גם בהתפשטות הקורונה - "זאת הכלכלה, טמבל"

השיח הציבורי מתמקד באופי המגזרי של היישובים שנצבעו ראשונים באדום, ומתעלם מהמעמד הסוציו-אקונומי שלהם • ההתפרצות ביישובים החרדים וערבים קשורה לפני הכל לכך שלתושבים בהם יש פחות אופציות מתושבים ביישובים סוציו-אקונומיים חזקים

קניות בשוק הכרמל בימי קורונה  / צילום: בר לביא, גלובס
קניות בשוק הכרמל בימי קורונה / צילום: בר לביא, גלובס

בחודשים האחרונים, מאז פרצה מגפת הקורונה לחיינו וביתר שאת מאז החל הגל השני אני נתקלת במרחב הציבורי ובכלי התקשורת בשיח העוסק בניתוח מוקדי ההתפרצות ומי האשמים בכך.

הרבה מזמן המסך תופס השיח על החברה הערבית והחברה החרדית ונדמה שיש תחושה שהגורם המרכזי להתפרצות התחלואה הוא התנהגותי-תרבותי, אולם בעיני מדובר בטעות יסודית, אני רוצה להפנות את הזרקור למה שבעיני הוא הגורם האמיתי.

בדיוק כפי שטבע ג'יימס קארוויל במסע הבחירות לנשיאות האמריקנית ב-1992 את הביטוי "זאת הכלכלה, טמבל", נראה שאין מדויק מזה גם למקרה שלנו. ניתוח מוקדי התחלואה קשור בראש וראשונה לעניין הכלכלי. המאפיין המרכזי של היישובים מוכי הקורונה, הקרויים "אדומים", הוא לא היותם יישובים ערבים או חרדים, אלא היותם היישובים המוחלשים והעניים יותר, יישובים שנמצאים בדירוג הנמוך ביותר במדד הסוציו-אקונומי.

מכיוון שמדובר במגפה המתפשטת בחללים סגורים, קיים קשר ברור בין צפיפות בכלל, ובמערכות החינוך בפרט (צפיפות המאפיינת ישובים במדד סוציו-אקונומי נמוך), מחסור בשטחים ירוקים ושימוש תדיר בתחבורה ציבורית, המאפיינת גם כן אוכלוסייה מוחלשות, לעלייה ברמת התחלואה ולכן אין זה מקרי שזה המצב.

במדד שביצעה ד"ר רינה דגני ממכון גיאוקרטוגרפיה רואים כי 72% מהשונות במספר חולי הקורונה מוסבר ע"י הרמה הכלכלית-חברתית של היישוב. לטענתה ככל שמספר הגינות הציבוריות ליד הבית גדול יותר וההשקעה העירונית פר תושב גדולה יותר- מספר חולי הקורונה ברשות נמוך יותר.

72 אחוזי שונות אינם בגדר טעות סטטיסטית, אלא זהות מובהקת של סיבה ותוצאה, כלומר - הנתונים מראים בבירור שהגורם המוביל לעלייה ברמת התחלואה הוא לא התנהגותי-תרבותי-מגזרי אלא כלכלי גרידא.

האוכלוסיות המוחלשות משלמות את המחיר הגבוה ביותר

עוד זה מדבר וזה בא, ומסתבר שהאוכלוסיות המוחלשות בישראל נענשות פעמיים. בדצמבר 2019, ערב משבר הקורונה, ראינו ירידה במקומה של ישראל במדד ג'יני, מדד של ה-OECD המודד את אי השוויון בהכנסות ואכן בשנים האחרונות רמת אי השוויון בהכנסות במדינת ישראל הצטמצמה. אומנם במידה קטנה, אך זה בהחלט סימן למגמה חיובית ומשמחת. אלא שאז פרץ משבר הקורונה, ונוכחנו לדעת לאחר מספר חודשים שאת המחירים הגבוהים ביותר בעקבות המשבר משלמים המעמדות הנמוכים.

העובדים הראשונים שהוצאו לחל"ת והופסקה עבודתם הם העובדים בשכר נמוך, הם גם העובדים האחרונים שחזרו לשוק העבודה. לפי נתונים של בנק ישראל, שיעור המועסקים מהעשירון התשיעי והעשירי עמד על 91%-97% לעומת 62%-71% מהעשירונים הרביעי עד השישי בהשוואה בין 2019 ל-2020.

כך שאותם תושבי היישובים המוחלשים, בעלי הסבירות הגבוהה יותר להתפרצות מחודשת של הנגיף ביישובם, מצבם עם סגר נוסף רק ילך ויורע.

כדאי שנשקיע את האנרגיה של כולנו בלצמצם את הפערים הכלכליים-חברתיים הללו במקום להאשים את הזלזול בהנחיות במגזר כזה או החתונות במגזר אחר.

אנשים שמזלזלים בהנחיות, פגשתי גם בתל אביב ובהרצליה כמו גם באום אל פחם ובני ברק. כמובן שגם להסברה ולמסרים של מנהיגי הציבור יש תפקיד חשוב אבל מוקד מגפת הקורונה אינו תרבותי אלא בעיקר כלכלי, ומשום כך , הניסיון להפוך את זה לשיח מגזרי לא רק תורם לליבוי השנאה והקיטוב בין חלקי החברה הישראלית, אלא בעיקר מטעה. ואם יש דבר שלמדנו בחודשים האחרונים, מצפייה בעשרות משדרים עם רופאים, זה שכשהדיאגנוזה לא נכונה, הטיפול בוודאי יהיה מוטעה. 

הכותבת היא מנהלת תוכניות הצוערים לשלטון המקומי בשותפויות אדמונד דה רוטשילד ומשרד הפנים