"הייתי בהלם מהתגובות החשוכות של הח"כים בדיון על החוק למניעת אלימות כלכלית"

אישי: בת 55, נשואה ואם לשלושה, גרה באבן יהודה.

מקצועי: מנכ"לית "רוח נשית" לשיקום נפגעות אלימות כלכלית.

אני: עובדת סוציאלית גאה, נודניקית מתמידה, לא מוותרת, ונלחמת נגד כל הסיכויים.

משפחה: הצד של אמא מארגנטינה, מהיהודים שהברון הירש הביא לשם במאה ה-19 להקים קולוניות חקלאיות. סבא רבא שלי, סמואל קפלן, עמד בראש הקולוניות בדרום אמריקה וגם סבא רבא השני שלי היה בכיר בקהילה. סבתא למדה רוקחות, סבא היה רופא, והמשפחה עלתה לארץ וגרה בבאר שבע. אמא עלתה אחרי שסיימה ללמוד פסיכולוגיה.

אבא נולד באוסטריה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריו ברחו איתו לכפר ברומניה, השאירו אותו אצל אישה ערירית, ובאו לקחת אותו בסוף המלחמה. ב-1960 עלו לארץ, ובהמשך, ההורים חזרו לווינה ואבא התגייס לצנחנים והתאהב באמא שהייתה שכנה שלו בבאר שבע.
הם התחתנו כשאמא הייתה בהיריון איתי, הנישואין התפרקו ואבא עזב ולא שילם מזונות. לימים, התברר שבמלחמת ששת הימים הוא נפצע וקיבל הלם קרב. הוריו שכנעו אותו לבוא לווינה והוא השאיר את אמא עגונה והסכים להתגרש ממנה רק אחרי שלוש שנים בלחץ הרבנות.

ילדות: אמא הייתה פסיכולוגית בשירות הציבורי בבאר שבע. היינו על סף עוני, תמיד על סף ניתוק מחשמל. מגיל 12 שטפתי כניסות של בתים, עשיתי בייביסיטר ונתתי שיעורים פרטיים ועם הכסף הלכתי למכולת.

למדתי בתיכון החקלאי אשל הנשיא במגמת ביולוגיה חקלאית עם התמחות ברפת ובדיר ורציתי להיות וטרינרית. בגיל 15 עברנו לשנתיים לימית, ואחרי הפינוי אמא מצאה עבודה במעלה אפרים ואני גרתי אצל סבא וסבתא בבאר שבע כדי לסיים את התיכון.

אבא לא היה נוכח בחיי. כשהייתי בת 6 הוא ביקש לראות אותי, וסבתא שלי לא הסכימה. כשהייתי בת 14, אמא ואני נפגשנו איתו ועם אשתו בבית קפה, וכשאמר שהוא רוצה לקחת אותי אליו, אמא קמה, העיפה את כל מה שהיה על השולחן והלכנו משם.

כשהייתי בת 39 הוא יצר קשר וביקש לראות את הילדים. נפגשנו, וגיליתי שיש לי אחות מאשתו השנייה, שגם ממנה נפרד. היו לנו שיחות ארוכות, הוא ביקש סליחה ואני סלחתי. מאז הוא מגיע לביקורים ואני מבקרת אותו ואת אחותי באוסטריה.

קריירה: אחרי שירות עם חיילים מרקע קשה, הבנתי שהייעוד שלי הוא להיות עובדת סוציאלית, ואת הלימודים באוניברסיטת בן גוריון מימנתי לבד. בהמשך עבדתי במעון הממשלתי רוחמה שטיפל בפגועי נפש ופיגור שכלי, אחרי ארבע שנים עברתי למעון בראש העין ואז עשיתי הסבה לייעוץ ארגוני והייתי עשר שנים בביה"ס לפיתוח מנהיגות של צה"ל בנתניה.

כשהגעגועים לעבודה הסוציאלית גברו, הגעתי לנהל את מסיל"ה - מרכז הסיוע לעובדים זרים בת"א. הגירוש, הפרדת המשפחות והמצוקה האינסופית שחקו אותי ואחרי שמונה שנים למדתי במכון מנדל והגעתי ל"רוח נשית".

ספיר רוזנבוים: בעלי, איש מחשבים שעזב את העבודה כדי לכתוב את המותחן הפסיכולוגי "פרטיזן בת"א", מסיים סטאז’ באימון וגישור ומתפקד כעקר בית במשרה מלאה. נפגשנו כשהתנדבתי במרכז לנפגעות פגיעה מינית והוא הקים את הקו לגברים. התחתנו בנישואים אזרחיים בקפריסין. יש לנו שלושה ילדים ואנחנו גרים באבן יהודה.

רוח נשית: עמותה פמיניסטית שפועלת לשיקום כלכלי ותעסוקתי של נשים נפגעות אלימות, בדגש על אלימות כלכלית. בחמש שנותיי שם העמותה התרחבה ואנו עוזרות לכ-500 נשים עם מנטוריות ומאמנות שמלוות אותן שנתיים וחצי כדי להביא אותן לעצמאות כלכלית כי הגורם המרכזי להישארותן של נשים במעגל האלימות הוא תלות כלכלית.

הגענו עם ההוצאה לפועל להסכמה על נוהל טיפול מהיר בנפגעות אלימות, עם ליווי של קב"ט לדיונים, והורדנו את הקיזוז של ביטוח לאומי על אי תשלום מזונות.

החוק למניעת אלימות כלכלית: חוק שיזמנו בעמותה ומתקן עוול שבו רוב הנשים והגברים נפגעי אלימות ממשיכים לשאת בחובות שצבר הצד השני במהלך חייהם המשותפים גם אחרי הפרידה.

לפי החוק, הנפגע יוכל לתבוע את הכספים שנגזלו ממנו בתביעה אזרחית. החוק, שהגישה הקואליציה, עבר בקריאה ראשונה, ולכן הייתי בהלם מהתגובות החשוכות של חברי הכנסת שתמכו בו בעבר, שהיו פוליטיות והעידו על כך שלא קראו אותו.

פנאי: מתנדבת עם ניצולי שואה, מפסלת בקרמיקה וכותבת למגירה.

תפיסת עתיד: רואה את עצמי ממשיכה לממש את החזון הפמיניסטי שלי ברוח נשית ומתה לנכדים.