העובדים הדפוקים של סין משלמים את מחיר הקורונה: נותרו בלי עבודה ובלי שכר

290 מיליון מהגרי העבודה מהכפר ישנם בסין ובעשורים האחרונים הם תרמו תרומה מכרעת לצמיחתה המסחררת • כעת מהגרים אלו, הנחשבים כאזרחים סוג ב' ונטולי זכויות סוציאליות לפי הגדרות היסטוריות של המדינה, הם הראשונים להיפגע מהמיתון הכלכלי

פועלי בנייה סינים. מהגרי העבודה הם שליש מכוח העבודה הסיני  / צילום: Arek Rataj, Associated Press
פועלי בנייה סינים. מהגרי העבודה הם שליש מכוח העבודה הסיני / צילום: Arek Rataj, Associated Press

ב-23 בינואר עשו חו גאנין, אשתו ובתם טונג טונג בת השלוש, את דרכם חזרה הביתה לכפר במחוז ג‘יאנגשי, כדי לחגוג את ערב ראש השנה הסיני שחל למחרת. חו, פועל באתר בנייה בעיר מרוחקת, תכנן לבלות את החג בחיק משפחתו המורחבת בכפר ומיד לאחריו לחזור לעבודה. לחו הייתה סיבה טובה למהר לחזור כיוון שניסה לחסוך כסף למימון ניתוח לתיקון החירשות שעמה נולדה בתו.

אך כבר במהלך ראש השנה החלה סין להפעיל צעדי סגר נוקשים ברחבי המדינה כדי לבלום את התפשטות הקורונה. כמו אלפי כפרים אחרים, הכפר של חו נותק מהעולם ואיש לא הורשה לצאת או להיכנס בשעריו. בניגוד לתוכניתו המקורית, חו נשאר כלוא בכפר במשך חודשיים שבהם לא רשם שום הכנסה.

כשהסגר סוף סוף הוסר, חו גילה לאכזבתו כי אתר הבנייה שבו עבד נסגר מבלי שקיבל אפילו את מלוא השכר על עבודתו בשנה שעברה. אחרי שלא הצליח למצוא משרה קבועה אחרת בענף הבנייה והמשפחה ניצלה את מלוא תקרת האשראי בבנק, חו נאלץ להתחיל לעבוד כפועל מזדמן בשכר של 150 יואן (75 שקל) ליום. הניתוח לתיקון השמיעה לבת נראה כעת כמו חלום רחוק.

בלי דמי אבטלה וללא ביטוח רפואי

חו, שסיפורו נפוץ באינטרנט בסין, הוא אחד מ-290 מיליון מהגרי עבודה מהכפר שעובדים בערי סין. עובדים אלו, המהווים כשליש מכוח העבודה הסיני, הם הנפגעים הגדולים ביותר מהמיתון הכלכלי שחווה סין בעידן הפוסט-קורונה.

המהגרים מהכפר נמצאים בכל מקרה בתחתית כוח העבודה המקומי, כתוצאה ממערכת מפלה שהונהגה בסין ב-1958 וחילקה את האוכלוסייה לבעלי תושבות עירונית ובעלי תושבות כפרית. מטרת החלוקה במקור הייתה למנוע הגירה אל הערים של תושבי הכפרים החקלאיים, שנתפסו כאחראיים לייצור המזון לאוכלוסייה.

בתחילת שנות ה-80, כאשר כלכלת סין החלה להיפתח להשקעות זרות ואלפי מפעלי ייצור קמו, שוחררו בהדרגה הגבלות התנועה הנוקשות מהכפר לעיר. שחרור זה סיפק מיליוני ידיים עובדות זולות מהכפר לקווי הייצור במפעלים החדשים, אותם המפעלים שיצרו את הצמיחה הסינית המסחררת של העשורים האחרונים. מאוחר יותר כשהצריכה הפרטית בתוך סין גדלה, עברו מיליוני עובדים מהגרים מהמפעלים לענף השירותים העירוני, שם הם משמשים כטבחים במסעדות, מנקים בבתי מלון ושליחי מזון וחבילות ממונעים.

אף שהגבלות התנועה הוסרו, ההפרדה הבסיסית בין בעלי תושבות כפרית לעירונית לא בוטלה מעולם וגם אם הם חיים שנים ארוכות בעיר הסיכוי של מהגרי העבודה מהכפר לקבל תושבות עירונית נותר זעום. כך מהגרי העבודה נותרו למעשה אזרחים סוג ב‘ המוגבלים בגישתם לשירותי חינוך, בריאות ורווחה בערים הגדולות של סין.

