הכנרת עולה, אבל התיירות בטבריה ממש לא מתאוששת

העלייה במפלס הכנרת הייתה יכולה להעלות גם את העיר על מפת התיירות, אך זה לא קורה • הסגר בגלל הקורונה מקשה עוד יותר על העירייה הגירעונית לטפל בהזנחה בטיילת, בחנויות הריקות, בחלונות השבורים ובמחסור באטרקציות • כתבי "גלובס" במסע לפריפריה מוכת האבטלה, פרויקט מיוחד  

טקסט זה הינו חלק מפרויקט מיוחד של "גלובס" שבמסגרתו יצאו כתבי העיתון למסע מיוחד בין ערי פריפריה, מרביתן מוכות אבטלה, בניסיון להתחקות אחר השלכות הקורונה הכלכלית. בשבוע האחרון ביקרנו (מדרום לצפון) באילת, דימונה, ערד, בית שמש, רמלה, סחנין וטבריה. אלו הסיפורים של הערים והאנשים שהיו בין הראשונים להיפגע ועשויים להיות האחרונים להתאושש.

רחובותיה עזובים, חנויותיה ריקות ודוכני הטיילת נעולים. טבריה של ימי הקורונה אינה מראה קל לעין. העצב הגדול על פנינת התיירות לשעבר של הכנרת, הוא כפול: הקורונה פגעה בעיר ושיעור האבטלה זינק בשיא המשבר ל-33.1%. אבל ההידרדרות של העיר התחילה חודשים ושנים לפני המגפה. טבריה של יוני 2020 היא עיר כאובה, ומנהליה הנוכחיים מחפשים מוצא.

אפילו ראש העירייה הנוכחי, יו"ר הוועדה הקרואה מטעם משרד הפנים, שמעון "מוני" מעתוק, אמר בשיחה עם "גלובס" השבוע: "אין טעם לטאטא את המציאות מתחת לשטיח. טבריה של היום אינה עיר מזמינה. החוויה בעיר מאוד לא נעימה ולא ידידותית עבור מי שמגיע לעיר. זו המציאות העובדתית".

העיר העתיקה, שנוסדה ב־20 לספירה, ואשר רחובותיה הצרים משובצים בעתיקות ובניינים שחורי בזלת, היא סמל להזנחה בפריפריה הישראלית. המון פוטנציאל, נוף מרהיב, מורשת יהודית, מורשת נוצרית, רחובות צרים וציוריים שיורדים לנמל. כל אחד המבקר בעיר הזו יכול לדמיין את השיפוץ שיכול לעבור מרכז העיר: כיכרות קטנות,
מדרחוב, טיילת, חנויות בוטיק, אמנות ומסעדות איכות.

הטיילת של טבריה / צילום: טל שניידר, גלובס
 הטיילת של טבריה / צילום: טל שניידר, גלובס

עסקים: בחנויות מדברים על ירידה בתנועת הקונים

תחת זאת כמעט כל חנות שנייה בצומת הרחובות הגליל והבנים עומדת ריקה. שלטי ‘להשכרה’ תלויים בחזיתות, לעיתים על חלונות שבורים. מסביב למסגד א-זידאני, מבנה עתיק משנת 1156, עזובה. רחבה מרוצפת מרובעת, נטולת חיים. שתי מספרות מגלות סימני חיים בזכות מתלי מגבות המוצבים בחוץ. מאחורי הזכוכית, איש יושב על כסא, במספרה ריקה. בעליה של חנות תיקים ומזוודות מעבר לכביש, מסרבת בנימוס להתראיין לכתבה. "באת לראות כמה מלוכלך כאן?" היא שואלת בעצב.

מסגד א־זידאני, טבריה / צילום: טל שניידר, גלובס
 מסגד א־זידאני, טבריה / צילום: טל שניידר, גלובס

הדס, בעלת בוטיק מיס H, מסכימה לדבר. היא מביאה את הבגדים מאיטליה והיא המועסקת היחידה בעסק הקטן. "יש ירידה משמעותית בתנועת קונים ברחוב. מאז הקורונה ירדנו ב-50%-60%. אין תיירות בעיר, אין מי שמבקר. הייתי סגורה חודשיים בבית והעירייה אמרה שתוותר על ארנונה, אבל עדיין לא קיבלנו את האישור. טבריה הייתה במצב לא טוב קודם. ראש העירייה הקודם עשה בלגן. החדש נשמע מדהים ועושה מעל ומעבר והוא כבר שיפר את חזית העיר, אבל הקורונה גמרה אותנו".

