אזרבייג'ן | פרשנות

כשהמנצחים מתאהבים בסטטוס קוו: מה מדינות קטנות ומוקפות אויבים יכולות ללמוד זו מזו

לפני 16 שנה, מובלעת הררית קטנה באזרבייג'ן העניקה לארמנים טעם לא מוכר: ניצחון בשדה הקרב ושטחים חדשים • הם חשבו שאין מה למהר בחזית המדינית • הם משלמים עכשיו מחיר כבד • מצלצל מוכר?

אדם ניצב השבוע על ביתו ההרוס בהפסקת האש בנגורנו־קרבך. מחיר כבד  / צילום: Umit Bektas, רויטרס
אדם ניצב השבוע על ביתו ההרוס בהפסקת האש בנגורנו־קרבך. מחיר כבד / צילום: Umit Bektas, רויטרס

ארמנים נגד אזרים הם מוטיב ישן ועבש של 120 השנה האחרונות. ידיהם היו אלה על גרונותיהם של אלה משחר המאה ה-20. ברית המועצות אומנם הפסיקה את מעגל הדמים, אבל מלאכותיותה של ההפסקה התבררה ברגע שהותרה במקצת הרצועה, בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, עוד לפני התמוטטות האימפריה הסובייטית.

אזרים וארמנים נזכרו אז שבעצם הם שונאים אלה את אלה, גם אם המוטו של העידן הסובייטי היה "דְרוּז'ְבַּה נַרוֹדוֹב", "הידידות בין העמים".

אני הייתי עד ראייה לחלק מן העוויתות. הגעתי לארמניה הסובייטית ביוני 1991, כאשר הארמנים התכוננו לבקש עצמאות (וחזרתי וביקרתי ארבע פעמים בחמש השנים הבאות). הארמנים היו היחידים בכל ברית המועצות שניסו להתנהג על-פי החוק הסובייטי: משאל עם, חמש שנות המתנה, עוד משאל עם. איש לא ידע שהזמן אוזל במהירות.

הלצת סטאלין המרושעת

שישה חודשים אחר כך, ברית המועצות הגיעה אל קיצה, ועל חורבותיה קמו 15 מדינות עצמאיות. זאת אומרת, 15 שהוכרו בינלאומית. היו גם מדינות דה פאקטו, בלי הכרה, שדרשו מקום קטנטן תחת השמש. אחת מהן הייתה נגורנו-קַרַבַּך (להלן, נ"ק), זאת אומרת "קרבך ההררית", שהארמנים קוראים "ארצאך": מובלעת קטנה באזרבייג׳ן, שבערך שני שלישים של 150 אלף תושביה היו ארמנים והשאר היו אזרים וכורדים.

שבעה קילומטרים מפרידים את נ"ק מארמניה. זו הייתה אחת מהלצותיו המרושעות של סטאלין. הוא העמיד פנים שהוא מעניק הגדרה עצמית למיעוטים אתניים, אבל תמיד הקפיד להחליש את ההגדרה הזו באמצעות הגדרות משנה. רפובליקות לאומיות קטנות הוכרחו להעניק אוטונומיה לקבוצות עוד יותר קטנות. בקווקז קל למצוא קבוצות קטנות, או קטנטנות, או זערוריות, הרוצות דרגה כלשהי של שלטון עצמי.

מדוע סטאלין היה צריך ליצור אוטונומיה בשביל מיעוט ארמני באזרבייג'ן, המתגורר בשערי ארמניה? אם היה חשוב להעניק אוטונומיה, מדוע לא צירף את נ"ק לארמניה? ואם היה חשוב להשאיר את נ"ק באזרבייג'ן, אז בשביל מה האוטונומיה? וכי כל מיעוט זקוק לאוטונומיה?

מדיניות הלאומים של סטאלין יצרה פצצות זמן לרוחב 13 אזורי הזמן של ברית המועצות. הן תִקתקו מבלי להישמע, ולבסוף התפוצצו כמעט בלי הזהרה.

תחליף ג'נוסייד

קומץ הארמנים של נ"ק נעשו מטאפורה על גורל הארמנים באשר הם. אחד ממייסדי תנועת העצמאות הארמנית הסביר לי אז, כי כל אימת שהוא וחבריו היו אומרים נ"ק, הם התכוונו בעצם להשמדת עמם בטורקיה העות'מנית בזמן מלחמת העולם הראשונה. הואיל וכבר לא היו ארמנים בטורקיה, נ"ק נעשתה תחליף-ג'נוסייד.