כמו חו, הקורונה תפסה את רוב מהגרי העבודה בזמן החופשה השנתית בכפר, שבו הם נשארו נעולים שבועות ארוכים. מכיוון שמרבית מהגרי העובדים מועסקים ללא הסכם עבודה פורמלי, הם לא זכו לרוב לשכר בתקופה זו ממעסיקיהם. לפי סקר של אוניברסיטת סטנפורד, בימי הסגר הפסידו מהגרי עבודה הנצורים בכפר כ-100 מיליארד דולר בשכר.

גם אחרי שהכפרים נפתחו, גילו העובדים המהגרים כי הערים אינן ששות לקבל אותם חזרה. כדי למנוע יבוא של המחלה מבחוץ, הנהיגו ערים רבות ברחבי סין חובת בידוד של 14 יום למגיעים מבחוץ. מכיוון שלפי החוק המעביד חייב לשלם שכר לעובד בימי הבידוד, העדיפו מעסיקים רבים להורות למהגרי עבודה שלא לחזור העירה. המהגרים נאלצו לשבור את חסכונותיהם כדי לשרוד.

המהגרים שהצליחו לשוב העירה מצאו לא פעם שהמסעדות, המלונות ואתרי הבנייה שעבדו בהם פשטו רגל, כמו שקרה לחו. במשבר הקורונה סופג המשק הסיני מכה כפולה, כשמחד גיסא מגזר הייצור הסיני חווה ירידה חדה בהזמנות מהעולם ומאידך גיסא מגזר השירותים נפגע מהאטה בצריכה המקומית. מהגרי העבודה מהכפר מועסקים לרוב בעסקים קטנים ובינוניים ששיעור פשיטות הרגל בהם גבוה במיוחד. אפילו בני המזל מבין המהגרים שחזרו לעבודה נאלצו להתמודד עם קיטון משמעותי בשכרם.

לבסוף, כיוון שמערכת הביטוח הסוציאלי הסינית מחוברת לתושבות המקומית, למהגרי העבודה קשה ומסובך יותר להירשם אליה. לפי הנתונים הרשמיים האחרונים מ-2017, רק 17% ממהגרי העבודה היו רשומים לביטוח אבטלה ו-22% בלבד היו בעלי ביטוח רפואי. לכן, משבר הקורונה תפס את מהגרי העבודה ללא כל רשת ביטחון ממשית.

המהגרים לא נספרים בנתוני האבטלה הרשמיים

אף שמהגרי העבודה הם הנפגעים הקשים ביותר מהמשבר הכלכלי, הם לא ממש נספרים בסטטיסטיקה רשמית. לפי הלשכה הסינית לסטטיסטיקה, שיעור האבטלה העירוני בסין עמד באפריל על 6% בלבד, עלייה קלה בהשוואה לאבטלה של 5.2% בדצמבר האחרון, רגע לפני התפרצות הקורונה. אך מעטים מחוץ לסין ואפילו בתוכה מאמינים לנתונים אופטימיים אלו.

דוח שפרסמה חברת הברוקראז‘ הסינית ג‘ונגטאי בסוף אפריל טען שנתוני האבטלה הסינים לא משקללים את מהגרי העבודה, כיוון שמבחינת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הם יכולים לחזור תמיד לייעודם המקורי כחקלאים בכפר במקרה שפוטרו, אפילו אם מעולם לא עסקו בפועל בעבודת אדמה. להערכת האנליסטים של חברת הברוקראז', השיעור האמיתי של המובטלים בסין עומד על 20.5% מכוח העבודה או כ-70 מיליון בני אדם, שיעור האבטלה הגבוה ביותר בסין מאז שנות ה-90.

לא במפתיע הדוח של חברת הברוקראז' הוסר מהאינטרנט זמן קצר לאחר פרסומו ואחרי שצבר עניין רב ברשתות החברתיות הסיניות. מאוחר יותר נודע גם כי ראש מחלקת המחקר בחברת הברוקראז' הודח מתפקידו, כי בסין נתוני אבטלה הם עניין רגיש שאסור לחלוק עליו.

גם אם הוא לא מפרסם את הנתונים המלאים, השלטון הסיני בהחלט לוקח ברצינות את נושא ההתמודדות עם האבטלה הגואה, שעמדה במרכז דיוני הקונגרס הלאומי העממי של סין שהסתיימו בשבוע שעבר. במהלך הקונגרס התחייבה הממשלה הסינית ליצור תשעה מיליון משרות חדשות השנה לטובת המובטלים.

אך גם כאן מהגרי העבודה נמצאים בסוף התור. הממשלה הסינית מתמקדת בעיקר ביצירת מקומות עבודה לבוגרי אוניברסיטה טריים ועובדים עירוניים ממעמד הביניים, הנחשבים לבעלי כוח והשפעה פוליטית רבה יותר מאשר ממהגרי העבודה. המהגרים מהכפר הרי תמיד יכולים בסוף לחזור לגדל ירקות.