קופה קטנה לקורונה: כך מנצל האוצר את קרן הניקיון

זה כשמונה חודשים נאלצת ישראל להתמודד לא רק עם משבר בריאותי גדול, אלא גם עם משבר כלכלי: הסגר הראשון חייב את המדינה להכניס את היד לכיס ולנסות לממן חלק מהמשבר, והסגר השני מעמיק את הבור שעדיין מוקדם לתפוס את עומקו. כך שלחה הקורונה הכלכלית את משרד האוצר למצוא מקורות תקציביים למימון המשבר. כעת מתברר שקופה קטנה, זמינה ונוחה, נמצאה במשרד להגנת הסביבה: האוצר דרש מהמשרד להעביר לפקודתו השנה 500 מיליון שקל מקרן הניקיון, המצטרפים ל-700 מיליון שקל שנלקחו מהקופה בשנה שעברה. בסך הכול, מאז שהקרן הוקמה ועד לדרישה הנוכחית הועברו ממנה 1.16 מיליארד שקל לאוצר.

הקרן לשמירה על הניקיון נוסדה לפני כ-13 שנים, וכשמה כן היא: קרן שנועדה למנוע השלכת פסולת ולקדם שמירה על הניקיון, תוך יישום ומימון פתרונות לבעיית הפסולת בישראל. הכסף של הקרן הינו תקציב 'צבוע', המיועד למטרה אחת בלבד: ניקיון. בתקציב הנצבר בקרן אין להשתמש למטרות אחרות, וכספה אינו נתון לקיצוצים רוחביים. מדובר, אם כן, בקופת מזומנים נאה שנועדה למטרות סביבתיות בלבד.

הכסף זורם אל הקרן, ברובו, מכיסם של האזרחים; הרשויות המקומיות, האוספות את האשפה משלמות "היטל הטמנה" על כל קילו פסולת העושה את דרכו אל האדמה באין פתרון אחר. בישראל, למרות הגידול באוכלוסייה והיקף השטחים הפתוחים ההולך ומצטמצם, פתרונות לפסולת אין, ו-80% ממנה נקברת במטמנות הולכות וגדלות, כך שהכסף בקרן הולך ונצבר. בנוסף, מועברים אל הקרן סכומי הקנסות המשולמים למשרד להגנת הסביבה בגין חוק החומרים המסוכנים, החוק למניעת מפגעים, חוק האריזות וחוק הפיקדון.

כמה כסף יש בקרן? לפי המשרד להגנת הסביבה, בחשבון היטלי ההטמנה התקבלו מאז תחילתו בשנת 2008, הכנסות בסך של כ-4.4 מיליארד שקל במצטבר, מתוכם כ-313 מיליון שקל בשנת 2020. בנוסף, בקרן נצברו גם סכומי קנסות - 10 מיליון שקל בממוצע בשנה על עבירות בתחום החומרים המסוכנים, מניעת מפגעים וטיפול באריזות, כאשר בשנת 2020 עמדו ההכנסות מסעיף זה עד חודש ספטמבר על סכום של 8.4 מיליון שקל. בשל קנסות הנוגעים לחוק הפיקדון על בקבוקים הופקדו בקרן בחמש השנים האחרונות 15.4 מיליון שקל, ובשל חוק השקיות - 125 מיליון שקל.

5.5 מיליון טון אשפה

הישראלי הממוצע מייצר כ-675 ק"ג של אשפה מדי שנה, לעומת כ-524 ק"ג בממוצע ב-OECD. העלייה ברמת החיים והאוכלוסייה ההולכת וגדלה מבטיחות את המשך ייצור הפסולת, ובאין תוכניות של המדינה לעידוד הפחתה שלה - גם את גידולה העקבי. בדיוק לשם כך נועד הכסף שנצבר בקרן לשמירת הניקיון - אך למעשה, עד היום הוא לא נוצל, והפך להיות מנגנון שנתי להעברת כספים לאוצר. בסך הכול, משנת 2016 ועד כה הועברו לאוצר מקרן הניקיון 1.66 מיליארד שקל, במעין נוהל העברות שהפך קבוע. לאחר ההעברות לאוצר, נותרו השנה בקופת הקרן 700 מיליון שקל.

הכסף הוא אמנם המרת מזומן בהרשאה להתחייב, ואמור לחזור למשרד להגנת הסביבה כאשר ידרוש אותו, אך כאן בדיוק טמונה הבעיה - אין תוכנית ארוכת טווח או אסטרטגיית פסולת מקיפה, הכסף הקיים בקרן יוצא ממנה למטרות נקודתיות שלא תמיד קשורות למטרתה העיקרית, והכספים שהועברו לאוצר מעולם לא נדרשו בחזרה.

