים הנפשיים של אנשים אינם זהים. כל אנשי המקצוע שעמם שוחחתי אמרו בפה מלא: "יותר ויותר מטופלים שלי מדברים בגלוי על החשש מפני החזרה לשגרה. על החרדה לשוב ולחיות את החיים הקודמים שלהם". ואז מגיעה תוספת: "אבל חלקם הגדול מתבייש להודות בכך".

הסיבה לבושה? בהמשך יסבירו אודותיה דני פרידלנדר וד"ר דרור דולפין, אבל מהנקודה שבה אני עומד, נדמה שהבושה נחלקת לשלושה סוגים עיקריים: 1. בושה להודות בחולשה - בפני מעגלי החיים הקרובים (המשפחה, הבוס/ית והחברים), בכך שהשהות בבועה נעימה, מגוננת, ואפילו שפויה יותר מהחיים הקודמים שהשאירה הקורונה מאחור. איזה אדם נורמלי מבכר סגר ובידוד ואבטלה או בטלה על פני חיים של פעילות? קשה להודות בכך בחברה שלנו, התחרותית, ההישגית, נעדרת החמלה. 2. בושה להודות - בפני עצמך. מה צריך אדם לחשוב על עצמו אם הוא מתיירא מפני החזרה להתמודדות עם החיים השגרתיים שהיו לו? שהוא חלש, פחדן, מפונק, הססן, מפסידן? מה הוא בעצמו היה חושב על חבר שהיה אומר לו: "מבחינתי, שנישאר ככה עוד שנה"? קרוב לוודאי שלא הרבה דברים טובים. 3. בושה מפני חרדת הכישלון - כישלון שלך בתכנון חייך הקודמים, שהביא אותך למצב שבו אפילו סגר ובידוד ואבטלה טובים מהם. ואם כך אתה מרגיש, כנראה שכל החיים שבנית לעצמך, שהקמת במאמץ כה רב, היו כישלון.

אבל יש תחושת כישלון מאיימת לא פחות ממנה - הכישלון בהתמודדות עם האתגרים שתציב השגרה החדשה. והיא תציב. בעיקר כלכליים. מי שחשב שהשגרה הקודמת הייתה מרוץ עכברים ותחרות בהישרדות, חושש שהוא יהיה צפוי לגלות שהשגרה החדשה תהיה רכבת הרים אכזרית ומפותלת בהרבה מזו הקודמת. והוא לא יודע, היא לא יודעת, אם יהיו לו/לה את הכוחות לשרוד את המסע. לנצח במשחק החיים, כפי שאנו נדרשים לנצח - יום-יום, שעה-שעה.

אז בואו נדבר על חרדות, אבל בעילום שם. הבושה להיחשף גדולה מהפיתוי והקתרזיס שמציע וידוי. ככה זה. זה העולם שבנינו לנו. זו החברה שאנו פועלים בתוכה. חברה שבה חולשה היא אויב לא פחות אכזרי, ולא פחות סמוי מהעין, מווירוס שעשה את כל הדרך מסין, עד לאוזן הפנימית של הסדר החברתי.

שלבי האסון
 שלבי האסון

3. י', בן 50, איש שיווק מהשרון

"אני שונא את העבודה שלי. תמיד שנאתי. שונא את המקום, שונא את הבוס, שונא להגיע לשם יום-יום. המקום הזה רע לי, והוא היה רע לי הרבה שנים. אבל בנאדם צריך פרנסה, והשכר היה סבבה, והתנאים היו טובים, ויש לי ילדה לשלוח לאוניברסיטה, ילד בתיכון שלומד נהיגה ובן זקונים שזולל לי את הכסף. אז לעזוב את העבודה ולצאת להרפתקאה שתסכן את המשפחה שלי - לא בא בחשבון.

