זהירות, זאבים לוחמים: הדיפלומטיה הסינית מתחילה לגבות מחיר במדינות הדמוקרטיות

70 שנה הייתה ישראל פטורה מן הצורך לבחור. הנסיבות בחרו בשבילה. היא הייתה קשורה בטבורה במחנה הדמוקרטיות המערביות, "העולם החופשי". במרוצת השנים הסתפחו כל מיני לוויינים לא רצויים אל המחנה הזה. דיקטטורות צבאיות ומשטרי מיעוט גזעניים תבעו את הזכות להשתתף במלחמת ההתגוננות של העולם החופשי נגד הקומוניזם. נוכחותם הוזילה את ההתיימרות הקיבוצית של הדמוקרטיות האותנטיות.

אבל גם אם האפיון הזה אינו מדויק, וגם אם הוא העניק כסות נוחה לממשלות לא ראויות, החברות בעולם החופשי הייתה מקור של כבוד ושל עידוד.

ישראל נולדה בימים הראשונים של המלחמה הקרה. הסובייטים הטילו את המצור על מערב ברלין ביוני 1948, בדיוק 40 יום לאחר הכרזת העצמאות, וקירבו בזה את המלחמה הקרה אל שיאה. אמנת ברית נאט"ו נחתמה עוד לפני שמלאה שנה לישראל. מלחמת קוריאה פרצה זמן קצר לאחר שמלאו לישראל שנתיים.

"עולם המחר"

בישראל היה גוש פוליטי גדול שהעדיף לקשור את המדינה החדשה במה שקראו אז "עולם המחר", זאת אומרת, ברית המועצות וגרורותיה. הגוש הלא-פורמלי ההוא, של מפ"ם הציונית-סוציאליסטית ושל מק"י הקומוניסטית, החזיק 23 מושבים בכנסת הראשונה.

דוד בן-גוריון חשב את העימות על האוריינטציה הבינלאומית של ישראל לחלק מן המערכה על דמותה הפוליטית והרוחנית. שלמה נקדימון גילה פעם את הפרוטוקולים של שיחת בן-גוריון עם מנהיגי מפ"ם, ב-1949, אם אינני טועה. המאמר המקורי אינו נמצא תחת ידיי, ואני מצטט מזיכרוני.

אחד מראשי מפ"ם המאוחדת (לפני שחזרה והתפלגה) היה ישראל גלילי, לימים שר רב השפעה בממשלת גולדה מאיר. ב-1949 גלילי התריע, שארה"ב היא "בית העבדים של העולם". בן-גוריון השיב לו בחומרה יתרה. עליכם לבחור "בין ציון לעגל הזהב", אמר להם, זאת אומרת, בין הדמוקרטיה המערבית לזו שהתחילה לכנות את עצמה "הדמוקרטיה העממית".

ב-1949 עדיין היה נדמה שאפשר לבחור. ב-1950 ישראל אפילו הכעיסה את ארה"ב, כאשר הכירה במשטר הקומוניסטי החדש בסין (המשטר הזה חיכה 40 שנה לפני שגמל בהכרה תחת הכרה). ב-1950 ישראל עדיין השתעשעה בטיפה קטנה של אקרובטיקה דיפלומטית, כאשר יצאה ביוזמה משלה לסיום מלחמת קוריאה (מאז, ישראל פחות או יותר חדלה ליזום יוזמות ליישוב סכסוכים-לא-לה).

אבל זה היה הסוף. במערכת השמש הסובייטית לא היה מקום לישראל. עד מהרה יתחיל מסע אנטישמי רצחני ממוסקבה עד פראג, וגם מפ"ם תיפרד מן הערגה הנוסטלגית.

הלנו אתם? שאל פומפיאו

70 שנה אחר כך, פתאום יש לישראל בררה, לפחות לכאורה. מותר לישראל להתברך בעצם הבררה. פירושה הוא שהיא הגיעה אל פרקה, ואף אחת מן המעצמות הגדולות אינה חושבת עוד שהריסת ישראל, או איבה פעילה כלפיה, מזמנת יתרונות ראויים לניצול באיזשהו מקום.