"יפה מאוד שהכסף יושב צבוע במשרד להגנת הסביבה. זה היה יכול להיות הישג גדול, אם אך המשרד היה יודע לנצל אותו הם יושבים על מיליארדים שמסומנים למטרה מסוימת, ולא מוציאים את הכסף", אומרת פרופ' אופירה אילון, חוקרת בכירה באוניברסיטת חיפה וראש תחום סביבה במוסד שמואל נאמן . "אין סיבה בעולם שהאוצר לא ילטוש את עיניו לכסף שיושב בקופה, ללא ניצול. העובדה שלוקחים כסף מקרן הניקיון זו תעודת עניות למשרד להגנת הסביבה, שלא הצליח לנצל אותו כדי לקדם בצורה הטובה ביותר את הטיפול בפסולת בארץ".

אילון, מומחית פסולת, מסבירה שמדובר בכסף שאמור להזין 'מנגנון סגור' של פסולת, ולחזור היישר לרשויות המקומיות המשלמות אותו. אם אנחנו מייצרים 5.5 מיליון טון אשפה בשנה, ועלות הטמנה עומדת על 120 שקל לטון, הציפייה היא שהסכום יממן בכל שנה הפחתה באחוזי ההטמנה, שגם תוביל לתוצאות מוכחות בשטח. בינתיים הכסף נצבר, ודבר לא קורה. "לפי המשרד להגנת הסביבה, 80% מהפסולת מגיעים להטמנה, ולהערכתי מדובר ביותר. כלומר, כ-600 מיליון שקל בשנה".

 פרופ’ אופירה אילון / צילום: פאול אורלייב

לא עומדים ביעדים

מדוע הכסף לא מנוצל? התשובה מצויה בין חוסר תכנון ארוך טווח לאי יציבות פוליטית. המשרד החליף שבעה שרים ב-13 שנים, כאשר כל אחד מהם נדרש ללמוד את הנושא לעומקו, לגבש מדיניות משלו, ולנסות להחזיק די זמן בתפקיד בכדי לממש אותה.

"בשנת 2010 הצהיר המשרד להגנת הסביבה שעד שנת 2020, כ-50% מהפסולת לא תוטמן. זה לא קרה. בחוק האריזות נאמר שב-2020 תופסק הטמנת האריזות, אך הן יוטמנו ככל הנראה גם ב-2025, כי נכון לעכשיו אין לנו אסטרטגיה. אף אחד לא נותן דין וחשבון על זה שאנחנו לא עומדים ביעדים", אומרת אילון.

"כל עוד לא יהיה חוק פסולת שיגדיר ויעגן דברים, כל מי שייכנס למשרד - ישנה את האסטרטגיה. מאות מיליונים נשפכו על הפרדה בין פסולת יבשה לרטובה, ואז הגיע שר חדש וביטל את התוכנית. הכסף ירד לטמיון, ונהגתה תוכנית חדשה. אלקין החליט להקים מתקנים לשריפת פסולת, ואילו גמליאל בלמה את התוכנית השנויה במחלוקת. 13 שנה הקרן זורקת כסף על עצמות. אם הייתה תוכנית לטיפול בפסולת זה לא היה נראה ככה. לא ירחק היום והדברים האלו יקרו גם בקרן העושר ,שאליה אמורים לזרום תמלוגי הגז, ים המלח ויתר אוצרות המדינה".

מהו הפתרון? אילון מדגישה: לא לעשות העתק-הדבק על שברירי פתרונות מהעולם, אלא להגות תוכנית פסולת ישראלית התואמת את הבעיות המקומיות. "אם הייתה עבודה מסודרת, שהייתה מראה מה מתאים לשוק שלנו, היינו יודעים. אין כזו בנמצא. מחקרים בתחום הפסולת לא ממומנים בישראל מאז 2010, בזמן שהאוכלוסייה גדלה, דפוסי הצריכה משתנים, והטכנולוגיות משתנות", היא אומרת, ובכל זאת, מציעה לשאוב השראה מהרוח האירופית.

"עד שחומר באירופה יוגדר כפסולת בסוף חייה, הוא חייב להיות ממוחזר או מנוצל אנרגטית. הם מסתכלים על המכלול, שמתייחס לכלכלה מעגלית וחומרי גלם, ובוחן את המשאבים באופן הוליסטי. האירופאים בודקים את עצמם לאורך הדרך, מפחיתים את השימוש בחומרי גלם בתוליים, ובוחנים את התועלות הסביבתיות והישירות שבבחינת פסולת כמכלול, ולא רק כעניין שדורש פתרון קצה". 

לאחר שבעשור האחרון משלמים אזרחי ישראל על הטמנת הפסולת אך אחוז ההטמנה נותר זהה, טוען פרופ' עדי וולפסון, מומחה לקיימות מהמכללה האקדמית להנדסה סמי שמעון, אומר שהמטרה שלא הובאה לכדי מימוש - הפכה את ההיטל למעיין מס. "העובדה שתקציב הקרן, שלא כפוף לשינוי בתקציב הלאומי או לשינוי ביעדי הממשלה, לא ממומש בהצלחה, מצביעה על הכשל הגדול והמתמשך של ניהול הפסולת בישראל. העברה שנתית של מאות מיליוני שקלים מתקציב הקרן לתקציב המדינה, הופכת את ההיטל למס".