"ואז הגיעה הקורונה. ופתאום לא הייתי צריך לקום בשש וחצי בבוקר ולנסוע לעבודה. פתאום לא הייתי צריך לחשוש בכל פעם שאני עובר ליד המשרד של הבוס, להתפלל שלא יקרא לי להיכנס אליו ויפיל עליי תיק או יגיד לי משהו בטון הפאסיב-אגרסיב המתנשא שלו. פתאום הצלחתי גם וגם: גם להתפרנס וגם להיות בבית, וגם לא לנסוע למקום הזה, שעם כל יום שחלף בבית, רק נזכרתי כמה רע לי בו.

"למזלי, לא הוצאתי לחל"ת. קוצץ לנו השכר - עם הבטחה לקיזוז בעתיד - אבל באמת שלא מצמצתי. אם היו מבטיחים לי שאמשיך לעבוד מהבית ב'זום', אפילו בשליש פחות ממה שאני מרוויח, הייתי חותם על זה.

"המחשבה על לחזור למשרד, לראות את הפרצוף של הבוס, לשחק בפוליטיקה הפנימית ולאכול את כל החרא שאני אוכל שם על בסיס קבוע, עושה לי רע ממש. לא רוצה לחזור לעבודה. זה נשמע כמו ילד בן עשר שלא רוצה לחזור לבית הספר, אבל אני לא רוצה לחזור לעבודה. וכל יום שמקרב אותי לזה מכניס אותי לדיכאון רציני".

4. נ', 36, מורה מנס־ציונה

"אני בעיקר מבוהלת מהמחשבה שלא אעמוד בעומס. אני רואה כבר את פני הדברים - בעלי שעובד בהייטק יהיה שקוע מהבוקר עד הלילה בעבודה ויטען שהוא צריך להשלים פערים של חודשיים, ועליי יפלו גם הילדים שלי וגם התלמידים שלי. העומס יהיה בלתי נסבל. אני רואה את זה ממש בעיניים: איך אני מתזזת להלביש את הילדים, להכין להם אוכל, להסיע אותם, לדאוג להם למשהו לאכול בצהריים כשהם יחזרו מהגן - לצהרון לא יהיה לנו עכשיו כסף, אז אני אצטרך לאסוף אותם מוקדם מהגנים ולהשאיר אותם עם שכנה או עם אמא שלי - וכנראה גם להסתבך בבית הספר שבו אני מלמדת, כי אצטרך לצאת מוקדם. ‘רק חזרנו לשגרה ואת כבר יוצאת מוקדם?', אני כבר שומעת את המנהלת מתלוננת.

"וההורים ישגעו אותי. הם משגעים אותי כל הזמן, אבל עכשיו הם ישגעו אותי פי מאה. לאף אחד לא ברור מה הולך להיות ואיך נגמור את שנת הלימודים הזאת. איש לא הסביר לנו מה התוכנית וכיצד עלינו להשלים את השנה הזאת. אבל מה שברור - שתהיה המון-המון עבודה. הסיפור הזה עם יפה בן-דוד (מזכ"לית הסתדרות המורים, ש' ג') עשה לנו הרבה נזק בתקשורת, ועכשיו אנשים חושבים שאנחנו מפונקים ועצלנים. אבל העבודה של מורה קשה מאוד והשכר על הפנים.

"אז אני רואה כבר מה הולך להיות - יפגיזו אותי בכל החזיתות ואני אקרוס. אני לא גל גדות, אני לא וונדר וומן, ואני יודעת שיהיה מצופה ממני להיות עכשיו וונדר וומן לכמה חודשים. והאמת? אין לי כוח. אין לי כוח אפילו ליום אחד. בין להישאר בבית עם הילדים ולהפעיל אותם לבין האפשרות השנייה - אני מעדיפה להישאר ככה.

