מוסדות הלימוד צריכים מדיניות פרטיות לשיעורים מקוונים

המציאות בימי קורונה מטשטשת הגבולות בין הפרטי לציבורי. הבית של כל אחד ואחת מאתנו ומה שקורה בין כתליו נחשפים באופן יומיומי באמצעות התקשרות בזום ובטכנולוגיות אחרות בענייני עבודה, בפגישות חברתיות ולצורך לימודים. הנה החתול שקופץ על המקלדת, אבל הנה גם הסבתא ברקע, או בת הזוג שמנהלת שיחה אחרת, או בן הזוג שהסיר חולצה כי חם.

הדיון בלימוד מרחוק חזר לזירה הציבורית בעקבות סגירת מוסדות החינוך מפרוץ הסגר הנוכחי והכרזת האוניברסיטאות על לימודים מקוונים, והתמקד בעיקר בשאלות פדגוגיות, בהיעדר תשתיות מיחשוב ואינטרנט מספקות, באתגרים להורים, ועוד. אנחנו מבקשים להצביע על אתגר סמוי יותר, וחשוב לא פחות, הפרטיות בשיעור המקוון. השינויים הדרמטיים בחיינו בחודשים האחרונים משרטטים מחדש את הנורמות החברתיות בקשר לפרטיות, ולכן החשיבות ארוכת-הטווח של הדיון.

בעוד שברור לכל שזכותנו להחליט את מי ומתי נכניס לביתנו, רובנו פותחים את המצלמה במפגשי זום מהבית ללא מחשבה נוספת. במיוחד, מעסיקים ומוסדות לימוד דורשים פתיחת מצלמות, ואנחנו נעתרים.

פתיחת מצלמה כמוה כהכנסת משתתפי המפגש הביתה. זכותנו להחליט אם להכניס ואת מי. יתרה מזאת, חלק מהמפגשים מוקלט ולעתים גם משודר, ולכן גם מי שלא השתתף במפגש יוכל לבקר בביתנו, ועל הביקור הזה גם לא נדע. בנוסף, הלימוד מרחוק נעשה באמצעות גורמי ביניים - בעיקר "זום" - מה שאומר שמידע אישי מזהה נאסף על ידי חברה מסחרית, לא ישראלית, ויש להודות: איש לא קורא את מדיניות הפרטיות של השירות.

ההחלטה צריכה להיות בידינו

האתגר מורכב במיוחד בלמידה מרחוק, כאשר התלמידים הם "קהל שבוי" ובאופן טבעי יעשו מה שיתבקשו על יד המורים והמורות. הצרכים הפדגוגיים ברורים: חשוב שהתלמידים יראו את המורה ואת חבריהם לכיתה, גם בבית הספר וגם באוניברסיטה; המורים והמרצות מתקשים ללמד "קופסאות שחורות". קשה להבין מי מהתלמידים קלט מה, מי מתקשה, ומי בכלל נמצא במצוקה.

מה אפשר וצריך לעשות כדי להגן על פרטיותנו? התשובה הפשוטה היא "מודעות", והבנה שהזכות לפרטיות היא זכות יסוד ושאין ויתור גורף על זכות זו. כאשר מבקשים מאיתנו לוותר על הפרטיות שלנו, ההחלטה צריכה להיות בידינו.

השיעור המקוון מנסה לשחזר את השיעור בכיתה בכלים טכנולוגיים-פדגוגיים שונים, בהתאמות הדרושות. אנחנו סבורים שכאן גם נמצא המפתח לסוגיית הפרטיות. השיעור המקוון הוא מעט מזה - הכיתה - ומעט מזה - הבית, אבל לא זה ולא זה. השאיפה צריכה להיות יצירה של מרחב לימודי נפרד, בין רשות היחיד לבין רשות הרבים. לפי עיקרון זה, תיאום ציפיות לפני הפעילות החינוכית חשוב. המצב - חדש, לכל אחד ואחת מהמשתתפים, גם בצד הלומדים וגם בצד המלמדים, יש ציפיות שונות. חשוב שכולם יהיו באותו עמוד. אנחנו מזכירים לתלמידינו שהם מתבקשים להתכונן לשיעור, ו"נא להתנהג בהתאם". תיאום הציפיות עונה גם על הצורך בקבלת הסכמה מדעת. בדומה לטיפול רפואי, שם מחויב המטפל להבהיר למטופל (שגם הוא "קהל שבוי") למה הוא מסכים, להציע חלופות במידת האפשר, ולבקש ולקבל הסכמה מדעת לפני הטיפול, נכון וראוי לפתח ולדרוש מנגנון דומה אל מול הסיכון לפגיעה בפרטיות בלימוד מקוון.

ללמוד לכבד איש את רעהו

אם הציפייה היא למצלמות פתוחות והשתתפות פעילה בשיעורים, אפשר להציג את הציפייה, אבל להציף את הנושא, ולהיות קשובים למי שמעדיפים מסיבותיהם שלא לפתוח את המצלמה. כדאי להצביע על האפשרויות השונות, כמו בחירת רקע ניטרלי (קיר, ולא חדר השינה), שימוש באפשרויות שיש במערכת הטכנולוגית לרקע אחר, וכדומה. לצורך ההקלטה והנגשתה בדיעבד, חובה לבקש את רשות המשתתפים. אם במהלך השיעור הוקלט אירוע מביך - ואלה אגב דברים שקורים בכיתה הפיזית כל הזמן - מי ששפכו את הקפה על המחשב, או התמתחו וחשפו יותר מטפח, האמא שרוקדת ברקע, או בן הזוג שנכנס בסערה לבית, ראוי לערוך אותם.

ראוי שמוסדות הלימוד יגבשו מדיניות שמביאה בחשבון את הזכות לפרטיות וכך ליצור בסיס מוסכם לציפיות של כל המשתתפים, לזכויות ולחובות שלהם. מדיניות כזו צריכה להביא בחשבון את הצרכים הפדגוגיים, אבל להתאימם לצורכי הפרטיות. בשיעור מקוון כזה, נלמד לא רק חשבון ואנגלית, דיני קניין רוחני או מיחשוב קוונטי, אלא גם כיצד לכבד איש את רעהו, ללמוד ביחד, גם כשאנחנו לחוד. 

הכותבים הם פרופ' בפקולטה להנדסה, והממונה על הגנת הפרטיות, ופרופ' בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב