שרשרת כשלים, העדר שקיפות והנחיות סותרות: כל הדרך לכאוס של גל הקורונה השני

בחתונות מותר לרקוד, אבל בהופעות אסור; ברכבת אסור לאכול, אף שהמסעדות פתוחות מזמן; מופעים פתוחים לעד 250 איש, אבל אסורה התקהלות מאורגנת של יותר מ-50; במערכת החינוך נדרשת הפרדה של 2 מטרים בין התלמידים, אבל שטח הכיתות מאפשר רק 1.3 מ"ר לילד; במקומות ציבוריים נדרשת הפרדה של 2 מטרים בין אדם לאדם, אבל במסעדות המרחק המותר בין השולחנות הוא 1.5; משרד הבריאות הורה על סגירת כל מוסד חינוכי שבו התגלה חולה מאומת, אך בפועל אישר לחלקם להמשיך לפעול בהתאם לנסיבות; במתחם החיצוני של בריכות השחייה השטח המוקצה לאדם הוא 7 מ"ר, אף שבמרחבים ציבוריים ההפרדה הנדרשת היא רק 4 מ"ר; הנוסעים בעמידה ישמרו על מרחק של 2 מטרים, אבל במקביל יצאה הנחיה שאוסרת עליהם בכלל לעמוד באוטובוס; מי שנחשף לחולה מאומת מחויב בבידוד, אבל תלמידים הניגשים לבגרות קיבלו אישור להפר את חובת הבידוד.

זה רק מדגם קטן מההנחיות המבלבלות, לעיתים סותרות ממש, שפרסמה בתקופה האחרונה הממשלה - וכולן נכונות רק לעת כתיבת שורות אלה. "אנחנו נמצאים בתחילתו של גל התחלואה השני", הצהיר ביום שני השבוע שר הבריאות יולי אדלשטיין במסיבת עיתונאים, וכבר הודיע כי בכוונתו לשוב ולצמצם את ההקלות שאושרו בכל הנוגע לאירועים דתיים ובתי כנסת ולהתקהלויות. קבינט הקורונה, לעומת זאת, לא קיבל את כל ההמלצות המחמירות של משרד הבריאות.

המצב מורכב, ואפשר אולי להבין למה לא כל הכללים החדשים מסתדרים זה עם זה. אבל אלה לא רק ההנחיות המבלבלות שמוצגות לציבור מהיום למחר. זה גם תהליך קבלת ההחלטות המבולגן והדהרה לפתוח את המשק. לכל אלה יש השפעה מצטברת של שחיקת אמון הציבור באנשים שאמורים להוביל את ההתמודדות עם המשבר. כך מסבירה ל-G פרופ’ ורדה ליברמן, מומחית בעלת שם לקבלת החלטות וראש תוכנית ה-MBA בחדשנות בבריאות במרכז הבינתחומי הרצליה. "אחרי התנהלות זהירה ועקבית - שגם אם הייתה בה שנאת סיכון שהובילה לסגר ארוך ניתן היה להגן עליה - עברו להתנהלות שקשה להסביר, ויש בה הרבה סתירות. זה גורם לאובדן של אמון הציבור".

ההתנהלות של השבועות האחרונים - שבהם מספר הנדבקים ביום מתקרב לגבוהים שראינו בישראל מאז פרוץ המחלה, ובכל זאת מדיניות פתיחת מוסדות התרבות והרכבת נמשכת - נראים לליברמן כמו השיא: "ראיתי ושפשפתי עיניים. איך אפשר לסמוך על מקבלי ההחלטות ולדעת שאינם פועלים לפי אינטרסים, או, גרוע מזה, חוסר מחשבה? מכריזים על התפרצות ועל תחזית של אלף חולים ליום ומאות מתים, ובאותה הנשימה ממשיכים בשחרור על-פי התוכנית שהוכרזה: פתיחת אירועים ל-250 ו-500 איש, פתיחת הרכבת, פתיחת בתי הקולנוע".

 פרופ' ורדה ליברמן / צילום: ענבל מרמרי

ולא שליברמן עיוורת לדילמה. "ברור שיש כאן התלבטות בין הצורך לחזור לחיים שיש בהם נורמליות כלשהי לבין הצורך לא להידרדר למצב שיאלץ אותנו לחזור אחורה. ועדיין, כל היציאה מהסגר לא הייתה מבוקרת ולא מדורגת. במקום ללכת צעד אחרי צעד, להתחשב בכך שדברים משתנים ואנחנו לא יודעים מספיק על הקורונה, הממשלה החליטה על הקלות גורפות".

