צליל של קרחון נמס: מסע מרתק לאנטרטיקה מגלה שלא הכל אבוד

להקות הפינגווינים שהולכות ומתמעטות, ספינות התיירים שמתרבות, הקרח שנמס והצליל המפתיע של התחממות כדור הארץ • כתב הגרדיאן יצא במסע אל היבשת שבה אפשר להסתכל למשבר האקלים בעיניים, ודווקא חזר עם תקווה • "גלובס" מגיש: הכתבות הטובות של השנה ממיטב עיתוני העולם

מפרץ שארלוט באנטרקטיקה. הקיץ היו צפויים להגיע לאזור 80 אלף תיירים / צילום: Christian ?slund - Greenpeace
מפרץ שארלוט באנטרקטיקה. הקיץ היו צפויים להגיע לאזור 80 אלף תיירים / צילום: Christian ?slund - Greenpeace

למה כדאי לקרוא

שני אשכנזי ממליצה

סטריפ בורדו כהה / צילום: גלובס

המסע המופלא והמבעית של ג'ונתן וואטס, עורך מדור הסביבה של הגרדיאן, עם משלחת גרינפיס ומדעני אקלים לאנטארקטיקה, הוא קריאת השכמה מצמררת. הטיול שמשתקף מבעד לתמונות כחלום, בין קרחוני הענק והפינגווינים, משרטט את תמונתו העגומה והברורה של משבר האקלים. אנטארקטיקה מתחממת בקצב מבהיל, יותר מאשר רוב העולם, וקולם של הקרחונים הנמסים נשמע למרחקים, משל ניסו לעורר את בני האדם לפעולה.

בזמן שההתחממות הגלובלית מאיצה והמנהיגים מתרשלים בבלימתה, זכה וואטס בהזדמנות אחרונה לראות את אנטארקטיקה, לפני שהיבשת, כפי שהאנושות מכירה אותה, נעלמת. המסע הזה, שנע בוודאי על חוט דק של כאב והתפעלות, הצליח לטלטל גם את נפשו של מי שרגיל לקרוא ולכתוב מדי יום על המשבר האקולוגי. בכתיבה מרתקת וסוחפת וואטס מזמן את הקוראים לשבור את קשר האדישות הגלובלי ולמנוע מהאסון להתעצם. הכתבה המופתית שלו עוררה בי קנאה משולבת בהתפעלות, אך גם הזכירה לי לשמוח ולהודות על מה שאנחנו עושים בגלובס בעצמנו כבר יותר משנה: לא עוצמים עיניים אל מול המשבר האקולוגי, משתפים את קוראינו בסכנות וגם בהזדמנות הגדולה שיש לנו לדאוג לעתיד אחר, טוב וצודק יותר עבור כוכב הלכת הכחול שלנו, עבורנו.

פרק 1: מפרץ פארדייס - קולו של משבר האקלים

אנו מפליגים במפרץ האנטרקטי מלא הקרח כדי להקשיב ללוויינים, אבל עוד קודם צליל אחר לגמרי נשמע: צליל מעולם הפוך, מתחת לאוקיינוס הדרומי. כנראה שככה נשמע משבר האקלים.

על סירת המנוע היו שבעה נוסעים: מדריך קוטב, שני פעילים של גרינפיס, שני עיתונאים, מפעיל מצלמה ומדען המתמחה באקוסטיקה ימית. סביבנו היתמרו פסגות לבנות משוננות, וקרחונים כחולים פילחו את הים. על המים היו זרועים שברי קרח ממש כקבוצת כוכבים, כאילו מראת ענק בגודל השמים התנפצה על פני האוקיינוס.

עוד בסדרהלכל הכתבות

הצג עוד

הנהג דומם את המנוע החיצוני כדי שיהיה שקט בזמן שהמדען, טים לואיס, הטיל אל תוך המים את ההידרופון, שהוא מין מיקרופון עמיד במים מחובר לכבל. ישבנו בדממה כשהסירה התערסלה על הגלים ונסחפה אך כפסע מקרחון בגודל כנסייה. עשרות פינגווינים לבני אוזן צללו אל תוך המים והחליקו אל מחוצה להם. מדי פעם שמענו ממרחקים רעם מתגלגל ממפולות של שלג הרים שהתחמם וקרס תחת שמש דרומית חיוורת.

