הגדולה המטורפת שביכולת לאמץ פתרונות של אחרים

ממציא הדיסק און קי נזכר במפגש עם המתחרה דאז, מייסד סנדיסק אלי הררי, ובשיחה שגרמה לאחרון לאמץ טכנולוגיה של טושיבה

סנדיסק / אינפוגרפיקה: מתוך יוטיוב
סנדיסק / אינפוגרפיקה: מתוך יוטיוב

לאחרונה צפיתי בראיון עם אלי הררי, מייסד סנדיסק, בארכיון של המוזיאון להיסטוריה של המחשבים. הררי הוא יזם, טכנולוג, איש חזון, בעל זיכרון נדיר ואיש עסקים ממולח, שמציג שילוב נדיר של טכנולוגיה ועסקים. לאורך השנים נאבקנו (עד שהתחבקנו), ובגלל זה אני מכיר את הסיפורים שלו מנקודת מבט קצת אחרת.

הררי בא מעולמות הסיליקון, עם הבנה בפיזיקה, בפלאש ובמוליכים למחצה. אנחנו באם-סיסטמס הבנו מערכות והבנו תוכנה. באנו מגישות מאוד שונות לאותו עולם - והראיון איתו הזכיר לי סיפור מהעבר המשותף שלנו.

סנדיסק ביססו את הפתרון שלהם להדמיית דיסק על רכיב פלאש שהם תכננו על ארכיטקטורת זיכרון, הכוללת סקטורים (בלוק של בתים) בגודל זהה לגודל הסקטור בדיסק. אנחנו עבדנו בזמנו על רכיבים של אינטל, שבהם הבלוק היה גדול משמעותית מגודל הסקטור. את הסימולציה לדיסק ביצענו בתוכנה, וכשכתבנו את הקוד לתוכנה שלנו, הרגשנו שיש לנו פתרון מנצח.

מוצר זיכרון הפלאש של סנדיסק היה בעייתי, והם נזקקו לבקר יקר כדי לשלוט ברכיבים (הררי סיפר בראיון שהעלות שלו הייתה בימים הראשונים 70 דולר). אנחנו, מצדנו, חיברנו את הרכיבים (כרטיסי PCMCIA) היישר למעבד, ובעצם שלטנו בזיכרון בתוכנה ללא צורך בבקר.

המאבק על התקינה והמהלך של סנדיסק

למי עוד היה פתרון תוכנה? לאינטל ולמיקרוסופט כפתרון משותף (מוגבל, שכן הוא איפשר כתיבה רק ברמת קבצים, ובהמשך שודרג - אך עדיין דרש מכל אפליקציה שינוי טוטאלי בתוכנה לצורך העבודה עם זיכרון הפלאש של אינטל). איך אנחנו, חברה קטנטונת מעתידים בתל אביב, יכולים להתמודד עם החבר'ה הענקיים האלו? היה לנו ברור שברגע שארגון התקינה של ה-PCMCIA מאמץ את הסטנדרט של סנדיסק ואת הסטנדרט של מיקרוסופט ואינטל - הלך עלינו.

אריה מרגי, שותפי להקמת החברה, נשלח לקליפורניה למשימה: לשכנע את ארגון ה-PCMCIA לאמץ את התוכנה שלנו כסטנדרט, במקום זאת של המתחרים. והוא הצליח. אלא מה? יום לפני ההצבעה המכרעת על הסטנדרט, סנדיסק שלחה לכל חברי הוועדה מכתב איום שמזהיר אותם כי המהלך יהווה הפרה של פטנט שלהם על איזה מונה דבילי, וכי כל אחד מחברי הוועדה עלול להיתבע על עזרה בהפרה.

אנחנו אפילו לא קיבלנו העתק מהמכתב. האמת היא שבכלל השתמשנו במונה הזה, שנטען כי הוא מפר פטנט, למטרה אחרת לגמרי. אך הוועדה כלל לא הצביעה על ההצעה שלנו מהפחד שאחז בחבריה שמא סנדיסק תתבע אותם. ביצענו שינוי בקוד, אבל עד שזה קרה, ועד שזה אושר, ועד שסנדיסק הסכימה להודות שזה לא מפר את הפטנטים שלה, ועד שהוועדה התכנסה שוב - עברה שנה. בשנה הזאת הסטנדרט של סנדיסק כבר נטמע היטב. היה קשה להביא את הפתרון שלנו, המבוסס על רכיבי אינטל ותוכנה, כפתרון תחרותי.

החלטה שלא רבים מסוגלים לקבל

ואיך סנדיסק פתרו את הבעיה בפלאש, ואת התחרות הגוברת מצד רכיבי הזיכרון של טושיבה וסמסונג? ב-1998, עשור אחרי שנוסדה ואחרי הרבה דולרים שהחברה שפכה (עם שותפים כמו UMC ,LG ואחרים), הררי הודיע על שיתוף פעולה עם טושיבה, שבמסגרתו סנדיסק הפסיקה להשתמש ברכיבים שלה ועברה להשתמש ברכיבי טושיבה. היינו בשוק.

בערך שנה קודם לכן, בתחילת 1997, פגשתי את הררי והוא שאל אותי מה איתנו. סיפרתי לו בגאווה שעברנו להשתמש ברכיבי טושיבה, וכמה שהם נפלאים. אולי סנדיסק היו עולים על זה לבד. אולי לא. שנים צבטתי את עצמי מכעס על הפטפטנות המיותרת הזאת שלי.

בעיניי, זה סיפור הגדולה של הררי. הוא מאוד גאה בתרומה שלו לעולם הפלאש (ואכן תרומתו מדהימה). הוא שם את הנשמה שלו בפלאש שסנדיסק פיתחה במיוחד, לאור רמת הסיבוכיות של הרכיב ומה שנדרש כדי שהוא יעבוד. מאמץ עצום של עשר שנים. ולמרות זאת, כשהוא ראה שיש פתרון טוב יותר, לא הייתה לו שום בעיה לשים בצד את כל המאמץ הזה, את כל הכסף הזה, את כל הגאווה הזאת וההישגים שהושגו בפיתוח הרכיב, ולקחת רכיב שפותח על ידי טושיבה, חברה שלא נחשבה אז כמובילה בתחום. זו גדולה מטורפת.

כמה אנשים מסוגלים לקחת החלטה כזאת? אני לא מכיר הרבה. 

הכותב הוא שותף מנהל בקרן ההשקעות Grove Ventures, המתמחה בהשקעות בחברות טכנולוגיה עמוקה המכוונות לשווקים גדולים וביזמים פורצי דרך בשלבים מוקדמים