איך היה צריך לנהוג לדעתך?
"צעדים קטנים משדרים שיקול דעת וזהירות לציבור, שהיה אולי נוהג אחרת ושומר על מסכות ומרחק. אם אומרים לאזרחים: תראו, נראה שהמצב משתפר, בואו נתחיל לפתוח, ונמשיך להיזהר, ונעקוב ונחליט אם זה בסדר - זה משדר שכולנו ביחד חיים אירוע מתגלגל, יש אחריות משותפת, בואו נבחן ביחד ונראה ונחליט".

וזה לא מה שקרה, למשל, בהתנהלות סביב החזרה ללימודים.
"ברור שצריך היה לפתוח את בתי הספר, ודאי בכיתות הנמוכות. אבל השאלה היא איך עושים את זה. ההחלטה לדהור לפתיחת מערכת החינוך באופן שבו זה נעשה הייתה שגויה, בדיוק משום שאפשר היה לשער מה יקרה. קבעו הגבלות שאם היו חושבים עליהן עד הסוף, היו מבינים שהן לא ישימות, ודאי לא בין ילדים קטנים - חבישת מסכות, שמירת מרחק חברתי, למידה בקפסולות, שמירה על היגיינה - ואז, במקום לומר ‘טעינו’ ולחזור צעד אחורה, התחילו לוותר על הדרישות. התוצאה הייתה כאוס".

איך היה אפשר לנהל את כל התהליך אחרת?
"במצבים כאלה אתה רוצה לעשות זאת בצעדים מדודים, כי חזרה אחורה אף פעם אינה פשוטה, גם מבחינת יישום וגם מבחינת נראות. אז מוטב לעשות צעד קטן, ואם צריך, לחזור אחורה, מאשר לשחרר לגמרי ואז להתנהל בחוסר עקביות". במקום זאת, לדבריה, מה שראינו בפועל הוא "התנהלות כאוטית, שינוי הנחיות, מורים שלא יודעים מה הכללים, הורים שמהססים, הוראות שיוצאות בחצות לגבי בוקר המחרת. זה מעביר מסר של הפחדה מוגזמת ואופוריה שמתחלפות זו בזו במהירות".

הבעיה, מחדדת ליברמן, היא שבמקרה של הקורונה לוקח זמן עד שחוסר הזהירות מתורגם לנתוני הדבקה. "את התוצאה של ההתנהגות רואים הרבה יותר מאוחר, ולכן זה לא מרתיע מספיק. אנשים יצאו, ראו שעולם כמנהגו נוהג, הכול נראה נורמלי, וקשה במקרה כזה לחשוב על ההשלכות".

מה באשר להמלצות משרד הבריאות והחלטות קבינט הקורונה השבוע?
"כשמדווחים שקבינט הקורונה 'החליט לקחת סיכון' ולא לאמץ את כל המלצות משרד הבריאות להחמרת ההגבלות, השאלה היא על סמך מה. מה פירוש ההחלטה לקחת סיכון? איך הם מחליטים כמה סיכון ראוי לקחת? בכמה סיכון מדובר? לעומת איזו אלטרנטיבה? מידת הסיכון שמחליטים לקחת יכולה להשתנות על-פי העדפות אישיות או מקצועיות, וזה בסדר, ואם אתה האחראי - ההחלטה היא שלך. אבל אי אפשר להגיד ‘אני מוכן לקחת סיכון’ בלי כל הסבר. בלי לתת מידע על משמעות ההחלטה, מהם הסיכויים והסיכונים שהובאו בחשבון. זה יוצר חוסר אמון, חוסר ביטחון, בלבול".

"להכין את הקרקע לזיגזג"

העיסוק של ליברמן, בעלת דוקטורט במתמטיקה מאוניברסיטת תל אביב, בנושא קבלת ההחלטות החל במפגש מקרי שלה עם פרופ’ עמוס טברסקי, מי שנחשב לאחד מאבות הכלכלה ההתנהגותית (והלך לעולמו ב-1996). המפגש הזה, בסטנפורד באמצע שנות השמונים, הוביל לשיתוף פעולה ממושך בין השניים, שהוליד את הספר המשותף "חשיבה ביקורתית - שיקולים סטטיסטיים ושיפוט אינטואיטיבי".

