מאבק העובדים הסוציאלים: אני בשביתה, במקרה חירום תפנו למשרד האוצר

בשבוע שעבר התחלנו את השביתה הגדולה של מערך הרווחה בישראל. ביגון קודר נאלצנו להוריד את השאלטר החברתי על מדינת ישראל. שירותים חברתיים שלמים מושבתים עד להודעה חדשה.

חרף בקשות, דרישות ואזהרות חוזרות ונשנות לממשלה ולמשרד האוצר להתערב ולהנשים אותנו ואת שירותי הרווחה שקורסים, עדיין לא נמצא מזור למצוקות שלנו והחמצן שלנו אוזל.

השביתה שלנו היא מוצא אחרון שאליו הגענו, לאחר שכלו כל הקיצים.

משך שנים אנו זועקים לחיזוק הפרופסיה, המעמד שלנו כעובדים סוציאלים והשכר שלנו שלא מתעדכן כלל. אנו עובדים בעומסים גדולים עם מספר רב של תיקים לכל עובד וחשופים לאלימות מצד מטופלים. ככה אי אפשר להמשיך. אנחנו אחרונים בדירוג השכר של העובדים האקדמאיים במשק וזאת למרות השכלה רחבה, התמקצעות והשתלמויות בלי סוף.

כ-1,000 תקנים של המקצוע לא מאוישים. ראשי רשויות חותמים על מכרזים אך אין דורש לתפקידים. בסקר שערכה עמותת 'עו"סים שינוי' נמצא ש-44% מהנשאלים, רוצים לעזוב את המקצוע ב-5 שנים הקרובות, רבע מהעובדים הסוציאלים עוזבים את המקצוע בשנים הראשונות לאחר סיום לימודיהם ופונים לאפיקים אחרים. זו רק טעימה מהשבר העמוק שבו נמצאת מדינת הרווחה בישראל.

וכדאי לדעת שהשירות והמענים שלנו מיועדים לכלל הציבור. זה כבר לא רק לאוכלוסיית קצה ומשבר הקורונה הוכיח זאת לצערנו. במרוצת הזמן כל אחד ואחת מאיתנו יכול להזדקק לשירות סוציאלי וראוי שזה יהיה על הצד הטוב ביותר.

השביתה הזו שלנו לא נולדה היום. היא תוצאה ממושכת רבת שנים והזנחה, אפילו פושעת, של מדינת ישראל את מערכת הרווחה שלה עצמה, את השירותים החברתיים, את האלטרואיזם, הסולידריות והחמלה כלפי האזרחים שלה וכלפי העובדים הסוציאליים שנשלחו בשמה לקו החזית.

הגל השני המחריף של משבר הקורונה מסיט את הפוקוס מאיתנו, נוכח העלייה הדרסטית בכמות הנדבקים מידי יום, המשבר הכלכלי שהולך ומחריף ומה לא. אבל אנחנו כאן כדי להישאר. זה הולך להיות מאבק ארוך ומייגע שבו כבר אין לנו מה להפסיד. יותר נמוך ממצבנו כבר אי אפשר לרדת. עכשיו הולכים על כל הקופה.

המחיר שישלמו האזרחים יהיה לא פשוט ושירותים רבים כבר נפגעים. תסקירים לעבריינים שלא ניתנים, לא מטופלים מקרי אלימות במשפחה, שירות לקשישים נעצר כמו ועדות הפסקת היריון, מענים לצעירים בסיכון לא ניתן ועוד ועוד.

שלא יבלבלו אתכם - אנחנו לא הצד הרע בסיפור הזה. נהפוך הוא. אנחנו הצד הטוב השקט והשקוף, השקט והשקוף מידי אפילו, שסופג מהלומות מכל כיוון ועדיין ממשיך לתת עבודה. למה ? כי ככה הורגלנו משך שנים, להוריד את הראש ולהמשיך הלאה לעוד ביקור בית או כתיבת תסקיר לבית המשפט.

אלא שכעת הגיעו מים עד נפש. תסמונת האישה המוכה שחוזרת לבעל האלים שמכה בה, לא תחזור שנית. כעת השאלטר בידיים שלנו. נכון, זה לא השאלטר של חברת חשמל או נמלי ישראל. כאן לוקח קצת יותר זמן אבל אנחנו ערוכים למאבק ממושך.

משבר קורונה הנוכחי רק מעצים את חשיבות העבודה שלנו והצורך בנו, העובדים סוציאליים.

במאבק הזה אין מנוס. משרד האוצר יהיה חייב להיכנס למשא ומתן איתנו על דרישות שלנו: תקצוב תוכנית מוגנות, רפורמה במבנה השכר ומענק מיידי של 1250 שקל לכל עובד סוציאלי.

עד שלא ייענו הדרישות שלנו, לא תסתיים השביתה. במקרה חירום מוזמנים לפנות למשרד האוצר.

ושתי הערות לסיום:

1. נמאס לשמוע את הביטוי הלעוס 'אתם עושים עבודת קודש'. אנחנו לא עושים עבודת קודש. אנחנו עושים עבודה מקצועית לכל דבר ועניין. העבודה שלנו היא תולדה של השכלה רחבה ופרופסיה שלמה.
2. ואולי הכל התחיל אי שם, בגלל השם המקצועי שלנו: עובד סוציאלי?
הייתם מעלים על דעתכם שלמהנדס יקראו עובד הנדסה, או לרופא עובד רפואה? לא, נכון?

כבר מהשם המקצועי שלנו אפשר להבין לאן המקצוע הזה צועד. וספוילר - לא רחוק מדי. 

הכותב הוא פעיל חברתי ועובד סוציאלי במחלקה לשירותים חברתיים עיריית טירת-כרמל