המדען טים לואיס מאזין לקרחונים מתנפצים. "הפצפוץ שאנחנו שומעים הוא כיסי האוויר שנדחסו לתוך הקרח ועכשיו משתחררים" / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace
 המדען טים לואיס מאזין לקרחונים מתנפצים. "הפצפוץ שאנחנו שומעים הוא כיסי האוויר שנדחסו לתוך הקרח ועכשיו משתחררים" / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace

אחרי ששחררנו כבל של 20 מטר לתוך המים, לואיס הסיר את כובע הצמר שלו, שם את האוזניות, עצם את העיניים ונתן לאוזניים לשאת אותו למעמקים. צפינו בפנים שלו וחיפשנו רמזים למה שהוא שומע. בהתחלה הוא עשה פרצוף לא מרוצה, אחר כך מבט מבולבל ובסוף חייך חיוך עקום. "בחיים לא שמעתי משהו כזה. בכלל לא מה שציפיתי", הוא אמר. "זה נשמע כמו טפטוף בתוך נקיק סלע".

האוזניות הועברו בין כולנו. כל אחד הקשיב בריכוז והציע פרשנות משלו לצלילים המוזרים. "טפטוף על מרזב", אמרה אחת מן הפעילות. "מפל מים ביער", אמר ההגאי. "גשם על רחובות עיר", אמר מפעיל המצלמה.

כשהגיע תורי גם אני מצאתי עצמי בעולם אחר. לא מתחת לאוקיינוס, אלא כאילו בתוך מערה רחבה שמפלי מים זורמים בה מטה מתקרה גבוהה, וכל טיפה מהדהדת בריקנות החלל.

"ככה נשמע קרחון נמס", סיפר לנו לואיס. כששלג יורד, הוא הסביר, נלכדים בו כיסי אוויר ואז נדחסים בתוך קרחונים לאורך שנים, מאות שנים, אפילו אלפי שנים. "מה שאתם שומעים זה הפצפוץ של הכיסים המשתחררים".

זה היה בדיוק הפוך ממה שתיארנו לעצמנו. במקום מים מטפטפים כלפי מטה מבעד לאוויר, האזנו לאוויר בורח מעלה דרך מים. כיוון שהיינו כל כך סמוכים לקרח, הבעבוע העתיק הזה נשמע לנו רועש להפליא. אנחנו, בני האדם, נמצאים מעל פני השטח ולכן אף פעם לא שומעים את זה. אבל בעצם, כל קיץ, זה הפסקול האנטרקטי. וככל שכדור הארץ מתחמם, הרעש גובר.

איך נשמע צליל של קרחון נמס?

פרק 2: אי המלך ג'ורג' - מודדים את המסת הקרחונים

היה זה אמצע ינואר, שיא הקיץ האנטרקטי, ואני הצטרפתי למשלחת מקיפה יותר בת עשרה חודשים מקוטב לקוטב. שטנו בשתי ספינות של גרינפיס - "זריחה ארקטית" ו"אספרנסה" - עם מדענים ואקטיביסטים. במקטע האחרון של ההקפה, סביב חצי האי האנטרקטי ואיי שטלנד הדרומיים, תשעה חוקרים מאוניברסיטאות בריטיות, צרפתיות ואמריקאיות מדדו איך פעילות אנושית משבשת את המאזן הטבעי באזור.

המדענים ניטרו את האקוסטיקה, דגמו את הדנ"א הסביבתי, חיפשו סיבי פלסטיק זעירים, ניתחו פיטופלנקטון וסקרו אוכלוסיות של פינגווינים ולווייתנים - כל זאת בעזרתם של 59 חברי צוות, שכללו מלחים, מהנדסים ואקטיביסטים. כמו החוקרים הראשונים שמיפו חוף אחרי חוף, המטרה הייתה למפות את המערכות האקולוגיות של אנטרקטיקה. רבים ממקורות המים והאיים שביקרנו בהם לא נסקרו במשך עשרות שנים, אם בכלל.

מדענית דוגמת פלנקטון / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace
 מדענית דוגמת פלנקטון / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace

עליתי על "הזריחה" באי המלך ג'ורג', כ-600 מיילים דרומית לכף הורן, הקצה הדרומי ביותר של אמריקה הדרומית. יש בו שדה תעופה, שתי כנסיות, מרכזי מחקר של עשר מדינות ובערך 500 תושבים קבועים למחצה. הרבה רומנים דיסטופיים וסרטים תיארו את הקהילה הזאת כתקווה האחרונה של האנושות, אולי מפני שהיא כל כך נידחת, מקדמת שיתופי פעולה ומתמקדת במחקר המדעי (נכון לכתיבת שורות אלה אנטרקטיקה היא גם היבשת היחידה שעדיין אין בה מקרה אחד של הידבקות בקורונה).