ליברמן, שהייתה לאוטוריטה בתחום קבלת ההחלטות, גם מעבירה הרצאות בנושא ומייעצת לגופים כמו מערכת המשפט, מערכת הבריאות, בתי השקעות וחברות הייטק. בשנתיים האחרונות היא גם עומדת בראשה של תוכנית לתואר שני בניהול חדשנות ויזמות בתחום הבריאות, שהיא פרי שיתוף פעולה של המרכז הבינתחומי הרצליה והמרכז הרפואי שיבא תל השומר, והוקמה על-ידי ליברמן יחד עם פרופ' יצחק קרייס וד"ר אייל צימליכמן מתל השומר.

"יש היום נתק בין מה שקורה בעולם הבריאות לבין מה שקורה בטכנולוגיה", היא מסבירה מה עומד מאחורי התוכנית. "העולם עובר טרנספורמציה וצריך שדרה חדשה של מנהיגים מסוג אחר, שגם יהיו יצירתיים וגם ידעו לנהל". החזון של התוכנית, לדבריה, היה ליצור קבוצה הטרוגנית של בכירים בתחום, "רופאים, חוקרים ואנשי פארמה, אבל גם מהנדסים, אנשי דאטה ויזמים", כדי לייצר שיח שיקדם חדשנות ויזמות.

השילוב הזה שלה, בין התמחות בקבלת החלטות לבין היכרות עם מערכת הבריאות, הופך את ליברמן לערה במיוחד להתנהלות של הממשלה ולקבלת ההחלטות בה מאז פרוץ משבר הקורונה ועד ימים אלה. "אני אגיד לכם משהו שאולי יאכזב אתכם", היא אומרת בנוגע לסגר הממושך שהוטל כאן, "אנחנו באירוע מתגלגל, עם מחלה שבאמת לא יודעים עליה כלום. משטחים זה מידבק? צריך מסכות? למה אותה המדיניות במקומות שונים מניבה תוצאות שונות? אולי משום שהווירוס מתנהג אחרת במקומות שונים? אלף ואחת שאלות שאנחנו לא יודעים את התשובות להן. לכן קבלת החלטות אסור להעריך לפי התוצאות, כמו שרובנו עושים".

"בואו נסתכל על מה שקרה כאן בהתחלה: עשו סגר מוחלט וזה עבד. עכשיו, ואני אומרת בלי ציניות, האם זה בגלל הסגר המוחלט? אולי כן. האם אפשר היה פחות מזה? אולי כן. אולי היה צריך לסגור רק אוכלוסיות בדרגות סיכון גבוהות ואת האחרים לשחרר ולייצר חיסון עדר? אולי. אז עשינו סגר, וזה הצליח. לא עשינו אף אחד מהדברים האחרים, אז אנחנו לא יודעים אם ההחלטה היתה נכונה. אולי החלטה אחרת הייתה מובילה לתוצאה טובה יותר?".

אז מה בכל זאת אפשר להגיד על ההחלטות שהתקבלו כאן?
"כדי להעריך החלטות חייבים לבדוק את תהליך הקבלה שלהן. וכשמדברים על אנשים שתפקידם הוא לקבל החלטות בתנאי אי ודאות, עוד יותר חשוב לבדוק את התהליך. כשחלק מהיומיום שלך כולל תהליכים של קבלת החלטות, אתה צריך להיות בטוח שהתהליך שלך הוא נכון".

איך נראה תהליך קבלת החלטות נכון?

"זה אומר שהוא מבוסס על נתונים אמיתיים שיש לך באותו רגע אבל יכולים להשתנות, ואתה יכול לנמק ולהסביר למה החלטת כפי שהחלטת. לכן אני כל כך בעד שקיפות. בדיעבד אפשר אולי להגיד שניתן היה לעשות פחות (כלומר, סגר פחות מוחלט), ואולי זה נכון", אבל בתנאים של שקיפות, אומרת ליברמן, "אפשר להסביר את השיקולים וההיגיון מאחורי ההחלטה. למשל: אני לא רוצה לקחת סיכון, ולכן אני נוקט במשנה זהירות".

