שמעון דהן הוא הבעלים של מוסך פחחות וצבע בבני ברק, "מוסך דהן". רגע לפני משבר הקורונה, לאור הירידה בעבודה בענף פחחות הרכב, הוא עבר הליך ייעול בעסק, צמצם אותו לשלושה עובדים (כולל אותו) והצליח להשאיר את העסק על הצד הרווחי. כל זה היה נכון לתקופת שגרה. משבר זה כבר סיפור אחר לגמרי. "אנחנו אחרי שנה של צמצומים, כי גם ככה מצב העבודה ירד בשנים האחרונות. התחום נפגע בגלל חברות הליסינג, הסדרים של חברות הביטוח ומערכות חדשות ברכב שמונעות תאונות (מובילאיי וכו'), אז עושים פחות תאונות. אז סיימנו הליך ייעול, עבדנו והתגלגלנו, אבל כל נזק קטן הוא משמעותי בשביל ההישרדות שלנו, וכשהמשבר הגיע זה היה בום רציני".
בסגר - גם הראשון וגם הנוכחי - המוסך פתוח, אבל דהן מספר ש"פתוח" זה לא זהה ל"עובד". דהן: "אנחנו פתוחים כל הזמן, כי אני מוגדר כעסק חיוני, אז היינו פתוחים בסגר הראשון ואנחנו פתוחים בסגר השני, אבל לא הייתה אז עבודה וגם עכשיו אין עבודה, כי אין בכלל מכוניות על הכביש. בבת אחת עברנו ממחזור של מאה לאפס. עד ה-19 במרץ עוד איכשהו עבדנו, אבל מאז ועד ה-19 באפריל הייתה לנו אפס הכנסה. הייתי מגיע למוסך, מנקה קצת שותה קפה והולך הביתה באחת כי אין כלום. הוצאתי את שני העובדים לחל"ת, כי לא הייתה ברירה".
בין שני הסגרים, התמלא דהן אופטימיות זהירה באשר לעתיד. דהן: "החזרתי את שני העובדים לעבודה באמצע מאי, כי אמרו שחוזרים לשגרה ובמצב של שגרה מלאה אני חייב את העובדים כדי להפיק הכנסה. אז לקחתי הימור והחזרתי אותם והעבודה באמת התחילה לטפטף חזרה, התחלנו לחזור, והרגשתי שהעסק ישרוד את זה. אבל בינתיים נפער בור כלכלי עמוק בעסק, והייתי חייב לקחת הלוואה מהקרן ההלוואות בערבות המדינה. קיבלתי הלוואה של 130 אלף שקל, וזה עזר לי להחזיק את הראש מעל המים. כל המוסכים הגדולים שאני עובד מולם - כולם לקחו הלוואות".
ואז הגיע הסגר השני. "כשהתחילו לדבר על גל שני וסגר נוסף זה הרג מיד את מעט העבודה שהייתה. נכנסנו לסגר ושוב הכול הלך אחורה, ואין עבודה. הבעיה המרכזית היא שאין לנו ודאות. יש חוסר ודאות עצום. אני לא יודע מה יהיה הלאה, לא יודע אם להוציא את העובדים לחל"ת או לא ובאופן כללי לא יודע מה לעשות עכשיו. לאורך כל השנים, כולל תקופת המשבר, שילמתי מיסים כרגיל, ארנונה, מים, תשלומים לספקים, גם בתקופה של הסגר ההרמטי לא היו לנו הנחות. זה לא קל לשרוד כך, כשיש אפס הכנסות. המזל שלי זה שאני לא משלם שכירות, כי הנכס של אבא שלי. אם הייתי חי על שכירות הייתי פושט רגל, אבל גם בלי תשלומי שכירות אין לי מושג איך נשרוד את הסגר הנוכחי".
קיבלת סיוע מהמדינה?
"קיבלתי מענקים בשלוש פעימות, של 4,300 שקל כל אחת. זה כלום. זה לא יציל את העסק. ההתנהלות של המדינה במשבר הזה מול העצמאים היא נוראית ואיומה. החתך של העצמאים הקטנים שמשלמים מיסים וביטוח לאומי ולא זכאים לשום ביטחון סוציאלי ולדמי אבטלה נפגע קשה מהמשבר. עיקר המיסים במדינה משולמים על ידי העצמאים והם נזרקים עכשיו מתחת לגלגלים.
"אם הייתי שכיר הייתה לי עכשיו מטריה, הייתי יושב בבית, ומקבל 70% מהשכר שהיה לי והייתי רגוע כי הייתי יודע שיש לי לאן לחזור ביום שאחרי המשבר. אפילו אם הייתי מקבל דמי אבטלה של 50% הייתי רגוע יחסית. בתור עצמאי לא בטוח שאשרוד את התקופה. אני בלחץ".
אתה חושש לעתיד העסק?
"אחרי הגל הראשון יצאתי אופטימי, כי יצאתי בשן ועין. אמרתי לעצמי 'נוריד את הראש ונעבוד', אבל נכנסנו לגל השני וזה נראה הרבה יותר גרוע, ואם יאריכו את הסגר כמו שמתכוונים לעשות, אז לא יהיה לנו ממה להתפרנס ולא נשרוד. אין רכבים על הכביש, אין תאונות, אין תיקונים. יש לי שני עובדים מקצועיים שאם אני מפטר אותם אין להם לאן ללכת מחר, כי שאר העסקים בתחום גם סגרו, פשטו רגל, או שצמצמו כוח עבודה. כל העצמאים היום באותה סירה ששוקעת.
"אנחנו במצב חירום, מורידים את ההוצאות למינימום, אבל אני אמור לחיות מהעסק הזה, לשלם משכנתא, להאכיל שלושה ילדים, לחיות, ואני לא רואה מאיפה אני לוקח כסף. לקחת הלוואות זה טוב פעם אחת, אבל צריך להחזיר אותן מתישהו ולא יהיה לנו מאיפה להחזיר אם ניקח עוד ועוד הלוואות".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