הדס, בעלים של הבוטיק "מיס H" / צילום: טל שניידר, גלובס
 הדס, בעלים של הבוטיק "מיס H" / צילום: טל שניידר, גלובס

הדס מחזיקה את החנות שלה כבר 25 שנים. היא מספרת על בעל החולה בסרטן, שנמצא בבית. "לא קיבלתי פעימה ראשונה או שנייה, כי אין חל"ת לעצמאים. אני מצפה שהממשלה תתחשב בנו יותר, כי אם אני אסגור את העסק ואשב בבית, לא יהיה לי כלום".
לצד חנותה של הדס, בית קפה ריק. כנראה שהוא הפסיק לפעול עוד לפני מגפת הקורונה. גם מן הצד השני עומדת חנות ריקה. כך זה בכל מתחם בטבריה. בעל הבניין, שהשכיר את בית הקפה בסכום של כ-16 אלף שקל בחודש, מעוניין שהמפעיל החדש של בית הקפה ישלם לו כמה אלפי שקלים בודדים. העיקר שהעסק יפעל, שהבניין לא יעמוד כעזובה.

אביהו טל, בעליו של מלון רסטל, סיפר שהמלון שלו התבסס ב-99% על תיירות של צליינים נוצרים. "לתיירים הנוצרים פחות הפריע מצבה של העיר והעובדה שבימי שישי אין פה היצע מסעדות גדול. הם באו לכאן למטרות דתיות ובתוך המלון חשוב היה להם חדרי כינוסים, כדי לערוך את המפגשים הדתיים שלהם. מעולם לא פניתי לשוק התיירות הישראלי, כיוון שיש לי מוניטין בשוק הנוצרי. למעשה, במלון רסטל אין לי אפילו תעודת כשרות. לעשות כיום הסבה למלון שיתאים לישראלים זו השקעה גבוהה מאוד".

אביהו טל, בעלים של מלון רסטל / צילום: טל שניידר, גלובס
 אביהו טל, בעלים של מלון רסטל / צילום: טל שניידר, גלובס

תיירות: במלונות מחכים לצליינים שיבואו

טל מחזיק שני מלונות באזור. אחד בתוך טבריה והשני הוא מלון חדש שנפתח רק לפני שנה Sea of The Galilee Hotel, צפונה מהעיר ליד קיבוץ גינוסר. טל מספר שלמעט הפסקת תשלומי ארנונה למשך שלושה חודשים, הוא לא קיבל הקלות כלשהן מהמדינה. הוא נאלץ לשלוח כ-90% מהעובדים שלו לחל"ת והשאיר צוות קטן של ארבעה-חמישה אנשים, שישמרו על המלון וינקו אותו.

הוריו של טל הקימו את רסטל בטבריה לפני 35 שנה. בלובי המלון תלויים דיוקנאות של ההורים. האם, בת יותר מ-80, פוגשת אותנו לשיחת מסדרון. היא מתגוררת במלון בחדר שהוסב לדירה עבורה. בימים אלה היא הדיירת היחידה במקום. המסדרונות הארוכים נקיים וחשוכים. חדר האוכל ריק. המזגן סגור בכל הבניין. "פעלנו רצוף במלחמות, באינתיפדות, בתקופות מיתון. אף פעם לא סגרנו", מספר טל.

חדר האוכל של מלון רסטל / צילום: טל שניידר, גלובס
 חדר האוכל של מלון רסטל / צילום: טל שניידר, גלובס

בנעוריו הוא למד בתיכון עמל בעיר, והיום הוא מתגורר בכפר תבור. "כל חברי הילדות שלי עזבו את העיר. הייתה כאן הגירה שלילית. העיר נשארה ללא מעמד ביניים, ללא זוגות שבהם שניים עובדים בהכנסה ממוצעת או קצת יותר מן הממוצעת. תבררי מסביב, כל בעלי העסקים בעיר מתגוררים מחוץ לה, ביישובי הסביבה. מי נשאר לגור כאן? מובטלים, אנשים החיים על קצבאות, עובדים בשכר מינימום. חלק גדול מתושבי העיר הם לומדי תורה. זה מה שהרג את טבריה, אין כאן דור המשך שמרים את העיר. אין פה קולנוע, אין אמנות, אין מסעדות ברמה, אף אחד לא רוצה להיות פה. העיר מוזנחת".

