הקשיש הוריש לשכן את כל רכושו, האפוטרופוס הכללי טען: הצוואה מזויפת

בית המשפט לענייני משפחה בנצרת דן בסוגיה האם הצוואה שחלקה בכתב יד וחלקה בעדים, שנרשמה בתוך מסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי, היא צוואתו האמיתית של המנוח.

מדובר בצוואה שנכתבה, על פי הנטען, בדצמבר 1982 על ידי אדם ערירי, כשנתיים וחצי לפני פטירתו, בה הוא מוריש את כל רכושו, כולל דירת המגורים שלו, לשכנו שטיפל בו במסירות כמו בן. האפוטרופוס הכללי, בהיותו מנהל את הנכס, התנגד לקיום הצוואות בטענה כי מדובר בצוואות לא אותנטיות.

בבית המשפט טען המבקש כי "בינו לבין המנוח התקיימה מערכת יחסים קרובה, כאשר הוא סעד את המנוח לעיתים תכופות וזאת במשך שנים ללא תמורה, והוא היה כבן למנוח אשר עד אותה עת היה חולה וערירי ללא כל אדם לצידו לתמוך בו ולסעוד אותו".

לטענתו, כאות תודה על פועלו כלפי המנוח במשך שנות חייו האחרונות, הותיר אחריו המנוח צוואה בכתב ובעדים, לפיה הוא מותיר לו את כל רכושו ובכלל זאת את הדירה. לגרסתו של המבקש, "כשנה לפני פטירת המנוח, ביום הולדתו, קיבל מידי המנוח ספר עטוף, אותו לא פתח במשך שנים רבות. באחד הימים כאשר סידר את ביתו, הוציא את הספר מעטיפתו, ואז ראה את צוואתו של המנוח, כאשר בה מוריש לו המנוח את כל רכושו".

במענה לתמיהה מדוע לא עשה דבר עם הצוואה במשך תקופה כה ארוכה, הסביר שכלל לא ידע כי עליו להגיש בקשה לקיום צוואת המנוח.

עוד טען המבקש כי מפאת השנים הרבות שחלפו נפגמה יכולתו להציג ראיות מהותיות להוכחת צוואת המנוח, שכן העדים לצוואה נפטרו שנים רבות לפני תחילת הדיון וכלל האנשים אשר ליוו את הצדדים כבר אינם בין החיים.

השופטת רונית גורביץ' החליטה למנות מומחית לזיהוי כתבי יד לצורך בדיקת אותנטיות חתימת המנוח על גבי הצוואה, וכן נתנה צווים לכל שבעת הבנקים שהיו פעילים בישראל סמוך לפטירת המנוח. כלל הבנקים השיבו כי המנוח לא ניהל אצלם חשבון בנק. השופטת גורביץ ניסתה לאתר מסמכים עם חתימת או כתב ידו של המנוח בדרכים אחרות, אך שוב העלתה חרס בידה.

האופוטרופוס הכללי הצליח להשיג מסמכים מקוריים עם כתב ידו של המנוח, ובעקבות כך, לפני שנתיים, הוגשה חוות דעת הקובעת כי "סביר מאוד שרישום הצוואה לא נכתב על ידי כותב הדוגמאות בשם ד.ה., וזאת במיוחד בשל השוני במשיכת הקו ושטף הכתיבה שהינן תכונות בעלות משקל בהשוואת חתימות".

עוד ביקש האפוטרופוס לדחות את הבקשה לקיום הצוואה, הואיל וכתב היד על גביה אינו של המנוח, כפי שקבעה המומחית. עוד הוסיף האפוטרופוס כי כלל הנסיבות מוכיחות כי מדובר בצוואה מזויפת. "המנוח התנהל בחייו רק בשפה העברית ולא ביידיש, האופן בו נמצאה הצוואה, הגשת בקשה לקיומה בשיהוי ניכר בחלוף 21 שנה מפטירת המנוח הגם שהמבקש הודה כי ידע על קיומה כשנתיים עד שלוש לאחר פטירתו, המבקש לא התגורר בדירת המנוח כטענתו, הבקשה לקיום הצוואה הוגשה לאחר שהעדים אינם בחיים ולא נעשה כל ניסיון לברר האם יש להם קרובי משפחה אשר אולי ידעו על נסיבות עריכת הצוואה".