ובכל זאת, הקהילה הזאת חשופה למשבר עולמי אחר: משבר האקלים. בוגרי משלחות לאנטרקטיקה הזהירו אותי שכשאגיע לאי המלך ג'ורג' אתחיל להבין כמה מהר האזור מתחמם. על המדרונות סביב המפרץ רואים יותר סלע חשוף מאשר שלג, והחוף כל כך משופע באבנים ובלי שום קרח. אלמלא היו בו פינגווינים, היה אפשר לדמיין שאנחנו נמצאים בחוף אנגלי בברייטון. כל זה היה צפוי. בחצי האי, אותה לשונית יבשה המצביעה מאנטרקטיקה לכיוון אמריקה הדרומית, הטמפרטורות עלו ב-3 מעלות צלזיוס במהלך 70 השנים האחרונות - עלייה מהמהירות בעולם.

מה שהיה מפתיע יותר הוא המספר הרב של כלי שיט שנחו על מי המפרץ.

מפרץ שארלוט באנטרקטיקה / צילום: Abbie Trayler-Smith, Christian ?slund - Greenpeace
 מפרץ שארלוט באנטרקטיקה / צילום: Abbie Trayler-Smith, Christian ?slund - Greenpeace

"אנשים חושבים שאנטרקטיקה מבודדת. זה מיתוס", אמר לי מרסלו לפה, ראש המכון הצ'יליאני האנטרקטי הלאומי, כשביקרתי אותו יום קודם לכן בפונטה ארנס, בירת המחוז הדרומי ביותר בצ'ילה. "השינויים כה גדולים עד שקשה להסביר אותם במילים", הוא הוסיף. מאז החל לפה לחקור את האזור בשנת 2002, הוא רואה יותר ויותר מבקרים ופחות ופחות שלג. "ראיתי קרחונים נסוגים ב-100 מטר, ואזורי יבשה מתחילים להוריק כמו מגרשי גולף", הוא אמר.

בדצמבר גילה ציוד הניטור בבסיס המחקר הצ'יליאני באי המלך ג'ורג' משהו שהדאיג את לפה אפילו יותר: באוויר היה פחמן שחור שהגיע משריפות אוסטרליות במרחק של יותר מ-6,200 מיילים. אפילו בכמות מזערית הפיח הזה השחיר את הנוף הלבן, הפחית את היכולות שלו להחזיר את אור השמש והמס אותו מהר יותר. "לפחות הגיאולוגים של העתיד ימצאו את השכבה השחורה הזאת כיעילה בזיהוי שנת 2020 בליבות הקרח", הוא מתבדח בהומור שחור.

ויש עוד רמזים שיישארו לגיאולוגים של העתיד. לפי מחקר של אוניברסיטת לייז', 24 בדצמבר 2019 היה כנראה יום שיא של הימסות הקרחונים באנטרקטיקה. בפברואר, בבסיס הארגנטינאי בקצה חצי האי, נרשם שיא יבשתי של 18.3 מעלות צלזיוס. כמה ימים אחר כך נרשם באי סימור שיא יבשתי של 20.75 מעלות צלזיוס. באנטרקטיקה היה יותר חם מאשר בקייפטאון.

יותר מ-70% מהמים המתוקים של העולם נעולים בשלג ובקרח של אנטרקטיקה. אם הכול יימס, פני המים יעלו ביותר מ-50 מטר. הרבה לפני שזה יקרה רוב הציוויליזציה תוצף. המדענים מתאמצים לחשב כמה זמן יידרש לזה, הפוליטיקאים מתלבטים איך להגיב למשבר, ותעשיית התיירות גילתה הזדמנות חדשה: להציע להרפתקנים את ההזדמנות האחרונה לראות את אנטרקטיקה לפני שהיבשת תשתנה לבלי הכר.

פינגוויני רצועת הסנטר באי השלג. ידועים לשמצה כמין הרועש והאגרסיבי ביותר / צילום: Christian Aslund, גרינפיס
 פינגוויני רצועת הסנטר באי השלג. ידועים לשמצה כמין הרועש והאגרסיבי ביותר / צילום: Christian Aslund, גרינפיס

פרק 3: חצי האי טריניטי - המונים בסוף העולם

ביומיים הראשונים הפלגנו דרומה בתנאים שלווים, מביטים בפליאה באופק הים ובטבע הפראי. אפשר לראות יותר מינים של חיות בגינה לונדונית טיפוסית מאשר בכל היבשת העצומה הזאת, שגודלה כגודל ארצות הברית ומקסיקו גם יחד. אבל על היעדר הגיוון מפצה הכמות.

