לא צריך לזהם את המרחב כדי שעולם התרבות יחזור לחיים

קיום הופעות בדרייב-אין מאלץ את האמנים והקהל לבחור בין אוויר תרבותי לנשמה לבין זיהום אוויר חמור

צעירים בדרייב אין בארה"ב בזמן הקורונה / צילום: Alex Driehaus, רויטרס
צעירים בדרייב אין בארה"ב בזמן הקורונה / צילום: Alex Driehaus, רויטרס

משבר הקורונה הוריד את המסך על אירועי התרבות בישראל. חודשים ארוכים שבהם במת התיאטרון שוממת, המוזיקאים דוממים ומסכי הקולנוע כבויים, בעוד שהיוצרים, האמנים, השחקנים והאנשים הרבים בתעשייה הזו יושבים בבית. אלא שבשבוע שעבר, לאחר הפגנות ומאבקים רבים, הציגה הממשלה פתרון: אירועי תרבות בדרייב-אינים, אליהם יורשו להיכנס עד 200 כלי רכב פרטיים. בזמן ההופעות לא יורשה הקהל לצאת מן הרכב, ובין הרכבים השונים יישמר מרחק של 2 מטרים.

המתווה הזה ספג ביקורת חריפה בראש ובראשונה מצד אנשי התעשייה, שטענו שמדובר ביוזמה לא כלכלית ובלתי ישימה, לצד אמנים שמרגישים שהופעה מול מכוניות מעקרת את היצירה ופוגעת בקשר עם הקהל. אך אספקט אחד צורם בהיעדרו: ההחלטה שהתקבלה לא לוקחת בחשבון את הפגיעה בסביבה, ומאלצת את האמנים ואת הקהל לבחור בין אוויר תרבותי לנשמה לבין צמצום זיהום האוויר החמור. הציבור ייאלץ לנסוע ברכב מזהם עד לדרייב-אין, במקום להשתמש בתחבורה ציבורית או ללכת ברגל להיכל הקרוב, ובזמן ההופעה בחום יולי-אוגוסט הלוהט - ספק אם יוכל להדמים מנועים, ולוותר על המזגן הדולק.

מה שעובד בבריסטול

כ-2,000 בני אדם בישראל נפטרים בשנה כתוצאה מזיהום אוויר, הנוצר ברובו בשל השימוש האנושי בדלקים מאובנים. לא רק הבריאות נפגעת: הדלקים המזהמים מדרבנים ומאיצים את ההתחממות הגלובלית, בזמן שמשבר האקלים כבר כאן. נדמה שהמלחמה בקורונה הדמימה כל מאבק בגזרה אחרת, גם אם היא מאיימת לא פחות על בריאות האדם והמערכות הטבעיות. ובזמן שמשבר האקלים דוהר קדימה, הממשלה מתעלמת מהסכנות ומקבלת החלטות מתוך זווית הסתכלות צרה.

האם דרייב-אין הוא הפתרון היחיד להשבת עולם התרבות לחיים? כלל לא בטוח. בישראל קיימים פארקים רחבי ידיים, וגם לא מעט מבני אמפיתיאטרון - שם סיכויי ההדבקה צונחים משמעותית. בפארק בריסטול שבבריטניה, למשל, סימנה העירייה עיגולים מרוחקים על הדשא, בהם יכולות משפחות גרעיניות קטנות או זוגות לשבת, תוך שמירה על ריחוק פיזי מהסובבים. כך גם עשו בסן פרנסיסקו, בליסבון ובמקומות נוספים בעולם.

שרשרת החלטות שגויות

לדברי פרופ' נדב דוידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון, "הדרייב-אין, תופעה חברתית שהגיעה מארה"ב, מסמל את עליית הרכב הפרטי כחלק מתרבות צריכה. בימי קורונה, כאשר אנו חושבים על המרחב העירוני מחדש, צריך לחשוב האם דרייב-אין הוא פתרון נכון. באוויר הפתוח הכי בטוח, ולכן צריך לחשוב איך מקדמים סביבה בת קיימא שמחזירה את המרחב העירוני לקהילה, תוך שמירה על ריחוק פיזי והתנאים הנדרשים".

בסופו של דבר, הדרייב-אין הוא רק דוגמה אחת לשרשרת החלטות הפוגעות בסביבה. כך היה עם ההחלטה המקוממת של משרד הבריאות בתחילת המשבר, שאסרה על מרכולים לקבל בקבוקים למיחזור, למרות שאין מחקר שתומך בכך ואין סכנה ממשית הנשקפת מפעולה זו.

כך היה גם עם הנחיית מסעדות לחלק תפריטים חד פעמיים מנייר שייזרקו לפח אחרי כל לקוח, ועם ההנחיה המזהמת לעטוף מוצרי מאפייה בפלסטיק - מה שהוביל בתי עסק לארוז מוצרים שנמכרו בעבר בתפזורת. הסביבה, גם במשבר הקורונה - כמו בימי השגרה, היא הראשונה להיפגע והאחרונה לעמוד במערך השיקולים. את המחיר על כך נשלם כולנו, ובריבית.