לדבריה, "לא מפתיע שההחלטות התקבלו מיום ליום או משבוע לשבוע. זה בסדר, המגפה היא דינמית. העניין הוא שנוצר מצב שבו הציבור לא מסוגל לקבל את העובדה שההחלטה נעשית בתנאי אי ודאות, הוא לא מסוגל להכיל את זה וזה גורם לחוסר ביטחון".

ואפשר להבין את התחושות הללו, לא?
"בהחלט. אבל מדוע בעצם הגענו למצב שבו הציבור חש חוסר ביטחון ושמקבלי ההחלטות מזגזגים? לא מכיוון שהסיטואציה היא דינמית ומאופיינת באי ודאות, כי את זה אפשר לקבל כשמדובר בפנדמיה. הבעיה, לדעתי, נובעת מכך שקובעי המדיניות התנהגו בהתחלה כאילו הם כן יודעים הכול. וגם אני אמרתי לעצמי - אם הם זועקים שהכול נורא ומצהירים בוודאות שיהיו פה מאות אלפי חולים ואלפי מתים, אולי הם יודעים משהו שאני לא. אבל כשהדברים לא מתממשים באופן הזה האמון אובד".

אז מה אפשר היה לעשות?
"אפשר היה לומר שבהינתן ההערכות אנחנו מסיקים כרגע שההתפתחות צפויה להיות מסוימת, ואולי אנחנו אפילו חוטאים קצת לצד השמרני, ולכן קיבלנו החלטה להתקדם בדרך מסוימת. במקרה הזה הדרך הייתה להטיל סגר. אפשר גם לומר שאנחנו יודעים שהדברים יכולים להתפתח בכל מיני כיוונים, ולכן אנחנו משאירים לעצמנו את הזכות לאמוד מחדש את התרחיש שאנחנו חיים בו ועל בסיסו לקבל החלטות חדשות".

והציבור היה מוכן לקבל ממשלה שתודה שהיא לא יודעת מה עומד לקרות?
"כן. אפשר לשדר ביטחון לגבי הדרך קדימה גם אם יודעים שהיא עשויה להשתנות במקרה שיגיע מידע נוסף או סותר. הרעיון הוא לא לשדר אי ודאות לגבי מה שעושים, אלא לגבי מה שיודעים. אתה בעצם מכין את הקרקע לשנות החלטות בהמשך. אפשר לומר: ‘כמו שזה נראה עכשיו חייבים לעשות סגר, אבל אנחנו עוקבים ובוחנים’. אני מאמינה שאי השקט בציבור נוצר כי הדוברים נתנו את התחושה שהם יודעים הכול, ואז המצב השתנה, ושוב הם שידרו שהם יודעים הכול. אז למה להאמין הפעם?

"אבל לאנשים יש פחד להתגלות כמי ששינו את דעתם. זה אנושי אבל זו בעיה גדולה. והם גם מתקשים לקבל דעות סותרות. גם במקרה הזה לא הוקם בעצם צוות קבלת החלטות רב-תחומי קבוע, אלא התייעצו פעם עם זה ופעם עם זה".

את ההתנהלות הזאת ליברמן מציעה להבין באמצעות המושג "ריאליזם נאיבי", נטייה אנושית שמסבירה למה כשמישהו חושב אחרת מאיתנו, אנחנו נוטים שלא לקבל את דעתו. יש כאן שלושה עקרונות מנחים: "קודם כול האמונה שיש אמת אובייקטיבית, ואני ספציפית יודעת להבין אותה ללא אינטרסים וללא הטיות. ואתם, אם אתם אנשים הגיוניים, אתם חייבים לראות את זה כמוני. ואם אתם לא רואים את זה כמוני, אז אני אסביר לכם. אבל אם כבר הסברתי לכם ואתם עדיין לא חושבים כמוני, אז דעתכם לא נחשבת, כי אתם מוטים, או לא רציונליים, או שלא טרחתם ללמוד את העובדות.