זה היה ברור החל מהטיול הקצר הראשון שלנו בחצי האי טריניטי, כ-150 מיילים מדרום־מערב לאי המלך ג'ורג'. נתקלנו בכמויות עצומות של פינגווינים פטפטנים, כלבי ים נאנקים וקורמורנים מצווחים וכן במספר מבהיל של תיירים. במפרץ פארדייס, נקודת העצירה הבאה, ראינו בארבעה ימים שש אוניות קרוז ענקיות. אלה פרקו קבוצות תיירים, שבאו לצפות בלווייתנים, אל תוך סירות מנוע, נופשים הרפתקנים אל קייקים ומיטיבי לכת במעילים אדומים אל מדרונות מוכתמי לשלשת.

באנטרקטיקה ציפו השנה למספר שיא תיירותי של 80 אלף איש, כלומר כמעט פי שלושה מבשנת 2015, שכן בקיץ הזה ציינו בחצי האי הדרומי 200 שנה לגילויה. לפני מגפת הקורונה דיווחו בנאי הספינות על דרישה גבוהה לאוניות קרוז מותאמות לקוטב ולקרח. מפעילי שיט תענוגות ניסו להעפיל זה על זה בהתקנת איגלואים מחוממים על הרציף, טרקלינים תת-ימיים ופלטפורמות צפייה. תיירים שילמו עד 10,000 ואפילו 20 אלף דולר כדי לחוות את מה שתואר בעלוני הפרסום כ"אחרונת השממות בכדור הארץ".

אנחנו נמשכים לאנטרקטיקה גם כדי להרגיש קטנים בנוכחות הנשגב, לשוב לזמן שבו הטבע היה אמא מעוררת יראה ששומרת עלינו, ולא סבא מותש ושביר. בשביל להבטיח שתיירים ירגישו שהם מטיילים בשממה פראית וכמעט נטושה מפעילי הסיורים מתאמים ביניהם את לוחות הזמנים ומורים לקפטנים של הספינות להפעיל רדאר כדי שאי אפשר יהיה לראות ספינות אחרות סביב. כפי שציין תום פורמן, מדריך הקוטב שלנו, תחושת הבדידות "קצת תיהרס אם נראה 500 אנשים צפים לצדנו על גוש גדול של פלדה".

אולי זה נראה קצת אבסורד שחברות תיירות משקיעות כל כך הרבה אנרגיה ביצירת אשליה של בדידות, אבל לפחות זה עוזר למנוע צפיפות באנטרקטיקה. בטיחות ביולוגית היא עניין מהותי כאן. פעם אפילו היו מחטאים מגפיים לפני שדרכו ביבשת כדי שלא להפיץ זרעים, פטריות או וירוסים. כולם צריכים לשמור על מרחק מחיות הבר: 5 מטר מפינגווין, 10 מטר מכלב ים, 50 מטר מלווייתן. ואסור ללכלך.

במהלך חמש השנים האחרונות צפתה אסטריד זפירו ביותר ויותר תנועה באנטרקטיקה. כראש הבסיס הארגנטינאי "אדמירל בראון" במפרץ פארדייס, כ-250 מיילים מדרום־מערב לאי המלך ג'ורג', היא סבורה שהעלייה בתיירות נראית לעין, ממש כמו השינויים שהביאה ההתחממות הגלובלית. לאחר שהדריכה אותנו בסיור במושבת הפינגווינים במעלה המדרון שמאחורי מתקן המחקר, זפירו הצביעה על סלע חשוף שהפציע לאחרונה מעבר למפרץ: פסגת הר שוממה המזדקרת מעל לקרח. בקרבת הסלע אוניית קרוז פרקה תיירים סינים לספינות גומי. במרחק שמענו התנפצות: עוד לוחית שנשברה מקרחון נפלה והתנפצה אל תוך המים. "הכול קורה לנו מול העיניים: המפרץ מלא בתיירים, הקרח נשבר", אמרה בצער.

זפירו תיארה לולאת היזון חוזר: ככל שמשבר האקלים מאיים על אנטרקטיקה, כך יותר תיירים רוצים לבקר בה לפני שהכל נמס ונעלם. זה אומר: יותר ספינות קרוז ויותר טיסות לסוף העולם, וכך יותר פחמן דו־חמצני ויותר התחממות גלובלית. תיירות של קץ־הקצים הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה.

על סיפון ה"זריחה" אחת מחברות הצוות, גרמנייה צעירה ושמה קארולה ראקטה, סיפרה לי על "סולסטלגיה", מונח שטבע הפילוסוף גלן אלברכט. הוא מתאר את מה שאנשים מרגישים כשהם רואים את הטבע ביופיו ויודעים שהוא לפני הרס סביבתי. "את נהנית מזה, אבל יודעת שבפעם הבאה הנוף ישתנה לבלי הכר. יש תמיד ציפייה לאובדן, וזה מעציב אותי", אמרה. קשה להימלט מסולסטלגיה באנטרקטיקה.

