בעוד כשבועיים יתחילו 1.7 מיליון תלמידים את שנת הלימודים תשפ"א, אבל רבים מהם לא בדיוק יצעדו בשערי בית הספר. כמו השנה שעברה, גם חלק לא מבוטל מהשנה הקרובה צפוי להתנהל במה שנקרא "למידה מרחוק" - מונח שכבר הפך שם נרדף לשיעורים בזום שבהם יושבת מורה מול עשרות ריבועים שחורים ומקווה שיש בצד השני מישהו שמקשיב. אלא שזה ממש לא היה אמור להיראות ככה.
מערכת החינוך הייתה אמורה להיות מוכנה ללמידה מרחוק, מהסיבה הפשוטה שבישראל תמיד יש סיכוי שתפרוץ מלחמה שלא תאפשר לתלמידים להגיע לבתי הספר. כבר שנים שמתכוננים במשרד החינוך לרגע הזה, עורכים תרגילים, משקיעים תקציבים, בונים תוכניות. אבל איכשהו, גם התקציב הגדול ביותר בין משרדי הממשלה - 60 מיליארד שקל בשנה - לא הספיק כדי שהתרגילים יצליחו גם ביום הדין.
רצף מדהים של כשלים הוביל את המערכת לרגע הזה, שבו הדבר היחיד שמורים יכולים לעשות כדי ללמד מהבית הוא לפתוח זום ולהעביר שיעור פרונטלי, כאילו המחשב הוא לוח וכולם עדיין בכיתה. כל מי שיש לו ילדים בגילאים האלה ושהה איתם בבית בימי הקורונה, יודע עד כמה זה לא אפקטיבי.
איך קרה שמערכת החינוך הגיעה למשבר הזה כל כך מיושנת והמומה? הנה 7 סיבות מרכזיות, שאולי אינן היחידות, אבל בהחלט משרטטות תמונה מדאיגה של כאוס ניהולי, מחשבתי ופדגוגי.
1. השקעות אדירות במקומות הלא נכונים
משרד החינוך החל במה שכונה "מהפכת התקשוב" כבר ב-2010. המשמעות של "תקשוב" מבחינת המשרד היא בעצם התקנת מחשב שמחובר לרשת ולענן משרד החינוך בכל כיתה, עם גישה לפורטל הלימודי. עד 2013 הושקעו בתוכנית הזאת כחצי מיליארד שקל, אבל מיכל כהן, מי שהיתה מנכ"לית משרד החינוך בשנים 2013-2017, מודה כי "באיזשהו שלב הבנו שהפוקוס לא נכון ושצריך להתמקד במחשבים ובטאבלטים לתלמידים".
בהמשך, בגלל חילופי שרים והכנסת תוכניות חדשות, התקציב לתקשוב ירד בכ-50% והמהלך נתקע. כלומר, לא רק שהתוכנית עצמה מיושנת ורחוקה מלהיות מתאימה לזמנה, אלא שגם אותה לא מצליחים לבצע. ערב הקורונה תוקשבו רק 1,900 בתי ספר מתוך 3,600. המשמעות היא שבכל הנותרים, לא היה בכיתות אפילו מחשב אחד.
2. הכשרות חסרות עד לא קיימות
כשתקציבי התקשוב פחתו והקצב ירד, חלק מההשקעה עברה לפיתוח תוכן דיגיטלי - גם מטרה ראויה מאין כמוה. משרד החינוך הקים פורטל לימודי עם 20 אלף פריטי תוכן, הקלטות של 500 שידורים, 639 ספרי לימוד דיגיטליים, יותר מ-100 קורסים מקוונים, מאגר סרטי איכות ללא תשלום, שיעורים פרטיים ועוד ועוד.
לכאורה, כלי מדהים לשימוש המורים בדיוק בתקופת המשבר. אלא שבמשרד החינוך שכחו שצריך גם להכשיר את המורים וללמד אותם כיצד להשתמש בו. המציאות הייתה שעם פרוץ המגפה ושליחת הילדים הביתה, מורים רבים לא ידעו לתפעל את הפורטל ואפילו לא ידעו על קיומו. רבים העדיפו לחזור לשיטה המוכרת של לימוד פרונטלי - פשוט באמצעות הזום במקום בכיתה.
ד"ר עופר רימון, סמנכ"ל תקשוב, טכנולוגיה ומערכות מידע במשרד החינוך, ומי שממונה על מערך הלמידה מרחוק, תיאר בוועדה לביקורת המדינה בסוף יולי את מצב המורים בימי המשבר: בתקופה הזאת, במשך חודש, יותר מ-110 אלף עובדי הוראה עברו השתלמויות שלנו. כשאתה נותן הדרכה מתוקשבת, זה כמו בן אדם שעומד ליד הים: אתה יכול ללמד אותו לשחות, והוא יכול או להקשיב או לא להקשיב. אבל אם הוא בתוך הים והוא צריך להינצל, אז הוא יקשיב לך טוב מאוד".