כל זה, מסבירה ליברמן, אומר שבדרך כלל אנחנו מקשיבים רק למי שדעתו קרובה לדעתנו. וזה נכון גם לאנשים בצמרת. "מה שקורה גם למנהלים נהדרים הוא שהם מתחילים להקיף את עצמם ביס-מנים, שאומרים להם מה שהם רוצים לשמוע ומונעים מהם לראות מה קורה בארגון. כך נוצר מצב שהוא מאוד נוח גם למנהל וגם לאומרי ההן האלה. אבל כשפתאום נכנס מישהו שאומר: ‘אתה לא יודע מה קורה באמת’, יותר קל למנהל לבטל את דעתו של אותו אדם מאשר את מה שאמרו לו אנשי שלומו".

"הכלל הראשון: אגו בצד"

לבעייתיות בתהליך קבלת ההחלטות סביב משבר הקורונה ליברמן מוסיפה את האופן שבו ההחלטות האלה הוצגו והוסברו. "התקשורת עם הציבור הייתה ביותר מדי כובעים - גם ראש הממשלה ואז גם השר ליצמן ואז המנכ"ל בר סימן טוב ואז פרופ’ סדצקי. בשביל מה לעשות כל פעם את השואו הזה? והכול בזמנים פוליטיים שעוררו אצל אנשים את התחושה שיש כאן עוד רבדים.

"אפשר היה להתחיל מאירוע בנוכחות ראש הממשלה, כדי להראות עד כמה הדברים קריטיים, ואז לעבור לדבר בקול אחד, אבל עדיין לא בביטחון מוחלט, שבשלב כלשהו עלול לפגוש מציאות לא צפויה".

היו שמצאו הבדל בין ההתמודדות עם המגפה של מדינות שמנוהלות על־ידי גברים, לעומת כאלה שמנוהלות על־ידי נשים, כמו אנגלה מרקל בגרמניה או ג’סינדה ארדרן בניו זילנד.

"לשים את האגו לפני הכול זה משהו שאולי נפוץ אצל המנהיגים יותר מאשר אצל המנהיגות. ולשים את האגו בצד זה הכלל מספר אחת בלשמוע את האמת ולהודות בטעויות".

 מימין: נתניהו, בר סימן טוב וליצמן / צילומים: מארק ישראל סלם-הג'רוזלם פוסט, שלומי יוסף, אלכס קולומויסקי-ידיעות אחרונות

אז מה עושים כדי לא לחטוא בביטחון יתר?
"קודם כול צריך להבין שביטחון יתר מניע הרבה מהעשייה שלנו. יש המון דברים שבלעדיו לא היינו עושים. לא היינו כנראה מביאים ילדים לעולם, לא היינו מתחתנים, ברור שיזמים לא יכולים להקים חברות בלי ביטחון יתר. גם שוק ההון מבוסס על ביטחון יתר.

"אבל צריך להפריד בין שלב התכנון לשלב הביצוע. בשלב התכנון אסור להתעלם מהסיכונים. הבעיה עם מקבלי החלטות היא לא שהם מביאים בחשבון את הסיכון ומחליטים שבכל זאת כדאי להם ללכת הלאה, אלא שהם מתעלמים ממנו במחשבה ‘לי זה לא יקרה’".

ומה צריך לעשות במקום?
"בשלב התכנון צריך להביא בחשבון כל סיכון אפשרי. אם אנחנו חושבים שהתרחיש הגרוע ביותר הוא משהו שלא נוכל לעמוד בו, אז לא הולכים על התכנית הזאת בכלל. אם התרחיש הכי גרוע הוא משהו שאפשר לעמוד בו, אז אין בעיה. אם הוא בכל זאת יקרה, נוכל להתמודד איתו.

"התנהלות כזאת משפיעה כמובן גם על ההתנהלות של אנשים מול הקורונה. אם היו מכירים בסיכון, אולי היו נוהגים אחרת. אי אפשר להגיד: המצב הכלכלי שלי גרוע בגלל הקורונה אז אני לא מוכן יותר להיות בסגר ולי זה לא יקרה. עדיף לומר: אלה הסיכונים, ולכן כדאי לי לפתוח את העסק למרות הקורונה, אבל אני אתגונן ממנה ככל שאפשר".

אם אנחנו אכן בפתחו של גל שני אפשר לצפות שהפעם יתנהלו אחרת?
"הגל השני מגיע עם הנהלה חדשה במשרד הבריאות ובעצם פותח דף חדש. אני חושבת שצריך להיות אדם אחד שמדברר את הגל הבא, מפחיד רק במידה הנכונה, מדבר בגובה העיניים ומודה במה שלא יודעים".