שלושה ימים חלפו עלינו במפרץ פארדייס, ובכל יום יצאנו בסירות כדי ללקט דגימות ולהסתכל ולהקשיב ללווייתנים, כלבי ים ופינגווינים. בלילה האחרון שלנו לא רציתי ללכת לישון, כי ידעתי שזאת ההזדמנות האחרונה לספוג את הכול. כשזוהרה החיוור של השמש דהה מאחורי ההרים, בשעת דמדומים, המפרץ היה חלק ומבריק כמו כרום, כאילו הזמן בכבודו ובעצמו קפא, ואני התחלתי להבין למה רבים מראשוני החוקרים באנטרקטיקה הרגישו כאן קרובים לאלוהים.

אחרי כמה רגעים צלילי להקת "קיי.סי והסאנשיין" הדהדו מאוניית קרוז ענקית שעגנה במרחק 100 מטר, והפריעו למחשבות הטרנסצנדנטליות שלי. "That's the way, uh-huh uh-huh, I like it, uh-huh, uh-huh" עוד המשיך להתנגן לי באוזן בעודי עושה דרכי לקבינה.

סיפון "הזריחה הארקטית". עשרה חודשים מקוטב לקוטב / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace
 סיפון "הזריחה הארקטית". עשרה חודשים מקוטב לקוטב / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace

פרק 4: האי לאו - "משהו נשבר במערכת האקולוגית הזאת"

עדיין יש כמה איים אנטרקטיים שבקושי ביקרו בהם בני אדם. הם נחשבים קטנים מדי, משעממים מדי, נידחים מדי או מוכי סערות. ובאמת היעד שלנו ביום הבא, האי לאו, ענה לכל הקריטריונים האלה. זה האי הדרום־מערבי ביותר מבין איי שטלנד הדרומיים, תשעה מיילים אורכו וחמישה מיילים רוחבו, והגלים הסוערים והרוחות המייללות ניתכים במלוא עוצמתם באזור שבין קו הרוחב 60 מעלות דרום לקו הרוחב 70 מעלות דרום.

פעם הייתה באי לאו המושבה הגדולה והרועשת ביותר של פינגוויני רצועת הסנטר. הסקר האחרון לפני הביקור שלנו נערך ב-1987, ומאז אוכלוסייתם במקומות אחרים באנטרקטיקה צנחה ב-50%, למרבה הדאגה. רצינו לבדוק אם גם כאן זה ככה. כשהגענו לחוף הצטרפנו לביולוגים אמריקאים מאוניברסיטת סטוני ברוק, שדילגו מאי לאי עם הספינה השנייה של גרינפיס, "האספרנסה". המשימה שלהם הייתה עצומה: לספור פינגווינים. מאות אלפי פינגווינים.

מפקד אוכלוסין אווירי מתחיל בלוויינים, ולשלשת הפינגווינים היא הצואה היחידה שאפשר לראות מהחלל. לאורך הדורות קקי של עשרות אלפי ציפורים צובע את הסלעים בוורוד עדין. ככה קל לזהות מושבות מהאוויר. אבל כדי לספור קנים בצורה מדויקת יותר הצוות בן ארבעת המדענים משתמש ברחפנים ובאינטליגנציה מלאכותית, ואז הם יוצאים לדגום אזורים כדי לוודא שהממצאים שלהם נכונים. כל אזור נספר שלוש פעמים ברצף כדי להבטיח שפינגווינים תועים לא יזהמו את מפקד האוכלוסין. אחד מחברי הצוות, נואה סטרייקר, אמר לי שהתהליך הזה הוא "סוג של פעילות מדיטטיבית".

פינגווין רצועת הסנטר הוא מין ידוע לשמצה: הוא הרועש והאגרסיבי ביותר מכל הפינגווינים. בתקופת החיזור הציפורים מושכות בני זוג פוטנציאליים בתצוגות רעשניות. לאחר שהם נפרדים כדי ללקט מזון, הפינגווינים מתאחדים שוב תוך צווחת ברכות אקסטטיות. אם טורפים מאיימים על הקנים, ההורים זועקים במגננה. מדענים גילו שציפורים יכולות לסנן את הקקופוניה שברקע ולהתמקד בקריאה של בני המשפחה שלהן. אבל הכישרון הזה הופך להיות פחות חיוני ככל שאוכלוסיית פינגוויני רצועת הסנטר פוחתת, והרעש מחריש האוזניים של המושבה הולך ונחלש.