במורד הטיילת הדוכנים סגורים ברובם. דוכן תכשיטים אחד פתוח והמוכרת הצעירה מנסה לעניין את מעט העוברים והשבים בכובעים, צמידים או עגילים. השמש קופחת. מול האגם עומד אלי לנקרי, מוכר שייקים בטעמי פירות צבעוניים במכלים מערבלים. יש לו גם עמדת קרפים. בסמוך, בצל שיוצר הדוכן שלו, עומדת שורה של ג’יפונים עבור ילדים. "עכשיו המצב השתפר", הוא אומר, "שבועיים אחרי שנגמר סגר הקורונה התחלנו. המים בכנרת עלו, אז באו אנשים. זה תמיד ככה. אבל, צריך בעיר אטרקציות - מועדונים בתי מלון חדשים. אין תיירים בכל הארץ, לא רק פה, אבל בטבריה חסר תרבות, קולנוע למשל. הדוכנים מסביב לא פותחים כי לא משתלם להם לפתוח".

הטיילת של טבריה / צילום: טל שניידר, גלובס
 הטיילת של טבריה / צילום: טל שניידר, גלובס

לנקרי משתף עם סיפור החיים המדהים שלו. לפני 25 שנה הוא השתחרר מתקופת מאסר. "הייתי בתוכנית שיקום של אסירים משוחררים. ראש העירייה דאז, יוסי פרץ, נתן לי צ’אנס. העירייה עזרה לי להשתקם. הציעו לי לפתוח דוכן. אחרי שזה הצליח איתי, כל בעלי הדוכנים פה מסביב הם אסירים משוקמים ואף אחד לא חזר לפשע".

מצוקה עירונית: בעירייה מאיימים לקצץ בשירותים העירוניים

אתה אומר שטבריה צריכה מועדונים, קארטינג ועוד אטרקציות. אבל יש פה אוכלוסייה דתית. איך יפתחו את זה בלי פעילות בשבת עבור ציבור רחב?

"אני פתוח בשבת. הדתיים בחיים לא הפריעו לנו פה. זה סיפורים. אני אומר לך, ‘סיפורי סבתא’. אני במשך 25 שנה פותח בשבת ובחגים. כולם פה זה ‘חיה ותן לחיות’. בחיים לא היו כאן בעיות. מי שהכניס את הוויכוח עם הדתיים, סתם עשה פוליטיקה".

אלי לנקרי, בעלים של דוכן בטיילת / צילום: טל שניידר, גלובס
 אלי לנקרי, בעלים של דוכן בטיילת / צילום: טל שניידר, גלובס

יו"ר המועצה הקרואה מעתוק נכנס לתפקידו בפברואר 2020, אחרי שראש העירייה הנבחר רון קובי נכשל בהעברת תקציב לעיר. הוא הודח על ידי משרד הפנים. עניינו של קובי הגיע עד לבג"ץ ושם נקבע שההדחה נעשתה כדין. מעתוק הוא סמנכ"ל משרד הפנים. חודש אחרי שנכנס לתפקיד בעירייה, נסגרה העיר בגלל הקורונה. מעתוק מסביר שהוא יצטרך לקצץ בשירותי העירוניים עקב המצב החמור של תקציב העיר, אם לא יקבל סיוע חירום ממדינת ישראל.

"קיבלתי עיר עם גירעון של יותר מ-100 מיליון שקל - שליש מהתקציב", אומר מעתוק, "בעקבות הקורונה אנחנו צפויים לפגיעה משמעותית בהכנסות. איך נתמודד עם זה? נצטרך לקצץ עוד בשירותים העירוניים. טבריה הייתה בנויה על תיירות חוץ, כי המלונות פה לא מתאימים לתייר הישראלי, שיש לו דרישות גבוהות בהרבה. כדי למשוך קהל ישראלי אנחנו חייבים להרים פה אירועים גדולים - וזה דורש השקעה".

ביום שבו ביקרנו בטבריה הגיע אליה גם שר התיירות החדש, אסף זמיר. את הפגישה עם ההנהגה המקומית הוא התחיל בטיילת. ליד מדיד המים והסירות. הפמליה שלו יצאה להפלגה קצרה וחזרה לחוף. הפוטנציאל של טבריה צף ועלה מן המים. טבריה היא עיר מקסימה, אבל ביוני 2020, היא תצטרך הרבה יותר מאשר פתרונות קסם. 

טבריה

תושבים: 44 אלף / אשכול סוציו אקונומי: 4 / שכר חודשי ממוצע (ברוטו): 7,585 שקל / שכר חודשי ממוצע ארצי (ברוטו): 10,593 שקל / מספר חולי קורונה: 177 (משרד הבריאות, חולים מאומתים נכון ל־9.6.20) / תמיכה ממשלתית ב־2020: 23.5 מיליון שקל / שיעור אבטלה באפריל 2019: 5.1% / שיעור אבטלה בשיא המשבר: 33.1% - גידול: 549% / ממוצע ארצי: 26%

צרו איתנו קשר *5988