ומה ראוי לעשות עם הכסף? לדבריו, "תקציב גדול לקמפיין חינוכי-הסברתי להפחתת פסולת במקור, הישראלים מייצרים הרבה פסולת ובעיקר פסולת רקבובית. הכסף יכול לשמש לתמיכה בעמותות, ארגונים ויזמים שעוסקים בביזבוז מזון, או בכלכלה מעגלית. הבעיה אצלנו היא שהתפיסה הכללית של ניהול הפסולת היא איך לטפל בה בקצה, כלומר אחרי שכבר נוצרה, וגם בזה אנחנו נכשלים בגדול. גם הקרן לשמירת הניקיון מקציבה בעיקר תקציבים למתקני איסוף, מיון וטיפול בפסולת. צריך לדבר ולעשות יותר בתחום ההפחתה במקור".

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "הלוואת המזומנים אינה פוגעת ביכולת הביצוע של קרן הניקיון. משרד האוצר מתקצב כנגד המזומנים תקציב מסוג 'הרשאה להתחייב', המאפשר לקרן להמשיך את פעילותה כרגיל, לפרסם קולות קוראים, להוציא התחייבויות ולשלם בהתאם לקצב הביצוע. ההלוואות יוחזרו לקרן בעת הצורך ובהתאם לקצב התשלומים בפועל, ולא יהוו גורם עיכוב מכל סוג שהוא".

מה לעשות עם הכסף? לנקות את המרחב הציבורי, ולהתחיל בבקבוקים

בעוד כשבוע תידרש השרה להגנת הסביבה, גילה גמליאל, לנמק בבג"צ מדוע לא להרחיב את חוק הפיקדון על בקבוקי המשקה הגדולים, למרות אי העמידה של הקמעונאיות ביעדי האיסוף; או לגשת לוועדת הכלכלה ולדרוש להותיר את המצב כפי שהוא.

המשרד להגנת הסביבה ביקש כבר לדחות את תשובתו לבג"צ שלוש פעמים, וייתכן כי יבקש דחייה נוספת. אך לעותר, ארגון 'אדם, טבע ודין', יש הצעה עבור השרה: להשתמש בחלק מכספי קרן הניקיון לרכישת מכונות אוטומטיות לאיסוף הבקבוקים, ובכך להפחית את התנגדות הקמעונאיות, ולנקות את המרחב הציבורי מהבקבוקים שהפכו למטרד בסוף חייהם.

החלת חוק הפיקדון גם על מכלי המשקה הגדולים מחייבת ייעול של תהליך החזרת הבקבוקים הריקים, כנהוג ומתקיים במדינות בהן יש חוק דומה. בישראל יש התנגדות נחרצת של הקמעונאיות ורשתות המזון להרחבת החוק, בטענה שפיקדון על בקבוקים גדולים ישית עליהן עלויות נוספות.

אך בזמן שבקרן הניקיון מצטברים מדי שנה למעלה מחצי מיליארד שקל, ורק חלק קטן מהם מנוצל למימוש מטרות החוק, באדם טבע ודין מציעים להשתמש בחלק מהכסף לניקיון המרחב הציבורי - מהבקבוקים המזהמים את שמורות הטבע ועד לכלובי הבקבוקים הניצבים בערים וגוזלים שטחי קרקע. הכלובים האלה, אגב, תופסים שטח של כ-50 דונם ברשויות המקומיות, כשלא אחת מושלכת סביבם פסולת נוספת (ניקיון ופינוי הבקבוקים מהמרחב הציבורי משיתים על הרשויות המקומיות עלויות בגובה של 5 מיליון שקל בשנה).

"מכונה אחת משוכללת תקלוט 4,000 מכלי משקה - כמו 5 כלובי בקבוקים - ועלותה היא כ-100 אלף שקל", אומרת עו"ד מירב עבאדי, יועצת משפטית לתחום פסולת ומיחזור באדם טבע ודין. "המודל שלנו מדבר על 1,000 מכונות ברשתות השיווק הגדולות, 1,000 בתחנות הדלק ועוד 1,500 מכונות במקומות פריפריאליים. המכונות ייעלו את תהליך הקליטה של הבקבוקים, יחסכו מקום ויאפשרו פינוי בתדירות נמוכה יותר. לקמעונאים יש אינטרס כלכלי לרכוש אותן, מפני שהן מחזירות את עלותן תוך פחות משלוש שנים, וחוסכות עלויות תפעול בהיקף של 30 מיליון שקל בשנה.

"בקרן יש מספיק כסף כדי לממן את רכישת המכונות עבור מקומות שבהם אין כדאיות כלכלית לרכוש אותן (למשל, מפני שאין שם מרכולים גדולים). העלות המצרפית לרכישת מכונות כאלה היא טיפה בים לעומת הכסף הרב הקיים בקרן".