בעודנו תועים מקן לקן וסופרים אפרוחים, אנחנו שומעים בעיקר פינגווינים צעירים, טרום גיל ההתבגרות, שמנדנדים להורים שלהם כדי לקבל עוד סרטן קריל מעוכל. קרילים, יצורים קטנים דמויי חסילון, הם הארוחה היחידה של פינגוויני רצועת הסנטר. מדענים מאמינים שהתלות הזאת במקור מזון יחיד היא אחת הסיבות שאוכלוסיית הפינגווינים הזאת קטנה בקצב כה מהיר. קרילים מלחכים אורגניזמים הגדלים מתחת לקרח על פני הים, ולכן כאשר הקרח נמס, הקרילים נעלמים. בניגוד לכך, מין אחר של פינגווין, לבן־האוזן, משגשג: הוא לא כל כך בררני בדיאטה שלו.

המניין האחרון של המפקד עדיין לא הושלם, אבל כבר ברור שפינגוויני רצועת הסנטר באי לאו פגיעים בדיוק כמו בכל מקום אחר. ואלה לא רק הפינגווינים שבסכנה. "ירידה כל כך משמעותית בזמן קצר כל כך מעידה שמשהו נשבר במערכת האקולוגית של האוקיינוס הדרומי", אמר סטרייקר.

זו היתה חוויה פוקחת עיניים, לישון ככה על האי לאו באקלים המשתנה. יכול מאוד להיות שהקבוצה שלנו הייתה הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שהקימה מחנה על האי. מדריכי הקוטב היו חייבים לקשור את האוהלים לסלעים כי לא הייתה שום אדמה לתקוע בה יתדות. האוהלים עמדו בלילה קר, גשום וסחוף רוח, אבל אי אפשר היה לעשות כלום נגד הריח והרעש. בחשכה הלחה הפינגווינים נרגעו, אבל לא השתתקו לגמרי. לפני 30 שנה הרעש היה חזק יותר. השקט של האי לאו לא מרגיע כמו שהוא נשמע.

לוויתן כחול באנטרקטיקה. מאז נכנס האיסור על ציד מסחרי של לווייתנים לתוקף, אוכלוסיית הלווייתנים התאוששה כמעט / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace
 לוויתן כחול באנטרקטיקה. מאז נכנס האיסור על ציד מסחרי של לווייתנים לתוקף, אוכלוסיית הלווייתנים התאוששה כמעט / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace

פרק 5: נקודת האנה ומפרץ דיסקברי - הקאמבק של היבשת

ביומיים הבאים מזג האוויר הידרדר. סערה השתוללה בים, ואנחנו מצאנו מחסה במפרץ דיסקברי, לשון ים בחוף הצפוני ביותר של האי גריניץ'. המתנו לשווא שהשמים יתבהרו.
בים סימני החיים היחידים היו חוטים של סלפיים, מעין שפופרות ג'לי זעירות ושקופות עם נקודה ורודה במקום בטן. כשהמים הולכים ומתחממים, הזואופלנקטון משגשג על חשבון הקרילים. אלה חדשות רעות למערכת האקולוגית והאקלימית, מפני שהסלפיים הרבה פחות מזינים לטורפים, ונראה שהם לא ממש עוזרים לאוקיינוס לספוג פחמן דו-חמצני.

קרילים טובים יותר בזה, כי הם מלחכים יותר פיטופלנקטון, אורגניזמים זעירים שסופגים פחמן דו-חמצני ומשחררים חמצן. השינוי הזה הוא תוצר נוסף של אותו צליל מבשר רעות ששמענו בהידרופון ימים קודם לכן. ככל שההמסה האנטרקטית תהפוך לרועשת יותר, יהיו פחות ופחות פינגווינים לבני סנטר וקרילים, יותר פינגווינים לבני אוזן וסלפיים, פחות חמצן, יותר חומצה וכמובן פחות שטחי קרח ויותר מי ים.

יותר ויותר מדענים מאמינים שהימסות של מערב אנטרקטיקה כבר בלתי הפיכה. בפברואר בדקו לראשונה מתחת לקרחון העצום ת'וויטס (Thwaites), ששטחו דומה לשטח בריטניה, וגילו שחיקה מתקדמת שיצרו מים חמים. הן ת'ווטיס והן הקרחון פיין איילנד הסמוך לו מאבדים כעת קרח מהר פי חמישה מבשנות התשעים. כעת יש חשש חמור שיריעת הקרח במערב אנטרקטיקה תתמוטט.

זה אולי מפתה לחשוב שהאנושות לא יכולה לעשות דבר נכון, אבל ההיסטוריה הקצרה שלנו עם אנטרקטיקה מלמדת שאנחנו יכולים להסיק משהו מהטעויות שלנו, ואולי גם לתקן חלק מהנזק שגרמנו.

