בחסות הקורונה מפרים את האיזונים ששומרים על הדמוקרטיה

תקנות לשעת חירום נועדו לתת מענה מהיר למשברים גדולים. הממשלה בישראל הוכיחה שהיא יודעת לעשות בהן שימוש, וביד רמה. בחודשים האחרונים, הממשלה הוציאה עשרות תקנות-קורונה אשר משטרו את הדרך שבה אנו חיים. נדרשנו לצמצם יציאות למרחב הציבורי ולהישאר בבתים; מקומות עבודה הפחיתו את פעילותם מכוח צווים; מוסדות חינוך סגרו שעריהם; קניונים ופארקים נסגרו; סגר הוטל בין ערים. הממשלה שלחה יד גם למרחב הפרטי: נדרשנו שלא לבקר את הסבים בבתי האבות, לחגוג את ליל הסדר במשפחה הגרעינית בלבד, ולנסיעה ברכב הותרו שני נוסעים.

עתה הממשלה מבקשת להפוך את חלום הבלהות לחוק. סמכויות שהוגבלו לפרק זמן קצר של שלושה חדשים - במצוות סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה - יוארכו לתקופה ארוכה של כמעט שנה. בהצעת-חוק בלתי דמוקרטית שטרם ידענו כמותה, הממשלה מבקשת לנכס לעצמה את תפקיד המחוקק. סמכויות מרחיקות לכת יאפשרו לה לפלוש לתוך חיינו, ולהגביל באופן משמעותי את חופש התנועה, העיסוק וההפגנה. לפי החוק המוצע, הממשלה תוכל להטיל מגבלות נרחבות במרחב הציבורי והפרטי, ובתוך כך לחסום כניסת אנשים למקומות פרטיים, לאסור על אירועים והפגנות, לסגור אזורים ולהטיל על אנשים חובה להישאר בבתיהם. החוק מתיר לממשלה לקבוע, בתקנות שהיא עצמה מוציאה, כי הפרת הוראותיה מהווה עבירה פלילית. לצד אלה, הממשלה מבקשת לאפשר לה למנות גורמי אכיפה שאינם שוטרים ולציידם בסמכויות להיכנס לבתי-מגורים, לחפש ולתפוס.

אין בכוונתי לטעון שאין צורך בתקנות לשעת חירום. מגפת הקורונה, פנדמית וגלובלית, מצדיקה נקיטה באמצעים שאינם שגרתיים להגנה על החיים. הציבור זקוק להגנה לעיתים מפני עצמו, שהרי לא כולם מקפידים על הבטיחות. טענתי היא שסעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה נותן לכך מענה הולם: הוא מסמיך את הממשלה להוציא תקנות לשעת חירום לטובת האינטרס הציבורי, בפיקוח פרלמנטרי, ובהגבלת זמן. חוק היסוד יוצא מתוך הנחה, שזכויות הפרט ראויות להגנה - גם בשעת חירום. לכן, חוק היסוד דורש, כי הפגיעה בזכויות תעשה רק לתכלית ראויה ובמידה ההכרחית. מה שנדרש עתה הוא לא להפוך סמכויות של אין-ברירה לסמכויות החקוקות בסלע הדינים. מה שנדרש עתה הוא להקים וועדה מקצועית שישבו בה רופאים, עובדי מדינה ונציגי ציבור, אשר הממשלה תחויב לשמוע את המלצותיה. מה שנדרש עתה הוא, שהממשלה תקבל החלטות על בסיס תשתית עובדתית הולמת בדבר התפשטות המגפה, אופייה וסיכוניה. מה שנדרש עתה הוא להקצות בחוק משאבים לחיזוק מערכת הבריאות ולאישוש הכלכלה.

החוק המוצע אינו הולם את אופייה הדמוקרטי של המדינה. דמוקרטיה איננה רק תהליכית. היא אינה מסתכמת באפשרות לחוקק חוקים. דמוקרטיה היא השקפה מדינית ערכית, המכירה באדם כיצור תבוני ומגנה על זכויותיו הטבעיות. החוק המוצע פוגע במערכת האיזונים-בלמים לשמירת הדמוקרטיה. לא רק שהגוף המבצע יהפוך למחוקק המסוגל לגעת בשורשי חיינו, אלא שגם תפקיד הרשות השופטת יצטמצם לביקורת המצומצמת ביחס לחוקים. החוק המוצע מפר את הברית הקיימת בין המדינה לאזרחים, לפיה השלטון נועד לשרת אותנו. לשלטון, כידוע, אין משל עצמו ולא כלום, וסמכויותיו מוענקות לו לטובת האזרחים. אלא שהחוק המוצע מעורר חשש להאדרת כוחו של השלטון תוך השגרה של החירום. החשש הוא שהממשלה תהפוך לגוף מחוקק עיקרי במגוון תחומי החיים. ואילו האזרחים, הם יסתגלו אט אט לצעדים חודרניים מטיבם, במישור הפגיעה הנמשכת בזכויות הפרט, ובמישור שחיקתה של הפרדת הרשויות. החוק המוצע אינו ראוי לבוא בספר החוקים. 

הכותבת כיהנה כשופטת בבית משפט השלום בין השנים 2003-2016. כיום היא מנהלת את מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי במכללה למינהל