מחקר חדש בארה"ב מנפץ את המיתוס: הסגר הוא לא מה שמוטט את הכלכלה

לפי המחקר, הוראות הסגר הרשמיות מסבירות רק "חלק צנוע" מהשינוי בהתנהגות הצרכנים • המשבר החל כמשבר בריאותי, וייתכן שהיה מוביל להאטה כלכלית גם בלי צעדים ממשלתיים, אבל הופך למשבר כלכלי שלא ייעלם מעצמו עם היעלמות המגפה

מסכות פנים למכירה בשיקגו, אילינוי / צילום: Nam Y. Huh, Associated Press
מסכות פנים למכירה בשיקגו, אילינוי / צילום: Nam Y. Huh, Associated Press

כמעט מובן מאליו להגיד את זה בשלב הנוכחי, אבל המשבר הכלכלי שישראל והעולם נקלעו אליו החל כתוצאה ממשבר בריאותי. מגפת הקורונה היא שהובילה להאטה הכלכלית.

יותר מזה: ייתכן בהחלט שההאטה הכלכלית מגיעה גם בלי שהממשלה נוקטת בצעדים לבלום את המגפה, כמו הטלת סגר. עיקר ההאטה מגיעה כתוצאה מעובדה פשוטה: אנשים מפחדים להידבק בקורונה. זו למשל המסקנה העולה ממחקר ראשוני אותו פירסם לפני שבועיים פרופ' אוסטן גולסבי, מבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת שיקגו, שכיהן כיושב ראש מועצת היועצים הכלכליים בבית הלבן בממשל של ברק אובמה, יחד עם צ'אד סיוורסון מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה.

המחקר של שני הכלכלנים (שטרם עבר ביקורת עמיתים) התפרסם בעיצומו של הוויכוח הציבורי בארצות הברית על הסרת המגבלות על אירועים ועסקים ו"פתיחת הכלכלה". אם הממשלה היא שעצרה את הכלכלה, היא גם זאת שיכולה להביא לחידוש הפעילות. אבל, שני הכלכלנים כותבים, "בכלל לא ברור שההאטה הכלכלית נגרמה על ידי הוראות הסגר". במקום זאת, יכול להיות שאנשים חששו מהווירוס, ולכן החליט לנקוט בעצמם בריחוק, בלי שהממשלה תורה להם על כך.

הפחד הוא שמשאיר אנשים בבית

כדי לבדוק מה הגורם העיקרי להאטה הכלכלית, גולסבי וסיוורסון בחנו מידע על רמת הפעילות ב-2.25 מיליון עסקים בארצות הברית בשבועיים הראשונים של חודש מרץ, בהתבסס על נתוני מיקום סלולרי של עשרות מיליוני אמריקאים. כדי להבין מה גרם לאמריקאים לשנות את התנהגותם, גולסבי וסיוורסון מנצלים את העובדה שבחלקים שונים של ארצות הברית נקטו הנחיות שונות בזמנים שונים. יש מקומות שבהם הורו על ריחוק חברתי בזמנים שונים, ויש מקומות שבהם בכלל לא היו הנחיות כאלה. ובחלק מהמקרים, מדובר באזורים שצמודים זה לזה: למשל וויסקונסין, שהוציאה הוראות ריחוק חברתי שבוע אחרי צפון אילינוי. אם באזור שבו לא היו הוראות ריחוק אפשר לזהות צניחה בפעילות הכלכלית שמתקרבת לזאת שנרשמת באזור סמוך, שבו כן היו הוראות כאלה, סימן שהפחד הוא שמשאיר אנשים בבית.

התוצאות שלהם מראות בדיוק את זה: הוראות הסגר הרשמיות מסבירות רק "חלק צנוע" מהשינוי בהתנהגות הצרכנים. התנועה בעסקים שלגביהם יש נתונים צנחה ב-60 נקודות האחוז, אבל ההנחיות החוקיות מסבירות רק 7% אחוזים מתוך הירידה הזאת. כלומר, אנשים בעיקר שינו את ההתנהגות שלהם מרצונם.

עוד ממצאים של גולסבי וסיוורסון שמתיישבים עם המסקנה שאנשים משנים את הפעילות הכלכלית שלהם מיוזמתם: אפשר לזהות מתאם חזק בין הירידה בפעילות הצרכנים למספר מקרי המוות מקורונה באזור, והימנעות גדולה יותר מהגעה לעסקים גדולים או כאלה שהיה עמוסים בלקוחות לפני הקורונה.

