קו המשווה | פרשנות

סקר: 55% מהאמריקאים לא מאמינים שטראמפ יודה בתבוסה (אם יפסיד)

שבוע עתיר סמליות באמריקה: האשה הלא־לבנה הראשונה מקבלת רשמית את המינוי למועמדת לסגנית נשיא, וארה"ב מציינת מאה שנה להענקת זכות בחירה לנשים • בינתיים הסקרים מתרבים וההבדלים ביניהם אינם שוליים

ג'ו ביידן ודונלד טראמפ / צילום: Associated Press
ג'ו ביידן ודונלד טראמפ / צילום: Associated Press

ג'ו ביידן הקדיש לפחות 20 שנה מחייו הבוגרים לניסיון להיות נשיא. הוא נכשל פעמיים, ב־1988 וב־2008. בפעם הראשונה הוא נשר עוד לפני ההצבעה. בפעם השנייה הוא נשר לאחר שקיבל אחוז אחד בסיבוב הראשון.

ב־5:19 לפנות בוקר שעון ישראל, 10:19 בערב שעון וושינגטון, המפלגה הדמוקרטית של ארה"ב מינתה רשמית את ג'וזף רובינט ביידן למועמדה לנשיאות ארה"ב.

סמוך לגיל 78, רוב האנשים אינם מתכוננים לטפס אל האוורסט. אבל לשם בדיוק נשואות פניו, ועל פי הסקרים נשקף לו סיכוי לא־בלתי־סביר להיות הנשיא הבא של ארה"ב.

מעמד מינויו היה כמעט סטרילי. לא היה היכל ועידות ענק, עם תרועות ניצחון, חצוצרות, בלונים ומטר של פתיתוני נייר צבעוניים. הכול נעשה וירטואלית, במהירות מסחררת, מדינה אחר מדינה, ללא התרגשות, אפילו ללא העמדת פנים של התרגשות. זה המחיר שהפוליטיקה האמריקאית משלמת על נגיף הקורונה.

130 שנה בלי נשים

זה שבוע עתיר אסוציאציות היסטוריות. האמריקאים נזכרים השבוע בציון דרך בן מאה שנה, שפתח את שערי הפוליטיקה שלהם בפני נשים. אבל בשבוע הזה עצמו יותר ממחציתם אומרים לסוקרי דעת קהל, כי הם אינם בטוחים שהבחירות הכלליות המתרגשות ובאות יניבו תוצאה דמוקרטית מוסכמת.

ביום שני מלאו מאה שנה להענקת זכות הבחירה לנשים. ב־18 באוגוסט 1920, האסיפה המחוקקת של מדינת טנסי, בדרום ארה"ב, הצביעה לטובת התיקון ה־19 לחוקה. ההצבעה ההיא מילאה את מכסת שני השלישים של המדינות שהסכמתן נחוצה לשינוי החוקה.

מדברת בעדה העובדה שהחוקה תוקנה 18 פעמים מאז שאומצה ב־1787, אבל היו נחוצות 130 שנה כדי לשים לב שהרפובליקה שכחה לכלול את חצי אוכלוסייתה במשוואה הדמוקרטית.

המאבק לטובת זכות הבחירה לנשים התחיל כמעט מאה שנה קודם. שיאו קשור במעשה נועז של פעילה חברתית, סוזאן אנת'וני, ב־1872. היא הופיעה בקלפי כדי להצביע בבחירות לנשיאות - ונעצרה מיד. העזתה, מעצרה, משפטה ועונשה העניקו השראה לתנועה שניתן לה השם "הסופרג'יסטיות", מן המלה הלטינית suffragium, או "הזכות לבחור". הנשיא דונלד טראמפ העניק אתמול חנינה סמלית לאנת'וני. כמעט משונה ששום נשיא לא טרח לעשות זאת לפניו, אולי מפני שהיא סירבה בהחלט לבקש חנינה, או לקבל אותה, וענדה את עונשה כעיטור כבוד.

