רוי בוי הוא רק קצה הקרחון: התקשורת הישראלית מדירה ומפלה בדואים - ועכשיו זה מוכח

הרבה אש ספג השבוע כוכב הילדים רוי בוי על הסרטון הגזעני שהעלה לרשת, שבו נראים הוא ומשפחתו, מתייחסים בצורה מזלזלת ומבזה לילדים מהחברה הבדואית. הגזענות הבוטה הצליחה להרגיז צופים רבים שנחשפו לה - כנראה משום שלהתייחס לילדים כמו אל חיות שיש להאכיל וזה קצת יותר מדי גם למי שבדרך כלל רגיש פחות לסוגיות של קבלת האחר וכבוד לזולת. אבל ההתנשאות על החברה הבדואית והקטלוג שלהם באופן מסוים רחוק מלהיות רק מנת חלקם של מיעוט, ולתקשורת הישראלית יש חלק משמעותי בקיבוע תפיסות אלה. 

עידן רינג, מנהל שותף של המחלקה לחברה משותפת בעמותת "סיכוי" - ארגון יהודי-ערבי משותף המקדם שוויון וחברה משותפת לאזרחים יהודים וערבים בישראל, טוען שפרשת רוי בוי היא סימפטום לתמונת מציאות חלקית שיש לציבור הישראלי על החברה הבדואית - תמונה שמוזנת מהסיקור שהתקשורת נותנת לציבור הערבי בכלל ולחברה הבדואית בפרט. לדבריו, "הייצוג החלקי והמעוות זאת בעיה כללית אבל במציאות המשתנה בשנים האחרונות לציבור היהודי יש בחיי היומיום יותר נקודות עם אזרחים ערבים - רופאים, רוקחים וכדומה. אך על החברה הבדואית רוב הציבור יודע רק ממה שהתקשורת מספרת לו, והתקשורת בוחרת להתמקד בעיקר בעניינים של פשיעה ואלימות ומתעלמת כמעט לגמרי מהנושאים שמביאים לכך".

רינג מסביר כי "מאות בתים של בדואים נהרסים בכל שנה. היה גל של מחאות בגלל ההריסות הללו אבל אף אחד לא סיקר. את מחאת הלהט"ב סיקרו מפה עד להודעה חדשה, אבל כשבדואים נאבקים על הזכויות שלהם ומוחים על קיפוח של שנים זה לא מעניין אף אחד. זה לא סקסי. לא מביא טראפיק. הרבה יותר סקסי להעלות סרטון שלהם פורצים לבסיס. זה יביא קליקים ויהדהד ברשתות כמו 100 כתבות שמקבלות במה".

הבעיה היא בפרופורציות

רינג לא חושב שהבעיה היא בעצם הסיקור של הפשיעה אלא בפרופורציות שהנושאים הללו מקבלים: "לוקחים תופעה וצובעים בה את כל האוכלוסייה שרובה שומרת חוק ושממילא מופלית. חשוב שהתקשורת תסקר גם דברים נוספים - בדיוק כפי שעושים זאת לגבי פריפריות אחרות. בעיירות פיתוח לא מדברים רק על פשיעה. אלא גם על העובדות הסוציאליות הלא מתוקצבות. על העדר תקציבים. כי שם יש לתקשורת רצון לסקר גם את אחריות המדינה. עם הבדואים מספרים רק צד אחד של הסיפור".

דבריו של רינג מגובים בנתונים. במסגרת הפעילות לקידום ייצוג הולם של "סיכוי" נבחן הייצוג של החברה הערבית בתקשורת. הפעם נבדק ספציפית גם סיקור הבדואים בנגב. המחקר מבוסס על נתונים שנאספו ונותחו על ידי חברת יפעת מחקרי מדיה, עבור מדד הייצוג של העמותה והעין השביעית. הבדיקה מתייחסת לחודשים מאי-יוני ובמסגרתה נבדק היחס של התקשורת לבדואים. מהנתונים עולה כי החלק הארי של הסיקור של הבדואים בנגב הוא שלילי לחלוטין. 58% מהסיקור התמקד בנושאים שליליים, 28% מהפרסום היה נטרלי ועסק בעיקר בנושאים אינפורמטיביים ורק 15% מהסיקור היה חיובי. עיקר הסיקור - כ-58% התמקד בפשיעה ופלילים - אף שמדובר בתקופה שבה נושאים אזרחיים, חברתיים ובריאותיים היו על הפרק. מבין חמשת הנושאים המובילים לסיקור המתמקד בבדואים שלושה קשורים בפשע - קטטות וירי, אירוע צאלים ורצח נשים - שמהווים יחד כמעט 50% מכלל סיקור הבדואים. רק 22% מהסיקור התמקד בקורונה.

גם בביטויים בהם בחרו להשתמש בחדשות ובאייטמים יש מונחים מקבעי תודעה. ביטויים בולטים ביותר שחוזרים לעצמם מגדירים את הדרום כמקום "פרוע" או "חסר שליטה" או כזה ש"הופקר" - כמעט 100 אייטמים מכלל הסיקור הממוקד כוללים ביטויים כאלה.

כאמור, 22% מכלל הסיקור בתקופה זאת עסק במשבר הקורונה אבל שם הסיקור של החברה הבדואית היה שלילי למדי - מתוך כ-94 אייטמים שהתמקדו בקורונה בקרב הבדואים 26 מהם טענו לחוסר ציות להוראות משרד הבריאות. כלומר 28% מסיקור הקורונה היה שלילי. גם מבחינת ייצוג של דוברים ומומחים הסיקור היה מדיר ומנוכר כלפי האוכלוסייה הבדואית וכלל מעט מאוד דוברים בדואים מהנגב - 327 אייטמים על הבדואים כללו דובר יהודי לעומת 235 אייטמים עם דובר בדואי.

בסך הכל רק 16% מתוך הסיקור התקשורתי שהתמקד בחברה הבדואית כלל דובר בדואי. וגם הם היו לרוב אזרחים מהשורה או ראשי רשויות. רק 9% מכלל הדוברים הבדואים היו מומחים בתחומם. מומחים יהודים היו פי שניים.