"אני יודעת שזה נשמע לא נורמלי. כאילו - אמא לשני ילדים קטנים שמעדיפה להישאר איתם בבית ולא לשלוח אותם למסגרות, אבל תאמין לי שאני יודעת שהשגרה הזאת שמחכה לי, תהיה קשה ומתסכלת פי מאה מהשגרה הנוכחית. יש לי סדר יום. יש לי זמן לעצמי, אפילו. לא מפריע לי להיות עם הילדים בבית. מפריע לי להתחיל להתרוצץ בין משימות וזמנים וטלפונים עצבניים של אנשים עצבניים - וכולם הולכים להיות מאוד עצבניים".

5. דני פרידלנדר, פסיכולוג קליני

"התחושה הזאת של חרדה מפני החזרה לשגרה, מדויקת. זה מה שאני נחשף אליו בשבועיים האחרונים - בעתה ובהלה של מטופלים. מטופלת אחת אמרה לי ‘איזה באסה שצריך לצאת מהקורונה ולחזור לחיים. לקצב המסחרר של החיים, לדייטים, לחברה. נהניתי מהתקופה הזאת לבד. עם השקט שלי. סוף-סוף שקט'. הקורונה נתנה להרבה אנשים הזדמנות לעצור ולבחון מה קורה להם ועם עצמם בחייהם. כיצד הם מרגישים, באיזו נקודה הם נמצאים בחייהם. זו הזדמנות שלא היינו מקבלים. ומשהיא ניתנה לנו, רבים השתמשו בה כדי לעשות חשבון נפש.

דן פרידלנדר / צילום: אלוני מור
 דן פרידלנדר / צילום: אלוני מור

"קצב החיים בחוץ הוא לא תקין ולא סביר. הנפש שלנו לא בנויה לעליות ולמורדות, לתנודות הללו, למהירות המסחררת של האירועים ביומיום. ה'שגרה' שאתה מדבר עליה הייתה מרוץ מטורף. בטח לא משהו נעים וקל לכולם. והנה: הנפש שלנו, אחרי החרדה הראשונית מפני הקורונה, סוף-סוף הסתנכרנה והשלימה עם המציאות בחוץ ועם הקצב החדש של הדברים. ובהתחלה אומנם חרדנו וחששנו, אבל אחרי חודשיים פתאום נוצרה הסתגלות לשגרה החדשה - עבודה מהבית, או שהות ממושכת בבית, אפילו לאבטלה.

"בוא נהיה ישרים: הרי גם בימים שבשגרה אנשים מצויים בחרדה. והנה עכשיו, אני נתקל בהרבה אנשים, כולל מנהלים במקומות עבודה כמו הייטק, ששומעים מהעובדים שלהם שהם לא רוצים לחזור למקום העבודה. נקודה חשובה היא שעל מקומות העבודה להבין שהעובדים שהם מקבלים הם עובדים חדשים. עובדים שצריך להתאים את המציאות החדשה אל צורכיהם החדשים. מי שחושב שהחודשיים האלה לא חוללו שינויים אצל העובדים שלו, טועה מאוד. המנהלים ומקומות העבודה יצטרכו להסתגל לעובדים חדשים. עובדים שיצאו מהסגר אחרי שנחשפו גם לאפשרות של דרך חדשה לעבוד מהבית, אבל גם עובדים שעברו תהליכים פנימיים ויותר מודעים כעת לצורכיהם ולרצונותיהם, כי הקורונה חידדה אצל רובנו את ההתבוננות הפנימית.

"היינו חולדות שרצות על גלגל בכלוב, בלי להבין לאן ולמה. הקורונה יצרה אפקט של התפכחות - והוא ממש גלובלי - וכל יום אנחנו מקבלים עדכון נוסף על אסטרטגיית יציאה ממנה. ואנחנו נמצאים בדקות האחרונות שבהן הנפש שלנו נאבקת ממש בכוחותיה האחרונים לפני שיהיה עלינו לחזור לעולם ולחיים. אם נהיה חכמים, נצליח לקחת משהו מהדבר הזה. אני, למשל, בוחר לעצמי לקחת יום אחד ולעבוד בבית מהזום.