מה עוד היית ממליצה לעשות?
"במקום לעשות את המלחמה של אתמול צריך לתכנן קדימה. הרי כבר יודעים משהו על הנגיף. האם יש צוותים שמתכוננים לגל הבא ולהתפרצות הבאה? לחורף שיגיע עם השפעת והקורונה? יש מספיק ציוד, צוותים מיומנים? יש תוכנית סדורה של חזרה ללימודים בספטמבר? אני רוצה לקוות שיש צוותים שחושבים, מתכננים ומתכוננים לגל הבא".

"הרופאים לא ידעו לחלום"

ליברמן העבירה את ימי הסגר בבידוד כמו כולם, אבל גם חוותה מרחוק את האינטנסיביות של ההתמודדות עם המגפה דרך שיתופי הפעולה של תלמידיה בתוכנית עם הצוותים בשטח. מתוך החוויה הזאת, היא קובעת: "אין בכלל ספק שבמובן מסוים הקורונה הקפיצה אותנו 20-10 שנה קדימה, כי פתאום נוצר צורך, והצורך מוליד פתרונות".

כדי להסביר את השינוי שהתחולל ליברמן מספרת על המפגש בין עולם היזמות לעולם הרפואה בשגרה. "יושב יזם או טכנולוג, וכשמביאים לו פרויקט בעולם הבריאות מבחינתו זה פרויקט ככל פרויקט. הוא לא מבין שכשזה מגיע לתחום הזה הוא יתנפץ על קרקע המציאות, כי בסוף הפתרון שלו יש רגולציה שלא תיתן לעשות כל דבר, ולערוך ניסוי נדרשות שנים, ומה שעובד בחזיר לא בהכרח יעבוד בבני אדם.

"ומצד שני יושבים רופאים בבתי חולים שבעצם לא ידעו לחלום. הם לא ידעו בכלל שבצד השני יש יזם שרק תגיד לו מה אתה רוצה, ומה שהם חושבים שיארך שנים אפשר להגשים בתוך חודשים. הם לא ידעו לחלום, לבקש ולהעז בכלל.

"ואז באה הקורונה. ופתאום לקחו את טובי המוחות ואמרו להם: לרגע אל תתעסקו בטילים או במלחמה, יש פה בעיה אמיתית ברמה לאומית, יש פה מערכת בריאות שעד עכשיו לא ראו אותה, ופתאום נוצרה הזדמנות להגשים את הפנטזיות. ומה שקרה זה שפתאום כולם התנדבו, והתחברו. פתאום לא היו שיקולי אגו, פתאום לא היו שיקולים של כסף. רק תגיד מה אתה צריך ואני אתן לך כסף - כי יש פה מלחמה".

כדוגמה לשינוי שזיהתה בימי הקורונה, היא מציעה פיתוח שנולד מהתוכנית שהובילה ליברמן בבינתחומי: צוות סטודנטים שמשלב בין היתר רופא משיבא (ד"ר משה אשכנזי) ומנהלת מערך מחקר (טל נבו) בבית החולים, מומחית לבינה מלאכותית (דגנית בן יעקב, CIO בעיריית רעננה), בכירה בטבע (נתלי גוטליב), צוות ממרכז החדשנות בשיבא ומתכנתים מתנדבים מאינטל-מובילאיי, שבנה בתוך 72 שעות מערכת שנותנת תמונת מצב גרפית של כל יחידות הטיפול בקורונה המפוזרות בבית החולים. "וזה ‘דשבורד’ שעכשיו הולכים למסחר אותו, הוא יהיה טוב גם לעתות שאחרי הקורונה. ואגב, אני חוזה שבעוד שנה או שנה וחצי תהיה הצפה של סטארט-אפים מעולים. מה שקרה מבחינתי הוא נס. הרופאים פתאום גילו שאפשר לחלום ואפשר לממש".

השאלה היא כמובן אם כל זה יישאר איתנו גם כשנחזור לשגרה.
"זה לדעתי באמת האתגר הגדול של המערכת. יכול מאוד להיות שייתנו לזה להתמוסס ויחזרו להשקיע במערכת הביטחון. אני לא רוצה לצאת נגד מערכת הביטחון, כי בטח שצריך שם כסף, אבל אם לא יבינו שחייבים להשקיע במערכת הבריאות כדי שיקרו כל הנסים האלה וכל זה ימשיך לקרות, נאבד את כל מה שהשגנו פה בחודשים האחרונים".

