הגיעה העת: ראיות שהושגו תוך הפרת זכויות אדם - דינן להיפסל

משפט אחד, בסיסי ומובן מאליו, שמזמן היה צריך להיות בספר החוקים, מעורר התנגדות עזה במשרד המשפטים: "בית המשפט רשאי לפסול ראיה שהושגה באמצעים פסולים שננקטו כלפי הנאשם או כל אדם אחר".

מה דינן של ראיות שהושגו כתוצאה מאיומים בלתי חוקיים של החוקרים, פגיעה בזכות לקבלת ייעוץ משפטי או חיפוש בלתי חוקי?

במשפט האמריקאי התפתחה, על בסיס התיקון הרביעי לחוקה, "תורת פירות העץ המורעל", לפיה ראיות שנאספו תוך פגיעה בזכויותיו החוקתיות של אדם לא יהיו קבילות בבית המשפט. לצד שמירה של זכויותיו של הנחקר/הנאשם, תפיסה זו מעגנת את חובת רשויות אכיפת החוק לפעול בגדרי החוק. המשפט האמריקאי קידש את זכויות האדם בהליך הפלילי וקבע חריגים מעטים בלבד לכלל הפסלות. ביסודו של דבר, גם כל ראיה נגררת או משנית שנאספה כתוצאה מהראיה הפסולה - דינה פסלות.

גם כלל הפסלות בקנדה מחמיר עם רשויות האכיפה. באנגליה חלה ב-1984 רפורמה שהעניקה לבתי המשפט בחקיקה סמכות שבשיקול-דעת לפסול ראיה.

ישראל נותרה מאחור, כמו בנושאים רבים אחרים הנוגעים לזכויות הנחקר או הנאשם בהליך הפלילי. דבר זה הביאני עוד בשנת 2005 להגיש לראשונה הצעת חוק לכלל פסלות ראיה חקיקתי. רק שנה מאוחר יותר, בפסק דין יששכרוב, קבע בית המשפט העליון כלל פסילת ראיות, אך זאת בהתקיים המבחן המחמיר לפיו קבלת הראיה במשפט "תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן החורגת מגדריה של פיסקת ההגבלה".

המחוקק נמנע מעיגון הדוקטרינה בחוק הישראלי עד עצם היום הזה. כך נאלצים בתי המשפט להתמודד עם שאלות משפטיות רבות הנוגעות ליישום הכלל, סייגיו ותנאיו. בנוסף, הפסיקה טרם הכריעה האם להחיל הלכה זאת במלואה גם בעניינם של עדים, בדומה לנאשמים.

זכויות הפרט בהליך הפלילי בישראל לוקות בחסר לאורך ההליך כולו. כך היקפי המעצרים המיותרים, תנאי המעצר, אזיקת עצירים ללא צורך והבאתם לטקסי השפלה מתוקשרים ועוד.

משרדי הממשלה (המשפטים וביטחון הפנים) שהיו אמורים להוביל מהלכים משמעותיים לביצור זכויות האזרח להליך הוגן ולשירוש פרקטיקות פסולות מארגז הכלים של רשויות האכיפה - כשלו בתפקידם זה.

זאת ועוד: בפועל מערכות אכיפת החוק מנצלות את עוצמתן הרבה והשפעתן גם על הליכי החקיקה בישראל כדי למנוע את תיקון המצב בחקיקה שהיא, כהגדרת לשכת עורכי הדין, "בבחינת המינימום ההכרחי לקיום הליך הוגן ושמירה על טוהר ההליך המשפטי".

הגיעה העת שהכנסת כרשות המחוקקת תמלא את תפקידה כנציגתם של אזרחי ישראל.

היועץ המשפטי לממשלה, כמי שגם עומד בראש התביעה הכללית, ונציגיו אינם יכולים לייצג בעניין זה את האינטרס הציבורי. התביעה הכללית היא צד להליך הפלילי. ככל הנראה יהיה זה נאיבי לצפות מרשויות החקירה והתביעה שתוותרנה בהתנדבות על פריבילגיות מושרשות המעניקות להן מרחב פעולה רב יותר. המאשימה אינה אובייקטיבית בהקשר זה. זהו תפקידם של נבחרי הציבור לקבוע את היקף זכויותיו של הנחקר והנאשם ובתוך כך ליישם את עיקרון שלטון החוק גם על רשויות המדינה.

קביעת כלל פסלות ראיה רחב בחקיקה המעניק משקל משמעותי יותר לזכותו של הנאשם להליך הוגן בכל מצב שבו ננקטו אמצעים פסולים נגד חשודים, נחקרים או כל אדם אחר, היא, כאמור, בגדר "מינימום הכרחי". ביום הדין הדבר ייתן לשופטי ישראל שיקול-דעת רחב.

אבל זהו רק נדבך אחד בבניין אותו צריך לבנות היום. ישראל אוחזת בשיא של הליכים פליליים נגד אזרחיה ובשיא של הרשעות בהליכים אלה. שיטת המשפט הישראלית מוטה ל"תביעתיות יתר". זכויות האזרח החשובות ביותר הן זכויותיו של האדם במצבי מצוקה, חולשה ונחיתות. אלה הן זכויותיו של החשוד, העצור והנאשם העומדים מול מערכות רבות עוצמה ועתירות משאבים.

זכויות אלה חלשות לאין שיעור בישראל לעומת המדינות המערביות המתוקנות. על הכנסת ה-23 להתחיל במסע התיקון הנדרש. התיקון חיוני היום לא רק על-מנת לבצר את זכויות האדם במשפט, אלא גם כדי לאושש את אמון הציבור במערכות המשפט. 

הכותב הוא חבר כנסת מטעם מפלגת הליכוד. בעבר כיהן בממשלות ישראל כשר החינוך וכשר הפנים