אין ארוחות חינם: המחיר שישלמו ליגות הספורט על תוכניות החילוץ

75 מיליון שקל לכדורגל, 35 מיליון שקל לכדורסל: בכנסת השבוע בחסות המדינה רשת ביטחון של 110 מיליון שקל עבור קבוצות הכדורסל והכדורגל • מה יהיה המחיר לסיוע הזה?

מושבים ריקים במשחק החזרה של פורטו לאחר התפרצות הקורונה / צילום: Jose Coelho, Associated Press
מושבים ריקים במשחק החזרה של פורטו לאחר התפרצות הקורונה / צילום: Jose Coelho, Associated Press

השבריריות של עולם הספורט מול משבר הקורונה: זה זמן נפלא לניצול הזדמנויות. חלקן מתרחשות כבר עכשיו מבלי להמתין שנייה, ואת חלקן ירגישו כל אותן קבוצות וליגות שזכו לסיוע כלכלי מיידי או לרשת ביטחון. לא יהיו ארוחות חינם - כל דולר שניתן כסיוע מעביר את הכוח ואת השליטה למממנים, לרוב אלו הממשלות והגופים השלטוניים.

בישראל אושרה השבוע בחסות המדינה רשת ביטחון של 110 מיליון שקל עבור קבוצות הכדורסל והכדורגל (75 מיליון שקל לכדורגל, 35 מיליון שקל לכדורסל), שאמורה לכסות חלק מאובדן ההכנסות של הקבוצות מקיום משחקים ללא קהל בעונה הבאה. במהלך השיחות בין האוצר לבין ראשי הקבוצות ואנשי משרד הספורט הועלו בשלבים מסוימים רעיונות מצד האוצר - למשל, דרישה לקיצוצי שכר בתמורה להעברת הכסף; דרישה מהקבוצות להציג צעדי התייעלות. והיו עוד דרישות כאלו ואחרות שאנשי האוצר הרגישו מספיק נוח להעלות כתנאי לקבלת הסיוע.

מה יהיה המחיר לסיוע הזה? הדרישות של האוצר במו"מ כבר מראות את הכיוון: מעורבות והעמקת המעורבות. גם הסיוע של משרד הספורט בהוצאת התוכנית לפועל תהיה חלק ממנגנון התחשבנות עתידי. למשל, הוא עשוי לבוא לגופי הספורט בדרישה בלתי מתפשרת מצד המדינה לביטול הקלות המיסוי לספורטאים זרים ועוד.

זו פרקטיקה שכבר קיימת: הזרמת כסף לכיסוי חובות אפשרה למשרד הספורט להעביר לפני כשנתיים את "חוק מכון וינגייט", שהוא שם קוד מכובס להלאמת המכון. ובימים יפים של השרה מירי רגב אף אפשרה למשרד הספורט, בזכות סיוע של כמה מיליוני שקלים, לקבוע שליונל מסי ישחק באצטדיון בירושלים ולא בסמי עופר בחיפה (משחק שבוטל בסופו של דבר); בהתחייבות לשיתוף שחקנים ישראלים על המגרש; במעורבות של משרד הספורט ובדרישה להוציא את הליגה בכדורגל מידי ההתאחדות ועוד. אגב, לא כולם שינויים רעים.

הקורונה יצרה רשתות ביטחון

במקומות אחרים בעולם כבר מנצלים את משבר הקורונה ואת הסיוע שניתן לקבוצות ולליגות לטובת תיקונים רגולטוריים. המרכזית בהן היא הרפורמה למלחמה בהימורים. בספרד העבירו בימים האחרונים חוק שאוסר על פרסום הימורים על חולצות הקבוצות ובאצטדיונים. הפרסום על הימורי ספורט בספרד יוגבל לארבע שעות בלבד במהלך היממה (01:00-5:00 לפנות בוקר). זה קצת מזכיר את רפורמת ההימורים שהונהגה בישראל על ידי שר האוצר משה כחלון ב-2018.

המטרה היא כמובן למנוע מאזרחים מיואשים בעידן הקורונה לפנות להימורים. למה דווקא עכשיו? בין היתר כי הקורונה יצרה רשתות ביטחון שמאפשרת לגבות תמורתן מחיר רגולטורי, וגם כי הלך הרוח הציבורי בימי קורונה מאפשר מהלכים נגד גופים "רעים" כמו חבורת הימורים.

את המחיר ישלמו הקבוצות והליגות. הן ייאלצו כעת לאתר מקורות הכנסה חלופיים - נכון להיום ל-17 מ-20 הקבוצות בליגה הספרדית הבכירה יש הסכמי חסות עם חברות הימורים, וההכנסה לקבוצות הללו מגופי הימורים מוערכת בעשרות מיליוני אירו בשנה. אצל שמונה קבוצות מהליגה הראשונה - ולנסיה, סביליה, אלאבס, לגאנס, גרנאדה, מאיורקה, אוססונה ולבאנטה - חברת הימורים היא המפרסמת הראשית על חולצת המשחק, והן יצטרכו לחפש פתרון חלופי בשווי מיליוני אירו בעונה, בשוק מוכה וחבול.