"זה יותר מכסף, כי כסף יכול לבוא גם ממשקיעים, אפילו מחו"ל. אבל בעיניי זה קודם כול חומר אנושי, שאנשים מתחומים אחרים באמת יבינו את החשיבות, שמישהו ייקח את האנשים הנהדרים האלה, את המוחות הגדולים האלה, שהם לא בתעשייה, שיושבים במערכת הביטחון, ויגיד להם ‘בואו, תתרמו לעולם הבריאות’. צריך ליצור קשב ותעדוף וגם כסף.

"אז במובן מסוים אני כן דואגת שזה יהיה כמו בכל דבר אצלנו בארץ. כשיש משבר אז כולם מתגייסים וכולם חברים וכולם מוכנים לתרום וכולם סובלניים על הכביש, ויום אחרי זה כל אחד חוזר לפינה שלו ואין שום התחשבות באחרים. זה באמת האתגר הגדול של המדינה שלנו".

 ישראל חוזרת למספרים שלפני הסגר

באירופה יוצאים מהסגר לאט ובטוח | אסף אוני, ברלין

אחד הדברים שברורים לעולם, לפחות עד השלב הזה של המגפה, הוא שקשה להשוות בין מידת ההצלחה של מדינות בניצחון על הקורונה. שורה של גורמים רפואיים, מדיניות בדיקות, משתנים דמוגרפיים, תרבותיים ואפילו אקלימיים משפיעים על אופי ההתפשטות של המחלה וכמעט לא מאפשרים לקשור בין הצעדים שנוקטות הממשלות לבין שיעור התחלואה. אך מה שכן ניתן להשוות הוא את ההתנהלות של הההנהגות השונות, כמו גם את הדרך שבה הם הציגו את הצעדים לאזרחים, היו מחויבים ליישומם ושמרו על אמון הציבור".

מבחינה זו נראה כי ממשלת ישראל פעלה באופן מהיר יחסית להסרת מגבלות שבמקומות אחרים - ובמיוחד באירופה שבה אירעה התפרצות הקורונה באותה העת - הוסרו בהדרגה במשך שבועות ואפילו חודשים. במיוחד בולטת השיבה המסיבית ללימודים ולגנים בישראל, ללא צעדים מוחשיים וקפדניים שימנעו הדבקה מלבד מסכות וחיטוי ידיים. הממשלה גם קיבלה החלטות ברגע האחרון, ולעתים חזרה בה מהנחיות שפרסמה.

בגרמניה למשל הוסר הסגר בהדרגה כבר מ-20 באפריל. ראשית הותר לחנויות קטנות במרחב הציבורי להיפתח מחדש עם מרחב נדרש של 20 מ"ר ללקוח, ובשבועות שלאחר מכן נפתחו בהדרגה הקניונים וחנויות הכלבו. חדרי הכושר נפתחו מחדש רק ביוני - יותר מחודש לאחר מכן - ברוב המדינה.

 מועד החזרת מערכת החינוך לפעילות

גם החזרה לבתי הספר ולגנים בגרמניה הלכה ונדחתה ברוב מדינות המחוז עד סוף מאי, והמקומות שבהם נעשתה נפתחו לימים חלקיים, בהקפדה על הפרדה ובשטחים פתוחים במידת האפשר. מקומות העבודה והמשרדים נשארו ברובם ריקים, משום שאיסור התקהלות של יותר משני אנשים בגרמניה הוסר באופן פורמלי רק בימים האחרונים. פעילות מועדונים ואירועים המוניים נדחו לפחות בעוד ארבעה חודשים.

בצרפת, אחת המדינות שנפגעו בצורה הקשה ביותר מהתפשטות המגפה באירופה (כ-30 אלף מתים), גיבשו הרשויות "שיטת שלבים", שדומות לה אומצו במקומות אחרים בעולם. במסגרת הסגר הנוקשה, שהוכרז ב- 16 במרץ, נשארו התושבים בבתים כולל השתת קנסות, הרשויות המקומיות סגרו את הפארקים, תנועה חופשית ברחבי המדינה נמנעה.