"כיצד יגיבו האנשים שהחזרה לשגרה תהיה קשה עבורם ומורכבת? אנחנו צפויים להיתקל בגל של אנשים שמתקשים לחזור לשגרה ונדרשים לטיפול. נראה יותר ויותר אנשים שיסרבו לחזור לחיים. נגלה המון אנשים שיסיימו מערכות יחסים כתוצאה מהתפכחות שעברו בזמן הקורונה. אני משער שנראה הרבה יותר אנשים מתעסקים בשאלות קיומיות יותר: ‘למה אני עובד כה קשה? האם אני צריך כה הרבה כסף? למה חייתי חיים כה נהנתניים?'. אני מאמין שאפקט הפוסט קורונה יהיה מטלטל עבור רבים, לא פחות מאפקט ההלם כשהיא הגיעה.

"האם אנשים יחזרו לשגרה מהר, כפי שחזרו לאחר טראומות כמו מלחמה? הקורונה, בדרך שבה היא משפיעה עלינו, היא אירוע ביתי מאוד. פנימי מאוד. כמעט פרטי. המגפה הזאת התרחשה עבור רובנו בתוך הבית שלנו. ואני חושב שלאירועים דומסטיים יש השפעה גדולה יותר על הנפש מאשר לאירועים אחרים. זה דומה לטראומות אישיות, מחלות קשות, אובדן של יקר או אהוב. אלה מותירות חותם גדול יותר על נפש האדם מאשר מלחמה - שהיא אירוע שמתרחש בחוץ.

"למה אנשים מתביישים להודות בחרדה שלהם לחזור לשגרה? במקור, אנחנו חשים בושה מפני חמדנות: ‘כמה אתה אוכל! תראה את הצלחת שלך! הגזמת! אל תהיה חזיר!'. זה מכווץ ומעורר בושה. אם ניקח את דוגמת האוכל המלא בצלחת - גם ההיפך יוצר בושה. ‘למה אתה אוכל כמו ציפור? לא טעים לך?'. כלומר, אנשים מתביישים להיתפס כמי שאינם מתאווים ואינם רוצים שוב בחיים שבחוץ. החברה נירמלה אותנו לרצות להיות שאפתנים ותחרותיים והישגיים, ואם אתה לא רוצה את הדברים האלה, אתה מתבייש בכך, כי זו סטייה מהנורמה ומהציפיות של החברה ועדות לחולשה.

"עצה? קחו את הדבר הזה שקרה לכם, את הטלטלה הזאת, את הרגע - ואל תתנו לו להתפוגג. יש לכם הזדמנות לעצור, לחשוב, לשקף, להשתקף. אל תתנו לאפקט הזה להיעלם. אל תמהרו לחזור לנוהל הקודם ולקצב הקודם. נהפוך הוא".

6. ט', 47, עורך דין מכפר־סבא

"תקשיב לי טוב - הדבר הכי טוב שקרה לי בעשר השנים האחרונות זה הקורונה. אני רציני. לא היו לי חיים. עובד כל היום, ואז חוזר הביתה ועובד עוד קצת בלילה, ובשבתות, ובחופשות, אפילו בבר מצווה של הילד עניתי למיילים. עזוב, זה לא חיים. הבעיה היא שלא הבנתי שאלה לא חיים. לא הבנתי מה לא בסדר ולמה אשתי רוצה שנלך לייעוץ זוגי ולמה הילדים שלי נרדמים בלי לבקש מאבא שיגיד להם ‘לילה טוב'. לא הבנתי. באמת.

