מענק היישר לחשבון הבנק? ישראל היא לא ונצואלה. בינתיים

במהלך מסיבת העיתונאים זרק ראש הממשלה בנימין נתניהו הערה לכאורה-ספונטנית ליועצו הכלכלי. "תגיד אבי, כמה אנחנו משלמים היום על חוב לעשר שנים?", שאל נתניהו את פרופ’ אבי שמחון. "0.6 אחוזים", השיב שמחון. כמה שעות קודם לכן בישיבה סוערת שבה הוצגה התכנית להנהלת האוצר הזהיר הממונה על התקציבים באוצר שאול מרידור כי ישראל תלך בדרכה של ונצואלה, אם תאמץ את התוכנית של שמחון לחלוקת צ’קים לאזרחים. שמחון השיב כי המשקיעים והשווקים בעולם רואים את ישראל במקום אחר לגמרי. הריבית הנמוכה, שישראל משלמת, אמר שמחון מוכיחה שהשווקים רואים בה כלכלה חזקה ויציבה שמונהגת על ידי ממשלה אחראית.

שמחון צודק אבל טועה. הוא צודק בכך שישראל נמצאת היום במקום שונה לגמרי מהמקומות שבהם הייתה בעבר. ב-1985 או ב-2002, נאלצה ממשלת ישראל לאשר קיצוצים כואבים בתקציב כדי לשכנע את השווקים שאפשר לתת לה אשראי חיוני. אנחנו לא שם היום ולמזלנו, כי ספק אם להנהגה הנוכחית יש את האומץ ויכולת קבלת ההחלטות שהיו להנהגות המדינה במשברים הקודמים.

היכולת הגדולה שיש ישראל היום לגייס חוב מאפשרת לה לעשות מעל ומעבר כדי להיחלץ ממשבר של פעם במאה שנים. בזכותה היא יכולה להגדיל את הגירעון לרמות שלא נראו מאז 1985 מבלי להיענש על כך. זאת הסיבה לכך שנגיד בנק ישראל פרופ’ אמיר ירון נתן גיבוי לתכנית החילוץ הנוספת שהוצגה רק לפני שבוע והצדיק את הגדלת הגירעון השנה ל-13%.

אבל היכולת הזו בנויה על אמון, והאמון הזה הוא הנכס האסטרטגי החשוב ביותר שיש לכלכלה הישראלית. אמון גדל ונבנה לאט. הוא כמו נקודות אשראי שנצברות לאורך הרבה שנים בתמורה להתנהלות תקציבית זהירה, אחראית ועקבית. כשסוכנות דירוג האשראי S&P העלתה באוגוסט 2018 את דירוג האשראי של ישראל - זה לא נעשה כהכרה בהישגיו של שר האוצר באותו זמן, משה כחלון. זה נעשה בזכות הישגי המדיניות של ממשלות ישראל ב-20 השנים שקדמו לכך. בהורדת יחס החוב מאזור ה-100 אחוזי תוצר בשנת 2002 לאזור ה-60 אחוז ב-2020.

אבל אמון נהרס מהר. עצם ההבנה שההתנהגות השתנתה, שתחושת האחריות התקציבית לא מכתיבה יותר את התנהלות הממשלה הישראלית - מספיקה כדי להרוס את בניין האמון במחי יד. 20 שנה של התנהלות אחראית לא יעזרו לישראל אפילו לדקה, אם השווקים יפנימו שכללי המשחק השתנו. שהתנהלותה של ממשלת ישראל הפכה לבלתי אחראית. אפילו רזרבות המט"ח האדירות של בנק ישראל לא יצליחו למנוע את בריחת ההון וקריסת המטבע ובעקבותיהם את קריסתה של הכלכלה הישראלית. אם האמון במדינת ישראל ייהרס - לא נקבל על כך הודעה מוקדמת. קצת בדומה להיקפי התחלואה בקורונה, יעבור זמן עד שנגלה שהנזק נגרם - ואז כבר יהיה מאוחר מדי לתקן.

משום כך השימוש שעושה שמחון בנכס האמון הוא ההיבט הכי מסוכן בתוכנית הכלכלית שהציג אתמול נתניהו. שמחון טוען שהתכנית שלו מבוססת על מהלכים דומים שנעשו בארה"ב ובמדינות מפותחות אחרות. הוא מציין שאפילו קרן המטבע הבינ"ל מעודדת היום את הממשלות לחלק כסף לאזרחים. הוא צודק בכך שחלוקת כסף לאזרחים איננה כלשעצמה צעד בלתי אחראי, כשהוא נעשה בהקשר של מיתון של פעם במאה שנים.

אבל מה שמטריד בתוכנית של שמחון הוא הנימוק הבא: רצינו לחלק כסף למי שמגיע לו, אמר שמחון, אבל זה בלתי אפשרי. שמחון טוען שלמערכות הממשל אין בישראל אין דרך לזהות ולאבחן את האוכלוסיה שזקוקה לכסף ולדאוג שהכסף יגיע אליה בתוך זמן סביר. הטיעון הזה מעיד על חוסר יכולת ניהולית בסיסית של הממשלה. זו הודאה של הממשלה בכך שהיא מפזרת מיליארדים לכל עבר כי אין לה אפשרות אחרת. זאת כבר בהגדרה התנהלות בלתי אחראית.