הציבור רוצה לראות את עובדי המגזר הציבורי "נכנסים מתחת לאלונקה"

עובדי המגזר הציבורי מרוויחים שכר סביר. עובדי משרדי הממשלה מרוויחים טוב ועובדי החברות הממשלתיות, הרופאים, ובעלי תפקידים בכירים בכוחות הביטחון מרוויחים מצוין.

לפי הדוח האחרון של הממונה על השכר במגזר הציבורי הרוויחו השכירים במגזר הציבורי כמעט 30% יותר ממקביליהם במגזר הפרטי, 14 אלף שקל בחודש לעומת 10,500 (נכון ל-2018). והשכר זה ממש לא הכל. המגזר הציבורי מעניק לעובדיו הגנה כמעט מוחלטת מפני פיטורים, ביטוח ששווה זהב בימי קורונה; שעות העבודה המופחתות וימי החופשה המרובים מאפשרים איזון בריא בין עבודה לחיי משפחה ותחביבים; ולכל זה אפשר להוסיף הטבות שכר, כמו השתלמויות ותארים אקדמיים על חשבון המעביד ועוד רשימה ארוכה של טובות הנאה שאי אפשר לקבל במקומות עבודה פרטיים מחוץ לבועת ההייטק.

אבל למרות המשבר הכלכלי העמוק ולמרות שהגירעון מזנק לשיא של 40 שנה, לא תמצאו דרישה להפחתת שכר על שולחנו של הממונה על השכר באוצר קובי בר-נתן. אין ספק שבאוצר היו שמחים לקבל 2-3 מיליארד שקל שהפחתה כזו יכולה להניב. אין ספק שבאגפים אחרים באוצר היו שמחים להשתמש בכסף הזה לכיסוי (גם אם חלקי מאוד) של הבור הענקי שנפער בתקציב ועדיין. באוצר סבורים שהפחתת שכר זמנית היא אולי גימיק מוצלח אבל פתרון גרוע לטווח ארוך. למה בעצם? כי בעיני האוצר הבעיה הבוערת במגזר הציבורי היא לא גובה השכר אלא חוסר היכולת לנהל את העובדים.

הקביעות, חוסר האפשרות לנייד עובדים מתפקיד לתפקיד, המעורבות העמוקה של הוועדים בכל מהלך ניהולי והיכולת של העובדים להכריז סכסוכי עבודה על כל מהלך ניהולי, כולל מהלכים שנועדו לשפר את השירות והיעילות של המגזר הציבורי. קחו מהלכים כמו הכנסת טכנולוגיה חדשה, הוספת עמדות שירות, חידוש הציוד ומערכות המחשבים - כל אלה נוצלו על ידי העובדים לסחיטת הטבות שכר ולשיפור תנאים. לכן עד כמה שזה תלוי באוצר, הדרישה להפחתת השכר צריכה לשמש קלף מיקוח במשא-ומתן שתמורתו תקבל המדינה ויתורים ניהוליים וארגוניים מהעובדים.

אבל מה שחכם לעשות אינו בהכרח מה שצודק לעשות. משבר הקורונה ליבה דרישות בציבור לראות את עובדי המגזר הציבורי "נכנסים מתחת לאלונקה" בצורה משמעותית. במוקדם או במאוחר הפער ההולך והתרחב בתנאי העבודה בשני המגזרים, עלול לאלץ את מקבלי ההחלטות לנקוט צעדים.