3. חילופי תפקידים רבים במשרד
חמישה שרים ושישה מנכ"לים התחלפו במשרד החינוך בעשור האחרון, וכל אחד ניסה להביא עמו בשורה חינוכית חדשה - מ"עוז לתמורה" של גדעון סער דרך "למידה משמעותית" של שי פירון ועד "לתת חמש" לקידום הצטיינות במתמטיקה של נפתלי בנט. כל שר להוט להשאיר את חותמו ולהישמע חדשני, שהנטייה הכללית היא לזנוח תוכניות של קודמך בתפקיד ולהשיק שוב ושוב תוכניות חדשות ונוצצות. הבעיה היא, שבחיים האמיתיים שום דבר לא מתקדם, בכל כמה שנים הפוקוס מתחלף ותהליכים שכבר יצאו לדרך נתקעים.
4. מחלת הריכוזיות
במחקר שפורסם בשנה שעברה, ניסו ד"ר אלי אייזנברג, סמנכ"ל בכיר ברשת אורט, ועומר זליבנסקי אדן, חוקר מדיניות ציבורית במכון הישראלי לדמוקרטיה, להבין מה מונע ממערכת החינוך להתקדם למאה ה-21. אחד החסמים המרכזיים שמצאו השניים הוא כי "מערכת החינוך ריכוזית מדי ומתקשה ליישם מדיניות המתאימה לצרכים מקומיים". כלומר, האוכלוסייה בישראל מורכבת ממגזרים רבים בעלי צרכים שונים, והמשרד לא מצליח לפנות לכל קבוצה בכלים המתאימים לה - ולכן גם לא מצליח להטמיע שינויים ושיפורים.
נכון שבמשרד החינוך רווחת התפיסה שלפיה עצמאות ניהולית מרחיבה פערים כי היא מאפשרת לחזקים לרוץ עוד יותר קדימה ובו בזמן משאירה את החלשים הרחק מאחור, אבל יש מי שחושב שאוטונומיה ניהולית דווקא יכולה לעזור למערכת. כהן למשל אומרת כי "בליווי נכון, תחרות בין בתי ספר רק משפרת את כולם", ויואב פרידן, מנהל עירוני א׳ בתל אביב, אומר כי "המשרד עדיין לא משנה את דרכיו, אבל השטח פועל בדרגות חופש הולכות וגדלות מתוקף הנסיבות".
5. תקשורת לקויה
המשרד אולי ריכוזי כלפי השטח, אבל ביקורת נוספת היא שאגפיו השונים מתקשים לתקשר זה עם זה. במחקרם כותבים אייזנברג וזליבנסקי אדן כי "המשרד סובל ממורכבות יתר, המתבטאת ביחידות רבות שלעתים מקדמות בעת ובעונה אחת מטרות שאינן חופפות ואפילו סותרות". כשזה המצב, אין פלא שמהלכים מורכבים שיש בהם היבטים משולבים של פדגוגיה ותשתית, כמו למידה מרחוק - נתקעים, מסתבכים ובסוף נופלים בין הכיסאות.
6. אין מספיק מחשבים
ההערכות על מספר משקי הבית בישראל שאין להם מחשב וחיבור לאינטרנט נעות בין 90 אלף ל-200 אלף. הגופים השונים לא בדיוק מסכימים על המספרים, אבל השורה התחתונה ברורה - אם לילד שיש לו מחשב משלו קשה לשבת מול הזום וללמוד - מה יגיד ילד שאין לו אפילו חיבור לרשת?
7. לא מגיעים למהות החינוכית
הנקודה האחרונה ואולי הכואבת מכולן היא שבסופו של דבר העיסוק סובב כולו סביב האמצעים והתשתיות, וזונח את מה שחשוב באמת - החינוך. הרי אם מערכת החינוך הייתה משכילה להתקדם מעבר להוראה פרונטלית מסורתית כבר לפני שנים, לא היינו היום במצב הזה.
מיכל ביבר אביעד, מנהלת בית הספר היסודי אלונים בראשל"צ, אומרת כי "זה שהתלמיד בכיתה והמורה נמצאת שם, לא אומר שהוא לומד, והקורונה חשפה את האשליה הזאת".
לשנת תשפ"א יש פוטנציאל להיות שנת המהפך בכל מה שקשור למעבר ללמידה עצמאית, לשימוש בכלים דיגיטליים ולהתאמה אמיתית של מערכת החינוך לרוח הזמן ולמאה ה-21, שכאן איתנו כבר 20 שנה. ראשי המערכת, בהם ד"ר רימון, מבטיחים שבתוך שנה בלבד מערכת החינוך בישראל תהפוך לאחת מ-10 המתקדמות בעולם בלמידה מרחוק, ותולה תקוות רבות בתקציבי הקורונה. האם זה באמת יקרה? אין ספק שכולם במערכת ומסביבה יודעים לזהות את ההזדמנות, אבל רבים מעריכים שכמו שקרה אינספור פעמים בעבר - גם הפעם היא תפוספס.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