24 סנאטוריות, 9 מושלות, 3 שופטות עליונות

בשבוע הזה, הסנאטורית קמאלה האריס, בתם של מהגר שחור מג'מייקה ושל מהגרת הודית, עומדת להתמנות למועמדת המפלגה הדמוקרטית לכהונת סגן הנשיא. מי שמקילים ראש בהיסטוריות של המהלך הזה כנראה לא קראו עיתונים אמריקאיים בשבוע האחרון.

מוטב לזכור שהאישה הראשונה נבחרה לסנאט של ארה"ב רק ב־1932, והאישה השנייה - ב־1960; הפעם הראשונה שיותר מאשה אחת שירתה בסנאט הייתה ב־1992. כיום מכהנות 24 נשים בסנאט. זו התקדמות מרשימה, אבל חלקן בסנאט (24%) עדיין נופל בהרבה מחלקן באוכלוסייה (50.8%).

האישה הראשונה התמנתה לבית המשפט העליון רק ב־1983. כיום נשים חובשות שלושה מתוך תשעת המושבים של בית המשפט. האישה הראשונה נבחרה למושלת של מדינה גדולה (טקסס) רק ב־1990, ומספר המושלות מוסיף להיות קטן מאוד - תשע.

מינויה הצפוי של קמאלה האריס, ביום חמישי לפנות בוקר (שעון ישראל), תואר כאן בימים האחרונים כמאורע מכונן, הפותח את הדלת בפני נשים לא־לבנות. נראה בשנים הבאות עד כמה יש לתקווה הזו על מה שתסמוך.

"טראמפ לא יודה בתבוסה"

אבל הנה הלענה, שחדשות השבוע יצקו אל התקרובת מעוררת האופטימיות הזו: 55% מן המרואיינים בסקר של סי.אן.אן (שהתפרסם אתמול) לא מאמינים שהנשיא טראמפ יודה בתבוסה, אם אמנם יובס בבחירות של נובמבר. 36% אומרים, כי יפחת האמון שלהם בעצם תהליך הבחירה אם התוצאות לא יוכרזו במוצאי יום הבחירות.

ואמנם, יתכן מאוד שהן לא יוכרזו. הסיבה ניתנת באותו הסקר עצמו: 34% אומרים, כי הם מעדיפים להצביע באמצעות הדואר. אם ההפרש יהיה קטן מאוד במדינות־המפתח, אין זה מן הנמנע שאמריקה תצטרך לחכות ימים אחדים, אולי אפילו שבועות, עד שייוודעו התוצאות.

מה יקרה למערכת הפוליטית בימי ההמתנה האלה הוא עניין לניחוש ולחרדה. נכונותו של הנשיא טראמפ לעורר מלכתחילה ספק באמינות הבחירות עלולה לקבל ביטוי קיצוני לאחר ההצבעה, אם הנשיא יטען לזיוף, ומיליונים מתומכיו יסכימו.

בינתיים נראה שאחד הספקות הוקל במקצת: 502 מכונות מיון שעמדו לצאת משירות בשבועות שלפני ההצבעה יישארו בינתיים, ולא תקוצץ מכסת השעות הנוספות של עובדי הדואר. מנכ"ל רשות הדואר, שהוא תורם מרכזי למסע הבחירות של טראמפ, חזר בו מכוונותיו המוצהרות לאחר ששורה של מדינות איימו לתבוע אותו לדין, והוא הוזמן להופיע לשימוע בקונגרס.

גם כך אין זה ברור כלל אם הדואר יהיה מסוגל לעמוד במשימה של מסירת גיליונות ההצבעה - תחילה ממזכיר המדינה אל המצביעים, ואחר כך מן המצביעים אל מזכיר המדינה (ההצבעה בארה"ב אינה מנוהלת על ידי ועדת בחירות מרכזית, אלא על ידי משרד "מזכיר המדינה" בכל אחת מן המדינות. מזכירי המדינה נבחרים לכהונותיהם על יסוד השתייכותם המפלגתית).