קרחון בתהליך המסה / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace
 קרחון בתהליך המסה / צילום: Abbie Trayler-Smith - Greenpeace

ההוכחה נמצאת בסטרטוספרה, גבוה מעלינו. בשנות השמונים הזדעזע העולם לגלות שכימיקלים מסוימים הפכו את שכבת האוזון לדקה יותר ויצרו חור גדול מעל לאנטרקטיקה - שהעלה את הסיכון לסרטן והפריע למערכות מזג האוויר ולזרמי האוקיינוס. אבל מאז מאמצים בינלאומיים הצליחו לצמצם את השימוש ב-CFC ובכימיקלים נוספים שפוגעים באוזון, והאיום פחת. השנה רווח למדענים לגלות שכבר אין הפרעה למערכות הרוח הדרומיות, ואולי הן אפילו הולכות ושבות למצבן הטבעי. סגירת החור באוזון עלולה להוביל ללכידת חום רב יותר, אבל הסכנה הראשונית תוקנה כמעט. וזה נכון גם לגבי חיי הבר באזור.

במשך 4.5 ביליון שנה היו באנטרקטיקה רק רוחות וגלים. אפילו לחישה לא נשמעה כאן. רק ב-200 השנים האחרונות, הרבה אחרי שהומצאו מנוע הקיטור והתאורה החשמלית, בני האדם הצליחו בפעם הראשונה לראות את אנטרקטיקה. אמנם החוקרים הראשונים שמיפו את היבשת הוכרו כגיבורים, אבל לא פעם הם הביאו בעקבותיהם קטל. ג'יימס קלארק רוס, הקצין הימי הבריטי שגילה את הים שעכשיו קרוי על שמו, ידע בדיוק מה יקרה לכלבי הים ולפינגווינים שראה במסעותיו. "עודם רחוקים ממבקשי נפשם, והנה הם נהנים מחיי שלווה וביטחון. אבל מעתה ואילך, ברור כשמש, הם יהפכו בעל כורחם למשאב במדינה שלנו", כתב ביומנו בשנת 1841.

ב-50 השנים הבאות נהרגו בבריטניה וארצות הברית יותר ממיליון דובי ים למען הפרווה שלהם ודי פילי ים להפקת 20 אלף טונות של שומן לטובת מנורות שמן, קוסמטיקה וסבון. אוכלוסיות בעלי החיים נמחקו מעל פני האדמה כמעט: מפרץ אחרי מפרץ, אי ועוד אי. פינגווינים הורתחו בקלחות ענק כדי לרדות את השומן שלהם - 2,000 ביום. בתחילת המאה ה-20 נחקקו חוקים שמטרתם להגן על הפינגווינים, אבל אז, כדי לפצות על המחסור בשמנים ושומנים מן החי, חלה עלייה בציד הלוויתנים. מספר מינים של לווייתנים, בכללם הלווייתן הכחול, הבלנה השחורה והלווייתן הצפוני, ניצודו כמעט עד להכחדה. מספרם של אחרים, דוגמת הלווייתן גדול־הסנפיר, פחת בכמעט 90%.

רבים חשבו שגם הלווייתנים נידונו לכלייה, בדיוק כמו כלבי הים והפינגווינים. אבל תקנות וקמפיינים (לאו דווקא אופנתיים או אהודים) הצליחו לשנות את המצב. מאז נכנס האיסור על ציד מסחרי של לווייתנים לתוקף בשנת 1985, אוכלוסיית הלווייתנים גדולי-הסנפיר בחצי הכדור הדרומי התאוששה כמעט. על פי הוועד הבינלאומי לציד לווייתנים, הם כמעט חזרו למספרם, כ-80 אלף. המדענים על הספינות של גרינפיס עוזרים לנטר אותם: הם אוספים כמויות אדירות של מידע אקוסטי, כמו המולת שיחות של להקת לווייתני אורקה (לווייתן קטלן) והקליקים שמפיק הראשתן גדול הראש, שנשמעים כמו רעם. זה הרעש הטבעי הכי חזק שמשמיע יצור על פני כדור הארץ. אבל מה שהכי מרגש: הלווייתנים הכחולים עושים קאמבק. בחודש שעבר משלחת סקר בריטית באיי ג'ורג'יה הדרומית תיעדה 55 לווייתנים כחולים בשלושה שבועות.

מבחינת האקטיביסטים השיקום של הלווייתנים הוא תזכורת חשובה: שיתוף פעולה בינלאומי יכול להצליח, הגנות משפטיות יכולות לעבוד, והמין שלנו מסוגל להשיב את הגלגל לאחור. אפשר לתקן את הנזק שהסבנו לעולם הטבע, אבל אף אחד לא שאנן. השחקן גוסטף סקארסגארד, שהצטרף לנסיעה כדי לקדם מודעות לשימור בקרב קהל עוקביו ברשתות החברתיות, סיכם עם השוואה משלו: "זה כאילו שאנטרקטיקה בשיקום. בגמילה. ואני יודע מה זה להיות בגמילה. נקודת השפל חלפה, אבל המצב עדיין פריך. צריך עוד זמן או שהכול יידרדר שוב".