"מכיר את הפתגם ‘אף אחד לא יגיד על ערש דווי ‘לא עבדתי קשה מספיק''? אז הייתי צריך את הסטירה הזאת כדי להתעורר. תקשיב לי טוב - אני לא ראיתי את הילדים שלי גדלים. פייר? אני מתבייש, אבל שכנעתי את עצמי שאני עושה את זה בשבילם ובשביל האישה. אבל הייתי מכור ואני גם מאוד תחרותי באופיי, אז לא שמתי לב שלא היה לי כלום בחיים חוץ מהמשרד והלקוחות.

"ואז מישהו לחץ על הכפתור ואמר לי ‘ט', אתה עוצר הכול עכשיו. בבום'. בהתחלה עוד נלחמתי בזה וניסיתי לשמר כמה שיותר תיקים פתוחים, ולקיים כמה שיותר שיחות בזום, אבל אחרי שלושה שבועות פתאום העדפתי לשבת עם הילד ולשחק ארץ-עיר. הקטנה שלי מנגנת על אורגן. שמע, לא ידעתי שהיא מנגנת כל-כך יפה.

"פתאום אני צופה בסרט עם אשתי, כשהילדים במיטה, והטלפון אפילו לא לידי. לא מעניין אותי. והתחלנו לדבר. והתחלנו לומר באמת מה אנחנו רוצים אחד מהשנייה. תקשיב לי טוב - הקורונה הזאת היא הטיפול הזוגי הכי טוב שעברתי. כולם אומרים שהם משתגעים בבית עם האישה ושבטח יהיו המון גירושים אחרי הקורונה, אבל אצלנו זה עבד הפוך. הקורונה הצילה לי את הנישואין.

"עשיתי עם אשתי חוזה נישואין חדש. הבטחתי לה לעבוד הרבה פחות ולהיות הרבה יותר בבית איתה ועם הילדים. יכול להיות שפחדתי מזה, כי כשהם נולדו התקשיתי איתם, עם כל החיתולים והבכי, אבל אני שואל את עצמי עכשיו ‘אז בשביל מה הבאת אותם לעולם, אם לא אכפת לך מהם?'. וכשאשתי הייתה אומרת לי את זה כשרבנו, הייתי משתולל. אבל עכשיו דיברנו בשקט, כי אין לאן לברוח וכי יש זמן לדבר פתאום. ואני אומר לך - אני לא חוזר למה שהיה קודם.

"תקשיב לי טוב - הקורונה הזאת גרמה לי לעשות חישוב מסלול מחדש. אבל אני בלחץ. אני מפחד שכמו נרקומן של עבודה, אני שוב אפול לזה. אני שוב אשאב לתיקים וללקוחות ולמרוץ אחרי הכסף. ואני לא רוצה יותר. ואני מפחד שתוך חודש הכול ישוב להיות כמו שהיה. אז בפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי, לא אכפת לי לא לחזור לעבודה. ואני אפילו חושב על הסבה מקצועית. לא רוצה יותר את הלחץ הזה בחיים שלי. אז לא, אני ממש לא רוצה לחזור לשגרה. נשבע לך שלא מפריע לי להמשיך ככה עוד כמה חודשים טובים".

7. נעמה צובל, יועצת זוגיות ומדריכת הורים למתבגרים ולגיל הרך

"יש המון חרדה בקרב המטופלים שלי, בכל הגילאים, ויש לה כמה סוגים. יש אוכלוסיות רגישות יותר - פגיעות מבחינה גופנית, כמו ילדים עם אסטמה, למשל, שהם או הוריהם חוששים מפני החזרה למסגרת. החרדה השנייה היא כלכלית, כמובן. ויש את אלה שפשוט התרגלו למציאות החדשה, וכעת לא יודעים כיצד לחזור למציאות הקודמת. למשל, הורים שהגבילו מסכים, ובתקופת הקורונה התירו רסן, ועכשיו הם יצטרכו להתמודד עם הנחלת הכללים הקודמים. הגבולות שסומנו, יצטרכו להיות מעודכנים לגבולות חדשים/ישנים, וזה מעורר חרדה גם בקרב הילדים וגם בקרב ההורים.

נעמה צובל / צילום: יואב צובל
 נעמה צובל / צילום: יואב צובל

"הילדים שיצטרכו לחזור לבית הספר יחוו סוג של ג'ט-לג, כי נכפה עליהם מעין חופש גדול, עם שעון חדש וסדר יום חדש. ההתחלה תתבטא בשוק ובקושי - בעיקר לחץ של בחינות או עבודות להגשה. באופן מוזר, בני הנוער סבלו פחות מבידוד חברתי בהשוואה להוריהם ולמבוגרים בכלל, בגלל שחלק גדול מהתקשורת החברתית שלהם מבוסס-טכנולוגיה. מצד שני, יש לכולם געגועים לנורמליות ולשגרה, ומי מקרב הצעירים שחרדים מהחזרה לשגרה, יצטרכו להיאחז בגעגועים לנורמליות ובדברים הטובים שהיו בחייהם לפני הקורונה. באופן כללי, צעירים מסתגלים מהר יותר. החזרה לשגרה תלוית גיל. כעיקרון, היא קשה יותר ככל שעולים בגיל.

"הייתי מייעצת להורים ולילדים לעשות טבלה של יתרונות וחסרונות של הקורונה לעומת השגרה, ולאט-לאט להבין שיש גם הרבה יתרונות שבשגרה. כי השגרה הנוכחית היא כלוב של זהב עבור הילדים, אבל היא אינה חופש אמיתי כי אם חופש מאונס. חשוב מאוד גם לשתף את הילדים בקבלת ההחלטות, ולהסביר להם את הרציונל להחלטות שמתקבלות. לשקף ולשתף, זה הכלל. צריך לייצר שותפות משפחתית, סולידריות, דיאלוג ושיקול דעת משותף. חשוב להבין כיצד התנהל הבית ואיזה מסרים תווכו לילד בבית בתקופת הסגר - האם הוא היה נוקשה באכיפת כללים, האם ההורים היו חרדתיים או לחוצים? הדרך שבה הבית התנהל לאורך התקופה תשפיע על המהירות ועל הטיב של החזרה לשגרה".

8. שרית גבאי, 46, פסיכולוגית תעסוקתית מרמת־גן

"הרצון להשתבלל גבר על הכול, כי לפתוח את הלינק הזה זה כמו לפתוח קן של מטלות שיזמזמו מעל ראשי. ואני? אני עוד לא מוכנה למטלות. לא הספקתי כלום. לא. אני עוד לא מוכנה ליציאה. חוץ מזה, באמת נעים לי לקום בלי שעון מעורר. להעביר את הבקרים בניחותא עם ילדיי, בלי הלחץ על הסנדוויצ'ים ובלי תכונת הבקרים הסואנת. והילדים, גם הם מעדיפים ללמוד מהבית, רק שיאפשרו להם לפגוש חברים.

"גם הסדרי הראייה שלי עם שותפי להורות היו של חופשה. כשלושה-ארבעה ימים ברצף אצל כל אחד מאיתנו. כשהם היו אצלו - זה אִפשר לי המון זמן לבהייה ולכתיבה, ולשיחות עם חברים וחברות, והרבה מאוד שיחות עם הוריי. וכשהילדים שבו, הייתי איתם. מאה אחוז איתם. עם בני בן ה-7 שלמד יפנית מהמחשב וממשחק זיכרון שהכינה חברת אמת מוכשרת, ועם הבכור, בן 11, בשיחות ממושכות שאנחנו כמעט ולא מספיקים ביומיום הסואן.

"ומה עם העבודה? אני פסיכולוגית תעסוקתית שנמצאת בחל"ת כבר חודש משום שמרב עבודתי נעשית בתחום השיקומי עם אוכלוסיות שנמצאות בקבוצת הסיכון. כמו שזה נראה כרגע, לא בטוח שאשוב לעבוד כשכירה במקום שבו עבדתי כמעט 20 שנה. אז כן, המחשבה לצאת לעצמאות עושה לי כאב בטן, וזה לא שלא תכננתי לעשות את הצעד הזה בשנה-שנתיים הקרובות - זה גם ככה היה בתוכנית, אבל לא במצב שוק כזה, ועוד כמפרנסת יחידה זה הרבה יותר מפחיד. מזל שבזמן שבהיתי היו לי רעיונות מה אני יכולה לעשות הלאה, ומה אני רוצה בכלל.

"אי ודאות שולחת אותנו לעתיד שקשה לצפות איך יתפתח, וזה מעורר חרדה. גם בהייה מעוררת אצל רובנו אשמה או זמן לחרדות נוספות שנכנסות ללופ. ואז יש צורך גדול בעשייה, כדי שנהיה עסוקים. והקורונה, כפי שאמרו רבים לפניי, מפגישה אותנו עם עצמנו. ואני, נפגשתי עם עצמי תכופות גם לפני שהיא הגיעה, אולי בגלל זה נהניתי כל-כך מהזמן הזה שעצר. אז לא בא לי שמתווה חזרה לשגרה יהרוס לי את מצב הרוח וגם את רצף הניצחונות ברמיקוב, שצברתי עם ומול ילדיי. אז כן, יש חרדה כלכלית, אבל שכרגע, חזרה לשגרה, שתתפרץ לביתנו הנינוח והרגוע, מחרידה אותי יותר".

9. ד"ר דרור דולפין, פסיכיאטר, סגן מנהל המרכז הרפואי "סורוקה"

"החרדה לא חלה על כולם, אני מניח. הסבים והסבתות, למשל; והעצמאים שחרדים שמפעל חייהם יורד לטמיון ובוודאי גם אחרים. אבל בוא נחזור שנייה ל-1970. אלווין טופלר, גאון אמיתי, מפרסם ספר בשם "הלם העתיד". בספר הוא חוזה שהמציאות עומדת להאיץ מאוד את הקצב שבו היא משתנה. תוצאה של מהפכת המחשוב והטכנולוגיה - הרבה לפני שהן התרחשו באמת. הוא חוזה שהאדם יתחיל להתמודד עם מציאות שמהירותה תצמח בקצב אקספוננציאלי. כמובן שהנפש - ואפילו הגוף - לא מסוגלים לעמוד בשינוי הקצב המסחרר הזה, ומכאן הלם העתיד שהוא הלם ההתמודדות עם המציאות. מנגנוני ההסתגלות שלנו אינם מהירים מספיק. הוא ממש רואה בעניין הזה מחלה של העת החדשה. מדובר במגפה של תסמונת שנקראת ‘שחיקה'.

דרור דולפין / צילום: שיר נוימן
 דרור דולפין / צילום: שיר נוימן

"הקורונה יצרה מצב מרתק, שכן היא בעצם אילצה את האנושות לעצור, ולשחזר בלי שהתכוונה לכך קצב חיים איטי בהרבה, כזה שהיה נחלת הדורות הקודמים. והרבה מאוד אנשים, שלפתע נפגשים עם אפשרות של קצב חיים שלא היה מוכר להם, עוברים טלטלה מההכרה שקצב חיים כזה אפשרי. החרדה שתתעורר סביב הפער בין המציאות החדשה לבין זו הקודמת, שאליה אנו צפויים ונדרשים לחזור - תחול בוודאי, אבל היא תחלוף מהר. המבנה הנפשי שלנו סתגלני וממהר להחלים. כי יצור שאינו מסתגל - אינו שורד. לכן, אני, בניגוד אולי לאחרים, סבור שמהירות השיבה לחיים ולשגרה, כמו גם השכחה של אפקט התקופה הזאת, יחלפו מהר.