היציאה ההדרגתית של צרפת מהסגר, שהחלה ב-11 במאי, לוותה בחלוקה של המדינה לאזורים "ירוקים" ו"אדומים" בהתאם למספר מקרי הקורונה. בשלב השני, שהחל בתחילת יוני, נפתחו מחדש המסעדות ובתי הקפה (תחת הגבלות). בתי הספר היסודיים בצרפת נפתחו באמצע מאי, אך רק לחמישית מהתלמידים. חזרה מלאה ללימודים התרחשה רק אחרי 22 ביוני. לעומת זאת, בצעד יוצא דופן שוקלים שם לאפשר קיום אירועים בהשתתפות של עד 5,000 בני אדם מאמצע יולי, אך זאת רק בהנחה שהנתונים על המשך הירידה בתחלואה יישמרו.

גם ספרד השכנה פעלה בשלבים מוגדרים היטב לפתיחת החיים הציבוריים מחדש אחרי הסגר, לאחר שהפכה לאחת הקורבנות העיקריות שלו באירופה (28 אלף מתים). המדינה הייתה בין האחרונות באירופה לצאת מהסגר, והחלה בהליך ההדרגתי רק ב- 11 במאי ורק באזורים שבהם לא נרשמו מקרים רבים. הממשלה במדריד הודיעה כבר במהלך אפריל כי הלימודים לא יתחדשו באופן מלא בשנת הלימודים הנוכחית. איטליה, שהייתה הראשונה באירופה שסגרה את בתי הספר והגנים, הודיעה על כך עוד קודם. בספרד רק בסוף אפריל - אחרי יותר משישה שבועות של סגר - הילדים הורשו לצאת מהבית להפסקות התאווררות. התהליך ההדרגתי שהחל באמצע מאי הסתיים בשבוע שעבר, כש"מצב החירום" שעליו הכריזה הממשלה פג מבלי שהוארך.

בצד השני של הגלובוס ניו-זילנד פעלה גם היא לפי שיטת השלבים. היא עשתה זאת גם באמצעות פריסה הדרגתית של ההקלות על פני כחודשיים, ולפני כשבועיים הכריזה כי המדינה "נקייה מקורונה". אבל ההכרזה הייתה תקפה ל-24 שעות, אחרי ששתי תושבות המדינה חזרו מבריטניה כשהן נושאות את הנגיף.

אבל יש גם מי שהחליטו לשוב לחיים הציבוריים מהר יותר. בבריטניה החליטה הממשלה להסיר את רוב ההגבלות כבר מסוף השבוע הנוכחי, כולל פתיחת חנויות, טיסות למדינות בטוחות גם למטרות תיירות ופתיחת החופים. גם מדינות שונות בארה"ב, כמו פלורידה וטקסס, החליטו כבר במאי לשוב ולפתוח חלקים גדולים מהכלכלה שלהן ולאפשר חיים ציבוריים דומים לאלה שהיו שם לפני המגפה. בשתי המדינות נרשם בימים האחרונים זינוק במספר הנדבקים החדשים.

כאמור, קשה לקשור בין צעדי מדיניות למצב בשטח. אך העובדה היא שנכון לעכשיו המגפה בשליטה במדינות כמו גרמניה, ספרד וצרפת ומחוץ לשליטה בבריטניה ובמדינות מסוימות בארה"ב למשל. ישנם הסברים אלטרנטיביים רבים: בגרמניה הוקמו כוחות משימה לקטיעת שרשרת ההדבקה, ובספרד וצרפת המגפה הייתה כה חריפה שיש מומחים שמסבירים שהדעיכה היא טבעית.

חשוב לציין כי במבחן התוצאה האולטימטיבי ישראל נמצאת במצב טוב יותר מאשר כל המדינות שנסקרו (מלבד ניו־זילנד) עם שיעור תמותה של 35 בני אדם למיליון תושבים. אבל המלחמה במגפה, כמו שכבר נאמר לא פעם, היא מרתון ולא ספרינט, ולכן מדיניות ממשלתית ברורה והנחיות הדרגתיות מסייעות להגביר את אמון הציבור בהחלטות ו"לשמור כוחות" להמשך, ואולי יוכיחו את עצמן גם בטווח הארוך.