גם באנגליה יצאה לדרך, בחסות הקורונה, הצעת חוק לאסור על חברות הימורים להיכנס לתחום הספורט. גם כאן מדובר במכה לקבוצות הספורט: מחצית מקבוצות הפרמיירליג מחזיקות בהסכמים עם חברות הימורים, ועוד 17 מ-24 הקבוצות הליגה האנגלית השנייה.

כך הולך שוק הפרסום ומצטמצם - מהלך שהחל עם איסור על פרסום של חברות טבק, ובלא מעט מדינות איסור בספורט על פרסום של חברות אלכוהול.

קטסטרופה הכלכלית שלא ניתן לאמוד את משכה

תוכניות החילוץ שמפעילות מדינות בתחום הספורט הן ברוב המקרים פלסטר קטן. כבר עכשיו אנו עדים לשרשרת של דיווחים על קבוצות שפנו להליכי פשיטת רגל, או במקרה הפחות דרמטי פריסה מחודשת של הלוואות או הנפקת אג"ח כדי לעמוד בקטסטרופה הכלכלית שלא ניתן לאמוד את משכה.

חלק מהקבוצות מרגישות כי ניתן לפנות בחסות הקורונה לצעדים קיצוניים - האחרונה שעשתה זאת היא פנרבחצ'ה הטורקית. המועדון מאיסטנבול, שחובותיו נאמדים ב-370 מיליון דולר ונפגע אנושות ממשבר הקורונה, פנה באופן ישיר לקיבוץ נדבות מהאוהדים. לפי "פורבס", הקבוצה יצאה בקמפיין גיוס כספים דרך הטלפון הסלולרי - האוהדים מתבקשים לסמס את המילה "1907", שנת ההקמה של המועדון, הודעה כזאת תחייב מיד את השולח ב-3 דולר ותזכה את חשבון הקבוצה. חלק מהאוהדים השתמשו גם באופציה של העברת כסף לחשבון הבנק שהמועדון פרסם.

ואצל חלק מהקבוצות, גם בישראל, מנהלים מסע של קיבוץ נדבות בשיטות קצת פחות ישירות - פנייה ללב של האוהדים בבקשה לוותר על דמי המנוי ששולמו עבור העונה הנוכחית, כחלק מהבעת סולידריות עם המצב הקשה של המועדון. וזה לא משנה אם "המועדון" הוא הכיס של בעל ההון שמחזיק בו.

החוכמה בדיעבד של ווימבלדון

זו אולי חוכמה בדיעבד, אבל את הלקח המרכזי מהסיטואציה הנוכחית של הקורונה יצטרכו גופי הספורט ללמוד אולי מטורניר ווימבלדון. מארגני טורניר הטניס בלונדון שביטלו את הטורניר של 2020 בעקבות הנגיף, הודיעו בימים האחרונים כי יחלקו ליותר מ-600 שחקנים שהיו אמורים להשתתף בו סכום כולל של 12.6 מיליון דולר.

הסכומים נעים בין 31,576 דולר לכל אחד מהשחקנים והשחקניות שהיו אמורים להיכנס אוטומטית להגרלה הראשית, ועד ליותר מ-6,000 דולר לכל שחקן שהיה אמור להתמודד בתחרות הנכים. זה אולי לא קריטי עבור מולטי-מיליונרים כרוג'ר פדרר, נובאק דיוקוביץ', רפאל נדאל או סרינה וויליאמס, אבל עבור חלק גדול מהטניסאים המקצועניים שלא פעילים ואין להם רשת ביטחון מדובר בבשורה גדולה.

ווימבלדון היה היחיד מבין גופי הספורט שחשב על תרחיש כזה וב-2003, אחרי התפרצות נגיף הסארס, ומיהר לבטח את עצמו ב"ביטוח פנדמיה". במשך 17 שנים שילמו מארגני ווימבלדון סכום כולל של 25.5 מיליון ליש"ט. השקעה שתהיה שווה להם על-פי דיווחים תשלום של 114 מיליון ליש"ט.

החוכמה בדיעבד של ווימבלדון היא אולי לקח שיש ללמוד ממנו, אבל כנראה לא על אירועים עתידיים כמו עוד פנדמיה. אלא על אירועים אחרים שיכולים להשפיע כלכלית על מועדונים - למשל, ביטוח של מועדון גדול מאי העפלה לליגת האלופות וכו'. פשוט קשה להאמין שזה אפשרי אחרי עידן הקורונה. העלות של ביטוחים כאלו תהיה כמעט בלתי אפשרית. עדיף להמתין ליום הדין ולבקש חילוץ.