הרדיקלים טוענים לניצחון

הוועידה הדמוקרטית נפתחה ביום ב' בערב, והייתה מעוקרת מתכניה המסורתיים. היא הייתה קצרה וקומפקטית, מתוכננת ומסודרת עד כדי שעמום. זה מה שקורה כאשר היא נערכת באולפן, וחלק ניכר מן הנואמים בה מוקלטים. בהיעדר אינטראקציה בין נואם לקהל, אין ספונטניות, אין הפגנות של הסכמה ושל תמיכה, אין ביטוי למצב הדעת הקיבוצי של אלפי צירים מ־50 המדינות (פלוס טריטוריות שאינן מדינות), שהמפלגה בילתה יותר מחצי שנה בבחירתם.

לוועידה מוקצבות רק שעתיים בערב, ותור המדברים ארוך מאוד. באגף השמאלי של המפלגה, למשל, רבתה התרעומת על 60 השניות שהוקצבו לאלכסנדריה אוקאסיו קורטס, הידועה בקיצור כ־AOC, צירת הקונגרס הצעירה מרובע ברונקס של ניו יורק, שכניסתה לבית הנבחרים לפני שנתיים בישרה גל של פוליטיקאים סוציאליסטיים, לא־לבנים, החותרים תחת ההנהגה המסורתית של המפלגה.

מנהיג השמאל, הטוען לנשיאות ברני סנדרס, קיבל שבע דקות במה שנחשב לזמן השיא של הצפייה. הוא אמר שם דברים, שהרפובליקאים עומדים לחזור עליהם עד זרא בשבועות הבאים. "הרבה מן הרעיונות שלמענם נאבקנו, ורק לפני מספר שנים נחשבו ל'רדיקליים', שייכים עכשיו לזרם המרכזי".

אפשר להבין מפני מה הדברים האלה נאמרים במאורע מפלגתי, כאשר המועמד לנשיאות מנסה לאחות את הקרעים, ולהעביר את תומכי יריבו לשעבר לצדו. ב־2016, הילרי קלינטון לא הצליחה, ושילמה מחיר יקר. אבל בטוח פחות שהתפארות סנדרס בהבשלת רעיונותיו תנעם לאוזניהם של מצביעים מתונים ביום הבחירות. הרפובליקאים ישתמשו בהם כדי לנסות ולטבוע את אות הקין של "שמאל רדיקלי" על כל המפלגה הדמוקרטית.

זה האיזון העדין שבו מתלבטת כל מפלגה: איך לרצות את האגף הרדיקלי שלה מבלי לאבד את המתונים.

כוכבת הערב הראשון של הוועידה הייתה מישל אובמה. היא הזרימה לפחות חלק מן החשמל החסר. "אם אתם חושבים שלא יוכל להיות גרוע יותר, האמינו לי, יוכל גם יוכל אם לא נחולל שינוי בבחירות האלה", אמרה הגברת הראשונה לשעבר. הנשיא טראמפ הצליח לנשוך את שפתיו רק כמה שעות לפני שהזכיר לה, כי הוא "נמצא בבית הלבן היפהפה הזה בזכות בעלך". מה שנכון נכון.

המצביעים שהתביישו

הסקרים מתרבים בינתיים במידה המקשה על הראייה. ההבדלים ביניהם אינם שוליים. אפשר למצוא הפרש של 8% ויותר בין אחדים מהם. למשל, סקר של סי.אן.אן בתחילת השבוע כיווץ את יתרון ביידן ל־4% בלבד. אבל סקרים אחרים מוסיפים להעניק לו עד 12%.

תיאוריה חדשה־ישנה נשמעת עכשיו, בייחוד מצד ימין. רבים מתומכי טראמפ "מתביישים" לגלות את העדפותיהם לסוקרים. לפי בעלי הטענה, "המצביע הביישן" יכריע בסופו של דבר את הכף.

אי אפשר לבטל את הטענה הזו במחי יד. כדבר הזה כבר קרה בהיסטוריה האלקטורלית של ארה"ב, וגם בארצות אחרות בעולם, כולל ישראל. אבל ניסיון העבר בארה"ב מראה ש"הביישנים" אינם יכולים לסגור פער כה גדול. זה ויכוח שבוודאי יעמיק ויילך ב־76 הימים הבאים.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny־globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny