פורטפוליו | פיצ'ר

קמעונאים זרקו אותו מהווטסאפ, הממשלה אכזבה אותו: מנכ"ל הולנדיה מדבר על ההישרדות העסקית

שיחה אישית ומקצועית עם אבי ברססט, מנכ"ל ובעלים של חברת הולנדיה • "הממשלה עזרה לכל מי שצעקו וירקו באולפנים וזרקו עובדים על גב האזרחים ולא עזרה לאלה שהשאירו עובדים, סיפקו פרנסה וחסכו הרבה כסף למדינה. אני גאה להשתייך אליהם אפילו שלא קיבלתי שקל פיצוי"

אבי ברססט / צילום: איל יצהר, גלובס
אבי ברססט / צילום: איל יצהר, גלובס

אני: סקרן ויזם בנשמה. פעם הייתי יותר צנטרליסט מהיום.

משפחה: הצד של אבא ממרוקו הספרדית, שם סחר סבא בתשמישי קדושה. הם עלו ב-52’ לקריית מלאכי. אבא כגבר צעיר עבר למושב אורות להיות חקלאי. הורי אמא היו סוחרי בדים אמידים בעיר טטואן במרוקו, שם הכירו ההורים, התאהבו, ואחרי תקופה שאבא היה בישראל, הוא חזר והביא אותה לכאן. כשאמא הגיעה לצריף השבדי במושב היא הייתה בהלם.

אבא נהיה חקלאי מצליח וכונה "מלך הארטישוק" עד ששבר את הגב, הפך לנכה, לא הצליח לעבוד את האדמה והתקשה לישון. הוא מצא חברה בהולנד שמייצרת מיטות מיוחדות, טס לשם, הביא אחת איתו, והחליט לייבא אותן לארץ, כך נוסדה הולנדיה. בגלל שלא היה לו מספיק כסף לפתוח חנות, שכר פינה בחנות מטבחים בדיזנגוף סנטר, התחיל למכור שם, ובהדרגה השתלט על החנות. בסוף שנות ה-70 ניסה להביא את איקאה לארץ, נכשל בגלל החרם הערבי, ואיכשהו שכנע אותם להביא שלוש מכולות, וכך היינו הראשונים שמכרו את הרהיטים השבדים בארץ.

ילדות: מושב אורות. בן 10, נהגתי על טרקטור וגידלתי סוסים. למדתי במגמה טכנית מסגרות ורתכות. הייתי פרא אדם, עזבתי את בית הספר והחלפתי את אבא בחקלאות. החזקתי רפתות של בעלי משקים שהתגייסו למלחמת לבנון. בצבא המשכתי לעבוד במשק ואחרי טיול השחרור הצטרפתי לאבא, אמא ואחותי בהולנדיה.

ענת: אשתי, אחות שמרכזת את נושא הקורונה בתל השומר, עסוקה מעל הראש. היא הנקודה השפויה בחיי, מאחדת את המשפחה, נינוחה, בדיוק ההפך ממני. הכרנו בבית ספר בכיתה ח', היינו יחד, נפרדנו וסדאם חוסיין החזיר אותנו זה לזו. יש לנו שתי בנות ואנו גרים בביצרון.

הולנדיה: בהתחלה אבא לא רצה אותי בעסק כי הייתי פרחח. כשהתעקשתי, הוא קרא לי לשיחה שנחרטה בי עמוק, הרים עליי אצבע מאיימת של חקלאי ואמר: "לא אכפת לי מה תהיה, כל עוד תהיה מספר 1". התחלתי כסבל, מרכיב מיטות, מחסנאי, מוביל ומוכר בחנות. עבדתי מהבוקר עד אחרי חצות ולמדתי את נושא השינה. קראתי המון והתחלתי להתמחות בתחום.

בסוף שנות ה-80 התחלתי להשתעמם ושכנעתי את אבא לפתוח עוד חנות ברמת גן, הקמתי וניהלתי אותה, ומהר נפתחו עוד ועוד סניפים. בשיא היו לנו 12 והיום יש לנו 7 בלבד. ב-2003 לקחתי על עצמי את הניהול. אבא, שכבר חצה את ה-90, עדיין מעורב בעסק ואנו מתייעצים איתו.

הבנתי שכדאי לעבור לייצור עצמי כי היו שיפורים שרצינו להכניס. התחלנו בקריית מלאכי ועברנו לשדרות, לתוך שגרת הקסאמים הלא פשוטה. בנובמבר שעבר נפל קסאם על המחסן שלנו, המפעל נשרף, נזק של 70 מיליון שקל. תהליך השיקום ארוך והמדינה עדיין לא פיצתה אותנו על הנזק עד היום. אם זה היה קורה לחברה פחות יציבה כלכלית, היא הייתה קורסת.

קורונה: כשהודיעו על סגירת החנויות במרץ סיפקנו את ההזמנות מנובמבר, הגברנו משלוחים ואת העבודה במפעל ולא הוצאנו אף אחד לחל"ת. הממשלה עזרה לכל מי שצעקו וירקו באולפנים, וזרקו את העובדים על גב האזרחים, ולא עזרה לאלה שהשאירו עובדים, סיפקו להם פרנסה וחסכו הרבה כסף למדינה. אני גאה להשתייך אליהם אפילו שלא קיבלתי שקל פיצוי. אגב, נזרקתי מקבוצת הווטסאפ של "הקמעונאים" כי לא השתתפתי בהתלהמות.

לא חלמתי שהממשלה שהצבעתי לה בבחירות תפעל בצורה כה גרועה ותפגע באמוני. הושתו עלינו הגבלות לא הגיוניות כשחבריה הפירו בלי למצמץ. ממשלה מנופחת שמאבדת את אמון הציבור צריכה ללכת ולא מעניין אותי מי הבא שישב בראשה. כשאני פונה לפקידים ומבקש שיגמרו איתנו את עניין הקסאם והפיצוי, עונים לי שאין להם זמן כי הם עסוקים בקורונה, נחזור כשנוכל. הם רוצים לייצר סחבת כדי שנתייאש, וזה לא יקרה.
העסק נפגע כמו כל העסקים שנאלצו לסגור חנויות פיזיות, אף שהמשכנו לעשות משלוחים. הציבור נתן אמון בחברה. הפלח שלא נפגע, ויש כזה ולא קטן, המשיך לקנות מיטות גם ב-30 אלף שקל כי אנשים נמצאים יותר בבית ואם אין חו"ל, רוצים פינוק אחר.

פנאי: כתבתי ארבעה ספרים, לפני הקורונה בעיקר במטוסים - על שינה, הולנדיה והמשפחה, ואני אוהב לרדת עם חברים והכלבה לולה לטייל במדבר.

תפיסת עתיד: אנחנו עם חרוץ והכלכלה תפרח. המזל הגדול שלנו שנכנסנו למשבר אקסטרה-חזקים ובגלל ההגבלות והפחד להיחשף לנגיף, אנשים משקיעים יותר בבית.

אישי: בן 54, נשוי ואב לשתיים, גר במושב ביצרון.