"האם חלק מהאנשים חוו את התקופה הנוכחית כטראומה, ואולי יפתחו תסמינים פוסט טראומטיים? אני מסופק. כמובן שכל אדם מגיב שונה, אבל רובנו יודעים להשאיר חוויות קשות וטראומטיות מאחור ולהסתגל למציאות הנדרשת. החתך שהשאירה הטראומה ייעלם וייבלע לתוך הצלקת שהגוף והנפש יודעים לאחות ולשקם. כך שגם מי שסבור שהתקופה הזאת תוביל לשינוי תודעתי, התנהגותי וחברתי, כנראה שימצא את עצמו מאוכזב. הנטייה שלנו היא להתכנס לתנאי ההישרדות והחיים הנדרשים לנו כדי להתקדם. ככה זה עובד.

"אני מזהה אצל המטופלים שלנו חרדה שנוצרה כתוצאה מהתקופה, אבל אנשים שאינם סובלים מהפרעות נפשיות קבועות לא ישאו עמם מטענים כבדים מדי הלאה. כלל האוכלוסייה תשאיר את החוויה מאחוריה די מהר. אני לא אוהב להתנבא, אבל אלא אם ייצרת מנגנונים משמעותיים לקיבוע השינוי התודעתי או הנפשי שעברת, הסבירות שאחרי חודשיים תצליח לשמר אותם, אינה גבוהה. אגב, זה דבר חיובי, משום שהמנגנון הזה מאפשר לנו להסתגל למשברים ולהתמודד ולהחלים. אנחנו אוהבים הכחשות והדחקות. שקרים ושכחה מסייעים לנו להתמודד עם המציאות - כי מודעות אבסולוטית וממושכת למציאות, מסכנת את הישרדותנו. אז כן, קרוב לוודאי שנשכח את הקורונה ונחזור לחיים. ואסור להתבלבל: זה דבר חיובי".

10. ש', 49, עיתונאי מבנימינה

"העניין הוא לא החרדה מפני החזרה לשגרה, אלא הבעתה מההכרה בעובדה שהשבועות האחרונים היו המאוזנים והטובים ביותר שלי רגשית זה הרבה זמן. וזה גורם לך לפקפק בעצמך - בבחירות החיים שביצעת, באופי החיים שהינדסת לעצמך, בקדימות שהענקת לדברים שמקומם לא צריך ואסור שיהיה כה גבוה ברשימת סדרי העדיפויות שלך. עבודה, פרנסה, מעמד. למי זה חשוב באמת? כלומר, ברור שפרנסה חשובה, אבל לא תרעב ללחם. מקסימום תרד ברמת החיים. ‘רמת החיים', הנה צמד מילים שתרבות השפע הקפיטליסטית העלתה לדרגת קדושה. אני לא משתף פעולה יותר עם המרוץ אחרי סמלים ריקים, נוחות מזויפת ושפע שאינו מקנה סיפוק אמיתי, או שלווה.

"באופן אירוני - החרדה שלי מפני החזרה לשגרה נובעת דווקא מפני החרדה שהשגרה הזו צפויה להחזיר לחיי. הקצב הזה נכון יותר עבורי - פיזית ורגשית - ואם אצליח לא להתפתות ולעלות על הגלגל הענק של החיים התובעניים האלה, אולי אצליח לשמר את הדבר החשוב ביותר שאני זקוק לו בחיי - איזון.

"באופן אירוני (2), הקורונה, אחת הטראומות הגדולות שעבר המין האנושי במאה השנים האחרונות, הכניסה אותי לאיזון. הביאה אותי למצב פנימי מפויס וסלחני יותר. והשגרה הזאת, שכולם מייחלים לשובה? היא מכשול נפשי שטרם הצלחתי לטפס מעליו. והמחשבה על התמודדות איתה, על שובה של המפלצת, בעלת השם האנמי, מבעירה בי אש קרה של פחד. ובקצרה: אני חרד מפני שובה של החרדה".