בעידן הפוליטיקלי קורקט: אלתרמן הפך למופע ילדים ואלבום חתרני ובועט

דמיינו מרחב של אהבה / לשפה, לילדוּת, לצלילים / דמיינו שובבוּת, דמיינו תאווה / לצבעים שבתוך המילים.

הייתי רוצה להמשיך את החריזה הזו - מחווה משלי לאלבום "מגש הקצב", שהוא-עצמו מחווה לשירת נתן אלתרמן לילדים. אבל מגבלת הבתים צרי השורות לא מאפשרת להרחיב ולנמק את שבחיו, שמתמצים במין התרוננות פנימית, הנשמעת מהתו הראשון ועד האחרון - המחשה צלולה למושג "חדוות יצירה".

"מגש הקצב" - שנולד כמופע לילדים בפסטיבל הפסנתר האחרון - הוא יוזמתו של המוזיקאי נדב הולנדר, שהפיק מוזיקלית, הלחין שירים של אלתרמן לילדים, עיבד אותם, חרז להפליא חרוזים משלו (לכאורה, יומרנות בהתחשב באלתרמן הנושף בעורפו. בפועל, הצלחה) ומנגן בפסנתר וקלידים, גיטרות, בס, קונטרבס וכלי הקשה. הוא גם עשה עבודה מצוינת בליהוק, כלומר בחירה חכמה של השירים, וגם של חבורת המוזיקאים, שהגרעין הקשה שלהם הוא ענת מושקובסקי ששרה (מקסים. חפשו ביוטיוב את "בוקר טוב" מתוך האלבום), רוני וגנר בכלי הקשה וקולות, ויובל מנדלסון הנהדר - כיום סולן "יובל מנדלסון והמסע לפולין", ובעבר סולן "שייגעצ" - בשירה וקריינות.

התוצאה - ממגנטת. הילדים, שהם התירוץ לכל זה, נמשכים לקצב, לצבעוניות, להומור ולשירים הקליטים שמבינים את עולמם. למשל, "גד גיבור צייד", שמובס בניסיונו לצוד חיות במטאטא, והלטאה מסכמת: "גד, אתה טיפש". ומי שמזדעזע כעת על בסיס פוליטיקלי קורקט ותובע את עלבון הילדים - מוזמן להקשיב לשיר כולו, ואז לחוש את ההזדהות החומלת עם הנכשלים למיניהם, מתוגברת בצחוק. ואיך נקרא השיר הקודם, שמוביל אליו? "אוי מיי גד" - הברקה אחת מרבות של הולנדר.

"מגש הקצב" הוא קודם כול הופעה, מאוד מומלצת, שממשיכה (תיאורטית לפחות) להתקיים על במות, אבל גם המעבר לפורמט שכולו קשב מיטיב איתה. ההופעה והאלבום מעודדים הקשבה, רגישות ומבט על העולם מזוויות לא שגרתיות, ומחודשות (איך אמר אלתרמן בשיר "ירח"? "גם למראה נושן יש רגע של הולדת"). כך, למשל, השיר "קשה להיות ים" שכולו התבוננות מה"עיניים" של הים ("אֲנִי, רַבּּוֹתַי, לֹא אוֹקְיָנוֹס אַטְלַנְטִי / אֲנִי יָם תִּיכוֹן, לֹא גָּדוֹל...").

הכול מתפקע כאן מחידוש, כולל שני השירים המוכרים "הבלדה על חמוריקו" (לחן: סשה ארגוב) בעיבוד תימני עולץ שכולל נעירות קורעות מצחוק של מנדלסון, ו"שיר העמק" (לחן: דניאל סמבורסקי) בגרסת קאנטרי מהפכת קרביים ברעננותה ובניגודה למקור הישן, המנומנם משהו. ויש גם עיבוד מוזיקלי-תיאטרלי מרהיב לספר הילדים "ברמלי" (שכתב קורניי צ’וקובסקי ואלתרמן תרגם). "מגש הקצב" מוכיח שגם היום, אלתרמן רלוונטי מתמיד בהתעקשותו העקרונית לשקף את החיים בחוסר שלמותם. ב"בוקר טוב" הפותח, שמושר מנקודת המבט של ילדה נפעמת, משפחתה מסרבת לחלוק איתה את התפעלותה מהשיר שנוצר מהמולת הרחוב: "גַּם הוֹרַי וְגַם אַחַי / צוֹעֲקִים: שִׁתְקִי, אֵין כֹּחַ! /
אֵיזֶה שִׁיר טִפְּשִׁי, וַי-וַי / מִן הַבַּיִת יֵשׁ לִבְרֹחַ". אבל היא, מסרבת להיעלב. אין לה ספק שהקסם יכבוש את כולם. והיא צודקת.

דירוג: 5