ובכל זאת, גם אם ההנחיות הרשמיות מסבירות רק חלק קטן מהירידה בפעילות הכלכלית, גולסבי וסיוורסון מדגישים שיש להן השפעה גדולה על אופי הפעילות. למשל, במקום מסעדות וברים, שמספר הביקורים בהם ירד בכמעט 30%, הצרכנים עברו לקנות בחנויות מזון ומשקאות שאינן מסעדות, שם נרשמה עלייה של 27%. הם שינו את הרגלי הצריכה שלהם.

מסקנה שאפשר להסיק מהנתון האחרון: זה לא שההוראות הממשלתיות הן חסרות תועלת מבחינת בריאות הציבור. קודם כל, גם אם אזרחים שחוששים להידבק מהנגיף מקטינים את הפעילות שלהם, יכול להיות שהם לא מקטינים אותה מספיק כדי לבלום את המגפה (טענה שהכלכלן פרופ' מרטין אייכנבאום העלה בראיון ל"גלובס" באפריל). כלומר, דרושה עוד התערבות של הרשויות. ודבר שני, אם ההנחיות הרשמיות מצליחות להרחיק את הציבור ממקומות שיש בהם יותר סיכוי להידבק, ולגרום לו לקנות במקומות בטוחים יותר, גם זה חשוב (ומעלה שורת שאלות קשורות, למשל הצורך בפיצוי ממוקד לענפים ספציפיים, כמו מסעדות).

המחקר של גולסבי וסיוורסון מתבסס כאמור על נתונים מחודש מרץ, בגל הראשון של הקורונה בארצות הברית. וכמו שהמחברים מודים בעצמם, יש לו מגבלות, מעבר לעובדה שמדובר במחקר ראשוני. למשל, הוא מתמקד בעסקים שבהם אפשר למדוד תנועת לקוחות, כמו קמעונאות או מסעדות, ולא מכסה מגזרים אחרים. חוץ מזה, העובדה שמישהו היה בחנות לא מלמדת כמה הוא הוציא.

בינתיים, בכל מקרה, אפשר למצוא חישובים עדכניים דומים. למשל, מחקר של אנטה מרקווסקה, הכלכלנית הראשית של ג'פריז, שצוטטה בוול סטריט ג'ורנל. מרקווסקה בדקה נתוני פעילות כלכלית שוטפים וזיהתה ירידה משמעותית בפעילות הכלכלית באזורים שבהם זינקו מקרי הקורונה בחודש שעבר, כולל פלורידה, אריזונה וטקסס. בצפון ארה"ב, להבדיל, אין ירידה בפעילות בממדים דומים.

הצניחה באמון הצרכנים בשבדיה כדוגמה

ואפשר למצוא עוד שלל דוגמאות הנוספות, כמו למשל ההשוואה המוכרת בין שבדיה, שהחליטה לא לא לנקוט בצעדים אגרסיביים להתמודדות עם המגפה, ודנמרק, שכן נקטה בצעדים כאלה. בשבדיה נרשמה צניחה חריפה עוד יותר מבדנמרק בביטחון הצרכנים. הממצא הזה (של חברת המחקר BCA) הביא את ג'ון אות'רס, פרשן בלומברג, לקבוע ש"הכלכלה לא יכולה לפעול בפול גז עד שמכניסים את הווירוס בחזרה לבקבוק ומביסים אותו". דברים דומים אפשר היה לשמוע גם מיו"ר הפד, ג'רום פאוול, בעדות בקונגרס בשבוע שעבר: "לא סביר שנראה התאוששות מלאה עד שאנשים ירגישו ביטחון בכך שאפשר לחזור למגוון רחב של פעילויות בבטחה".

הערה לסיום: מה שהחל כמשבר בריאותי הוא כבר יותר מזה. ככל שאנשים נמצאים יותר זמן בחל"ת, שהעסקים סגורים, ההכנסות מתייבשות והאי ודאות גדלה, כך המשבר הופך למשבר כלכלי שמזין את עצמו - במיוחד כשהעובדים והעסקים לא מקבלים סיוע מספיק (תרחיש שממנו הזהיר כאן בראיון ל"גלובס" הכלכלן מאוניברסיטת ברקלי, פרופ' פייר אוליבייה גורינשה, עוד במרץ). וזה כבר משבר שלא ייעלם מעצמו עם היעלמות המגפה.