אחרי שהסערה שככה סוף סוף, "הזריחה" הפליגה חזרה לאי המלך ג'ורג', ומשם יכולתי לעלות על מטוס הביתה. ככל שהתקרבנו לשדה התעופה ראינו יותר ויותר ספינות קרוז וכלי שיט מדעיים. עברו רק עשרה ימים מאז שעזבנו, אבל כבר רואים שהקיץ גבה מחיר. גבעות שהיו מכוסות בשלג הפכו להיות לסלע שחור חשוף. אנטרקטיקה העירומה אף פעם לא תהיה יעד תיירותי, אבל היא תזכורת חשובה. מתחת למעטה הדק של מים וקרח, וצמחייה, כדור הארץ הוא רק עוד סלע מרחף בחלל.

פינגווינים באנטרקטיקה. הלשלשת שלהם היא היחידה שאפשר לראות מהחלל / צילום: Abbie Trayler-Smith, Christian ?slund - Greenpeace
 פינגווינים באנטרקטיקה. הלשלשת שלהם היא היחידה שאפשר לראות מהחלל / צילום: Abbie Trayler-Smith, Christian ?slund - Greenpeace

פרק 6: אי המלך ג'ורג' - מפגש עם תקווה

רגע אחד בלט מעל כל הרגעים במסע הזה, והוא עורר בי שני רגשות נדירים: שמחה טהורה וניצנים של תקווה. רגשות שקשה להרגיש בימים אלה, בעידן האנתרופוקן.
במפרץ פארדייס שמעתי את הלווייתן גדול־הסנפיר עוד לפני שראיתי אותו. אדוות מים, אנחה ואז מתז עדין מאחורי הגב שלי. הסתובבתי בזמן וראיתי סנפיר אחורי מצייר בעצלתיים תנועת קשת, אל מחוץ למים ושוב פנימה לתוכם, ממש כמו נחש ים מהאגדות. הלווייתן היה כ-30 מטר מאיתנו והלך והתקרב אלינו.

לא יכולנו לזוז. ההגאי דומם את המנוע כמה דקות קודם לכן כדי להתכונן להקלטת הידרופון בתוך המים. יכולנו רק להסתכל, חסרי מילים, כשהלווייתן הולך ומתקרב, כבר רק 15 מטר מאיתנו, משפריץ מים מהנחיר שלו ושוב מחליק אל מתחת למים, בדיוק מחוץ לטווח הראייה. זה היה מסעיר. האם הלווייתן שם לב למכשול שעמד בדרכו? הסירה הקטנה שלנו הייתה בוודאי מתהפכת בהתנגשות עם יצור בגודל כזה.

אבל ליצור הייתה כוונה אחרת. לאחר שחלף ממש מתחת לפני השטח, כמה מטרים מכלי השיט שלנו, הוא פנה במקביל אלינו, כל כך קרוב עד שיכולנו כמעט להושיט את היד ולגעת בו. ואז הוא הניע את ראשו הענק החוצה מן המים ופיהק פיהוק בגודל מערה, חושף לשון בגודל של מיטה ואת המזיפות הצפופות שלו כמו שטיח. שניות אחר כך, בהצלפה קלה של הסנפיר האחורי שלו, הלווייתן שוב צלל מתחת למים. אנחנו חמישתנו, בפה פעור, זורחים מאושר, הבטנו זה בזה כדי לאשר שלא דמיינו. בחיים לא חלקתי אושר כזה עם אחרים. זו הייתה כמעט חוויה של קדושה. וזה לא נגמר. הפעם הסתובבנו אחורה והלווייתן השלים הקפה שלמה סביב הסירה, ואז שחה בדממה בחזרה כלעומת שבא.

חזרנו לספינה בהיי. מרוב התרגשות לא הצלחנו לתעד את המפגש כמו שצריך. אף אחד לא לחץ על כפתור ההקלטה של ההידרופון, ובסרטונים בטלפון כולם הסתירו. אבל הרגע עצמו יישאר איתנו בזיכרון. רצינו רק להקשיב לאנטרקטיקה, אבל ראינו כל כך הרבה.

ג'ונתן וואטס שהה על סיפון "הזריחה הארקטית" במימון גרינפיס

פורסם באפריל 2020 | מאנגלית: ליאת נאה