אבל כשיש בררה, לפעמים אין בררה אלא לבחור. זה פחות או יותר מה שארה"ב דורשת עכשיו מישראל. בסימן התנהגותה של סין בשלבים הראשונים של משבר הקורונה, בסימן הדיפלומטיה הבינלאומית האגרסיבית של סין ובסימן צרכיו האלקטורליים של טראמפ, ארה"ב רוצה שישראל תעשה מעשה בן-גוריון ותעדיף את ציון על פני עגל הזהב. זה היה המסר, מינוס הפואטיקה והדימויים התנ"כיים, שמזכיר המדינה מייק פומפיאו העביר לבני שיחו בירושלים בשבוע שעבר.

ב-1949 היה ברור לבן-גוריון שמקומה של ישראל לצד המערב אף כי בימים ההם עמד בעינו אמברגו צבאי אמריקאי, וסיוע כספי מארה"ב היה שולי למדי. מחלקת המדינה בוושינגטון הייתה קן ערביסטים, דמוקרטים ורפובליקאים, שחשבו את ישראל לתופעה חולפת ומזיקה.

מבלי להגזים באידיאליזציה של מניעי בן-גוריון, הם היו מיוסדים על הבנה אסטרטגית ועל בחירה מוסרית. ההבנה והבחירה אפשרו את כל מה שקרה אחריהן. בהדרגה, ולא בלי קשיים, ישראל נעשתה חלק מן המחנה הדמוקרטי. צריך לזכור ולהזכיר שהיא לא נולדה שם, ושום דבר לא הבטיח לה מלכתחילה את המקום הזה.

לחדור, להשפיע לרכוש, לכוון, לחנוק

עכשיו העולם חוזר ומתחלק. מחנה דמוקרטי מפולג, מסוכסך וחסר הנהגה מתייצב נגד מעצמה טוטליטרית יהירה, המשווקת את הדגם השלטוני שלה כסיפור הצלחה, הצריך חיקוי והראוי להערצה. המעצמה הזו מנהלת עכשיו מאמץ כביר לחדור, להשפיע, לרכוש, לכוון, לחנוק ויכוח חופשי על דמותה ועל מהותה, להטעות, להסיח את הדעת ולחבל באינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב ושל מערב אירופה.

מנמלי אשדוד וחיפה ועד הרכבת הקלה של גוש דן היא מפתה את ישראל להצטרף אליה, וממילא לפנות עורף לתרבות הדמוקרטית שישראל חבה לה הרבה משיורה.

מפעם לפעם נשמעות אזהרות בישראל מפני מהלך העניינים הזה. אבל האזהרות אינן מספיקות כדי להניב ויכוח ציבורי נוקב, בין השאר מפני שהן מתנגשות בקואליציה ספקנית של פוליטיקאים, אנשי עסקים ואנשי אקדמיה, שלפחות חלקם חותים את הגחלים בשביל סין.

דיפלומטים סינים בכל העולם לובשים בימים האלה אצטלות של "זאבים לוחמים", ברוח סרט-רמבו פופולרי בסין מלפני חמש שנים. הם עושים כן במצוות הנשיא שי ג'ינפינג, המנסה להעמיד פנים שהוא יורשו של מאו, ומעמיד את עצמו במרכז פולחן אישיות מגוחך. (הביקורת הזו אינה נוגעת בשום פנים לשגריר סין בישראל, שנמצא מת למרבה העצב בביתו בתחילת השבוע).

 הסאנדיי טיימס נגד "הדיפלומטים הזאבים" / צילום מסך מתוך הסאנדיי טיימס

הטונים והצורה של הדיפלומטיה הסינית מתחילים לגבות מחיר בארצות הדמוקרטיות. קולניותה של סין, תובענותה וחוסר סובלנותה מעוררות מחשבות שניות באירופה. השבוע למשל שמענו על יוזמה אירופית למנוע את סין מלנצל את משבר הקורונה, כדי להשתלט על חברות מסחריות במצוקה.

אולי הגיע הזמן לשקול קווים אדומים גם בישראל. אבל הם לא יוכלו להישקל כל זמן שלא יתפתח ויכוח רחב, אולי גורלי, על מקומה של ישראל במערכת הבינלאומית.