"המבקש הינו אדם קשה יום ואינו בקיא בהליכים משפטיים הנדרשים"

השופטת גורביץ' החליטה לדחות את טענת חוות דעת הגרפולוגית, וכתבה כי "עיקר הבעייתיות בגזירת המסקנות של המומחית נעוצה בכך, שהמומחית עורכת השוואה בין חתימות המנוח באותיות כתב על גבי הדוגמאות אשר נמסרו לידיה לצורך השוואה, לבין חתימות המנוח על גבי הצוואות באותיות דפוס".

לאחר ניתוח של המעמד המשפטי של חוות דעת גרפולוגית, כתבה גורביץ' כי "אני קובעת אפוא כי לא הוכח בפני במאזן ההסתברויות הנדרש כי החתימה בדפוס בצוואה בעדים אינו חתימתו של המנוח. זאת ועוד, יש לזכור כי בחוות דעת המומחה לא סגי. חוות דעת המומחה היא רק חלק ממכלול הראיות אשר הובאו בתיק ובבחינת כלי עזר בלבד שמסייע בגיבוש ההכרעה המשפטית הנכונה".

לדברי השופטת, היא התרשמה "מאמינות עדותו של המבקש לגבי אופן ההתחברות בינו לבין המנוח, הדאגה שלא מתוך רצון לקבל תמורה, אופן עריכת הצוואה על ידי המנוח באופן עצמאי בהתאם לאמונתו, והתמימות של המבקש שמתוך אי ידיעת החוק לא פנה לקיום הצוואה". בפסק הדין גוללת גורביץ' את הקשר בין השניים, שהחל בשנת 1977 עת היה חייל, אז הציע למנוח עזרה בסחיבת קניותיו מהשוק אל ביתו. כשנתיים לאחר מכן, פגש שוב את המנוח והציע לו עזרה, ואותה העת לערך התחברו דרכיהם וחייהם נקשרו זה בחייו של זה.

גורביץ הוסיפה כי העובדה שהמנוח ערך את הצוואה באופן עצמאי בפני שני עדים שהיו קרובים אליו גם אישית וגם תרבותית, בתוך ספר התלמוד הבבלי, ללא כל מעורבות של המבקש, והיא נכתבה בחלקה ביידיש, שפה שאינה מובנת למבקש, מחזקת את העובדה כי מדובר בצוואה אמיתית.

באשר לעיתוי בו פנה המבקש לנקוט בהליך והנזק הראייתי בשל חלוף 20 שנה, טען המבקש כי הינו אדם נכה ודל אמצעים, לא יכול היה לרכוש ייעוץ משפטי על מנת לממש את זכויותיו או לכל הפחות לדעת את זכויותיו, ולאור זאת החזיק בדירת המנוח עד לדרישת האפוטרופוס הכללי לפנותו מהדירה.

לדברי גורביץ, "העובדה כי המבקש לא פעל למימוש הצוואה לאחר פטירת המנוח דווקא מחזקת את גרסתו כי ראה את עצמו כיורש בלעדי של המנוח בשל טיב מערכת היחסים ביניהם, וכי נדרש לכך רק משננקטו הליכים משפטיים לגבי הדירה". לדברי גורביץ, "התרשמתי כי המבקש הינו אדם קשה יום ואינו בקיא בהליכים משפטיים הנדרשים. על כן, ניתן להניח כי לו היה יודע שעליו להגיש בקשה לקיום צוואה, וכי בעטיו של שיהוי ייגרם לו נזק ראייתי להוכחת טענותיו, לא היה נותן לשנים לחלוף מאליהן".

בסופו של דבר נקבע כי "מפירוט כלל הנסיבות, עדותו האמינה של המבקש ואותות האמת, עולה כי רצונו של המנוח היה כי עזבונו יועבר במותו לידי המבקש שתמך בו וסעד אותו במשך שנות חייו האחרונות".

גורביץ החליטה שלא לפסוק הוצאות נגד האפוטרופוס הכללי, זאת בשל היות "הצוואה ייחודית, שהזוכה היחיד בה אינו שאר בשרו של המנוח, וכלל הנסיבות יוצאות הדופן שאופפות את סיפור הצוואה".