התוכנית של נתניהו וכ"ץ היא צעד בכיוון הלא נכון

קבלת החלטות כלכליות היא עסק קשה ומורכב. להחלטות כאלה יש בדרך כלל יתרות וחסרונות כלכלים ורלוונטיים שונים שעל מקבל ההחלטה לקחת בחשבון, והמשקל השונה שמקבלי ההחלטות שמים על כל יתרון או חיסרון יכול להוביל להחלטה שונה וכל החלטה שתתקבל תזכה לביקורת. לכן אני בדרך כלל משתדל לא לבקר בפומבי החלטות כאלו שהתקבלו בתהליך סדור והגיוני, גם אם אני הייתי מחליט אחרת.

בשבוע שעבר ציינתי כאן ב"גלובס" שלדעתי הבעיה הגדולה ביותר שעומדת בפני הכלכלה שלנו היום היא חוסר הוודאות. בעל עסק יתקשה לפתוח את העסק אם הוא יחשוב שייתכן שיסגרו אותו בקרוב, ספקים יחששו לתת לעסק אשראי ובנקים כנראה לא ירצו להלוות. בדומה לכך, יחיד שלא יודע עד מתי יהיו דמי האבטלה או לחלופין החל"ת שלו, או עצמאי ללא הכנסה, יוריד את הצריכה שלו. לכן ציינתי שהתוכנית הכלכלית שהציגה הממשלה בשבוע שעבר, למרות חסרונותיה, עוזרת בצעדים מסוימים להקטין את אי הוודאות והיא צעד בכיוון הנכון.

לעומת זאת, התוכנית שבמסגרתה יקבלו יחידים ומשפחות מענקים בסכומים המתחילים ב-750 שקל היא צעד בכיוון הלא נכון. מטרת התוכנית שהוכרזה - הגדלת הצריכה הפרטית - היא לגיטימית במצב הנוכחי של המשק. עם זאת, וכאן הנקודה המרכזית, עלות התוכנית נאמדת ב-6 מיליארד שקל שאותם היה ניתן בבירור לנצל להגדלת הצריכה הפרטית בצורה יעילה יותר.

הנטיה השולית לצרוך היא גבוהה יותר אצל האוכלוסיות שצריכות את הכסף, מאשר אוכלוסיות שלא צריכות את הכסף. ברור שאדם שצריך את המענק על מנת לקנות מזון לבני ביתו ישתמש בכסף לצריכה, ואילו אדם שהכנסתו גבוהה ולא נפגעה כנראה יחסוך את הכסף. מחקר שהופץ לאחרונה בארה"ב מראה שזה אכן מה שקרה עם הכסף שחולק על ידי הממשל האמריקאי לאזרחים - האוכלוסייה בעלת השכר הנמוך ביותר והאוכלוסייה שנפגעה ביותר מהמשבר צרכו את הסיוע ברובו ויחסית מהר. לעומת זאת, אין עדויות לכך שהאוכלוסייה עם השכר היותר גבוה והאוכלוסייה שלא נפגעה מהמשבר השתמשו בסיוע לצריכה.

ההבחנה הזאת חשובה. מבלי להיכנס לתיאוריות כלכליות עמוקות, הנטיה השולית לצרוך היא זאת שמניעה את הפעילות הכלכלית בטווח הקצר (זה לא שהחיסכון לא חשוב, הוא חשוב בדרך אחרת, אבל משפיע מעט בטווח הקצר), ולכן המענקים שהוכרזו ויגיעו לאוכלוסייה שלא נפגעה משמעותית מהמשבר לא יסייעו להגדלת הצריכה ולהשיג את מטרת התוכנית.

ישנם הטוענים שהיתרון המשמעותי של התוכנית הוא המהירות שניתן לבצע אותה, ויתרון זה עולה על הבזבוז וחוסר היעילות המשווע שבה. אני מאוד מופתע מהטענה הזאת. המדינה יודעת מי בחל"ת ומי מקבל דמי אבטלה - אלו קבוצות האוכלוסייה שגם צריכות את הכסף וגם הנטיה השולית שלהם לצרוך גבוהה יותר. תשלומים להם יאפשרו להשיג את מטרות הממשלה בצורה יעילה יותר ללא הפסד משמעותי של מהירות.

בנוסף ישנה טענה שמי שלא צריך את הכסף יכול לתרום אותו. גם את הטיעון הזה אני לא מבין, אין שום תמריץ לאדם שמקבל כסף ולא צריך אותו לתרום אותו. אני בטוח שעשרות מיליוני שקלים יופנו לתרומות אבל זה חלק קטן מהמענק ובודאי לא יעיל לעודד צריכה שזאת מטרתה המוצהרת של התוכנית. קשה להאמין שאנשים פרטיים שלא צריכים את הסיוע יודעים יותר טוב מההמשלה מי צריך עזרה. מחקר מארה"ב אכן מראה שאחוז התרומות מתוך המענקים שהתקבלו שם הינו קטן (וזה למרות שהאוכלוסייה האמריקאית נוטה לתרום יותר מהאוכלוסייה הישראלית).

וכאמור, אני לא נכנס לדיון המוצדק בעניין ההשלכות התקציביות של תוכנית הסיוע. ההתמקדות שלי היא לחלוטין ביעילות של השימוש בכספים, ובסיטואציה הקיימת קשה לראות שתוכנית המענקים בתצורתה הנוכחית יכולה להיות צעד נכון. 

פרופ’ דן עמירם הוא סגן הדקאן, והמופקד על הקתדרה לשווקי הון ומוסדות פיננסים בפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב, ודירקטור בבנק מרכנתיל.