הפעם הארמנים גמרו אומר להילחם - ולהישאר בחיים. המלחמה התחילה בעצם ב-1988, בפוגרומים של ארמנים בתוך אזרבייג'ן, הרחק מקרבך. מאות אלפי ארמנים, שהתגוררו בעיקר בבאקו הבירה, נמלטו על נפשם. פגשתי אותם במחנות פליטים עלובים. עד מהרה פגשתי גם את מקביליהם האזרים.

הידידות בין העמים הפכה לסדרה של נקמות דם. חמישה חודשים לאחר התמוטטות ברית המועצות, צבא ארמני גירש את כל האוכלוסייה האזרית והכורדית מנ"ק ומסביבתה המיידית. בסתיו 1992 ראיתי את בתיו הנטושים של שושה, המרכז האזרי העיקרי בחבל, שהיה לעיר רפאים. עצרתי לילה אחד בעיירה כורדית, לאצ'ין, בדרך מנ"ק לארמניה. מצאתי בובות משחק של ילדות כורדיות מתגוללות ברחובות הריקים.

הארמנים גילו את שריריהם

גירושים הדדיים היו לחם חוקה של המלחמה הזו. המושג "טיהור אתני" אומנם נולד בבלקנים אבל השתיים האלה יכלו לטעון לקניין רוחני. האזנתי לפליטים משני עברי המתרס וסיפוריהם היו קורעי לב. קורעת לב הייתה גם הדמוניזציה ההדדית. היסטוריה שוכתבה כדי להצדיק אי-צדק. פוליטיקאים חובבניים חשבו שהנמכת טון תגזול מהם את הלגיטימיות.

קרה דבר מעניין מאוד: הארמנים, קורבנות קלאסיים של זמננו, גילו את הכוח המפתיע של שריריהם. כוח ארמני קטן, שכלל גם מתנדבים מהפזורה הארמנית במזרח התיכון ובצפון אמריקה, היכה את האזרים. לא רק נ"ק נפלה בידיהם, אלא גם האזורים שסביבה שלא היו מיושבים בארמנים, ולארמנים לא הייתה טענה היסטורית עליהם.

נ"ק הפכה למדינה דה-פאקטו, עם ממשלה יעילה למדי. צבאה הקטן והמאורגן עשה חיל. איש ממשל ארמני בכיר אמר לי אז, שאם ארמניה תעז להתייצב נגד שאיפותיה של נ"ק, הארמנים של נ"ק "יעלו על ירוואן [בירת ארמניה], יתפסו את השלטון, וייקחו את כל הדירות הטובות במרכז העיר".

עצמאות באזור עוין היא תעתוע דמיון?

מאז הפסקת האש של 1994 התפתח סטטוס קוו. לארמנים לא היה עניין בשינויו. אזרבייג'ן הייתה חלשה מכדי לנסות ולשנותו.

מדינה קטנה המפתיעה את אויביה בניצחון צבאי לא צפוי, כובשת שטחים המיושבים בזרים ומתאהבת בסטטוס קוו: נשמע מוכר? ישראל שילמה מחיר על התאהבות כזו במלחמת יום כיפור. כעת הארמנים משלמים מחיר. האזרים נחלו הצלחות, והם מודיעים שלא יניחו את נשקם עד הניצחון הסופי. בזמן כתיבת הטור הזה, חמישה ימים לפני פרסומו, רוסיה מודיעה על הפסקת אש. נראה.

לבי לארמנים. לפי הדיווחים, חצי מאוכלוסיית נ"ק נמלטה לארמניה. צבא נ"ק חסר אונים מהתקפות של מל"טים אזריים (חלקם או רובם תוצרת ישראל). טורקיה של ארדואן מסייעת לאחים האזריים. לארמניה אין עומק ועורף, ואם יכלו כל הקיצים רק רוסיה תוכל להצילה. זה מה שקרה ב-1921 למדינה הארמנית קצרת הימים שקמה בסוף מלחמת העולם הראשונה. האומנם יתברר לארמניה שעצמאות באזור כה עוין היא תעתוע דמיון?
למדינות קטנות ומוקפות אויבים יש די הרבה מה ללמוד זו מזו; גם, או בייחוד, כשנדמה להן שהן בלתי מנוצחות.