נישום יוכל לערער על שומת מס בסך כ-2.6 מיליון שקל שהוצאה לו לפני 20 שנה, ותפחה לחוב של 10 מיליון שקל משום שלא ידע עליה במשך 12 שנים - כך קבע בית המשפט העליון שקיבל את ערעורו של חיים שפיגולנט, בעל מסגרייה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד, אשר דחה את בקשתו לבטל את השומה שהוציא לו פקיד שומה רחובות בשנת 2003, ביחס להכנסות המסגרייה בשנת המס 1998.
שפיגולנט הגיש השגה על השומה רק בשנת 2015, מאחר שלטענתו עזב את הארץ בשנת 2002, ועל כן לא ידע בשעתו על הוצאת השומה. פקיד השומה לא השתכנע שהוא לא ידע על השומה, ודרש את תשלום החוב, מבלי שהסכים לשמוע כלל את טענותיו נגד החוב.
גם בית המשדפט המחוזי לא קיבל את עמדתו של שפיגולנט שהיה מקום לאפשר לו להשיג על השומה, וקבע כי אי-הידיעה על השומה אינה פוטרת מחוב המס. החלטה זו בוטלה כעת בעליון, ונפתחה בפני שפיגולנט הדרך לערער על חוב מס בן 20 שנה.
השאלה המרכזית שהתעוררה במסגרת הערעור לעליון היא מה דין השומה, והאם יש לאפשר לשפיגולנט להשיג עליה, בהינתן שתיק המס שלו לשנת המס 1998 בוער על-ידי פקיד השומה, ושבמערכת הממוחשבת אין כל אינדיקציה לכך שנימוקי השומה, להבדיל מההחלטה עצמה, נשלחו אל שפיגולמט בזמן אמת.
"בנסיבות המיוחדות של ענייננו, היה מקום לאפשר למערער ארכה להגשת השגה על השומה", כתב שופט בית המשפט העליון עופר גרוסקופף, והסביר כי מסקנה זו מבוססת על כמה נימוקים: ראשית, פקיד השומה לא הוכיח כי נימוקי השומה נשלחו לנישום, לא בזמן אמת ולא בכל מועד אחר; שנית, תיק השומה של הנישום בוער, באופן שאינו מאפשר בשלב הנוכחי לברר מה היו הפעולות שננקטו על-ידי רשויות המס על-מנת להעמיד את הנישום על קיום השומה, אם בכלל; שלישית, גם לאחר עזיבתו את הארץ פעל הנישום מול פקיד השומה באמצעות מייצגים על-מנת להסדיר את חבות המס מול המשיב ביחס לשנות מס אחרות, אך לא ביחס לשנת המס אליה מתייחסת השומה לפי מיטב השפיטה (שנת המס 1998) - התנהלות המתיישבת עם טענתו של הנישום שלא ידע על כלל על שומה זו; ולבסוף, השומה לפי מיטב השפיטה חורגת באופן משמעותי מחיובי המס שהושתו על המערער בשנים אחרות בגין הפעלת המסגרייה, ועיון במסמך נימוקי השומה משנת 2005 אינו מספק על פניו הסבר חד וברור לכך".
הסיפור הזה מתחיל 20 שנה אחורה, כשחיים שפיגולנט עזב את ישראל בשנת 2002 ועבר להתגורר בארה"ב. בשנת 2003 הוציאה רשות המסים לשפיגולנט שומת מס, על-פי מיטב השפיטה, בסך כ-2.6 מיליון שקל, לאחר שדחתה דוח שהגיש שפיגולנט על הכנסותיו לשנת 1998. השומה נשלחה לכתובתו הרשומה של שפיגולנט בישראל, הגם שהוא עצמו כבר מכר את הבית והתגורר בחו"ל באותה תקופה .
השנים חלפו, ובינתיים תיק מס ההכנסה של שפיגולנט בוער, וכל המסמכים בו הושמדו. בשנת 2014 שקל שפיגולנט לחזור עם משפחתו לישראל, ולצורך כך פנה לרואה חשבון שיסדיר את חזרתו לארץ. אך במקום הטבות לתושב חוזר, גילה שפיגולנט לתדהמתו בור מס עמוק: רואה החשבון עדכן אותו כי קיימת שומת מס פתוחה נגדו בגין חוב משנת 1998, אשר צברה ריביות וקנסות ותפחה לסך של 10 מיליון שקל .
שפיגולנט ניסה להסביר לרשות המסים כי הוא לא חי בארץ לאורך העשור האחרון, וביקש להגיש השגה (ערעור) על השומה. אך כל הסבריו על כך שלא קיבל את שומת המס המקורית, היות שהתגורר בחו"ל ולא בארץ - לא הועילו. מס הכנסה דרש את כספו.
שפיגולנט הגיע לבית המשפט המחוזי בתקווה ששם ימצא מזור, ומישהו יבין שלא ייתכן כי 12 שנה לאחר הוצאת השומה, ויותר מעשור מאז שעזב את הארץ, יידרש לשלם מיליונים על שומת מס שבכלל לא קיבל - אך בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בלוד ביוני 2018, קבע השופט אחיקם סטולר כי שפיגולנט התרשל בכך שלא בדק מה עלה בגורלו של הדוח שהגיש בשנת 1998, לאחר שהיגר מהארץ ומכר את ביתו, שהיווה את הכתובת הרשומה אצל פקיד השומה.
בית המשפט נדרש לשאלה - האם נשלחו נימוקי השומה לשפיגולנט במועד או האם נשלחו בכלל, לאור טענתו של שפיגולנט כי לא היה מודע לחוב הנטען ביחס לשנת 1998, וכי הוא ורואה החשבון שלו מעולם לא קיבלו אף מסמך ביחס לחוב זה.
בעדותו בבית המשפט טען נציג רשות המסים, המפקח שטיפל בתיק, כי אינו זוכר באופן ספציפי האם נימוקי השומה בתיק זה נשלחו כנדרש, אלא כי ככלל נהוג שנימוקי שומה נשלחים בסמוך לשידור השומה במחשב, וכי "סביר מאוד" שכך נעשה גם בתיק זה. היות שפקיד השומה לא שמר חומר בתיקו של שפיגולנט וביער את החומר מהתיק, לא ניתן היה להוכיח כי השומה נשלחה ומתי נשלחה.
אולם במקום שהיעדר היכולת להוכיח שהשומה נשלחה כנדרש תפעל לטובת הנישום, לטובת שפיגולנט - היא פעלה לרעתו. בית המשפט קבע כי אין לקבל את טענותיו של הנישום על כך שלא קיבל דברי דואר מרשות המסים. לדברי השופט, "הארכת מועד להגשת השגה לאחר חלוף 12 שנה, כאשר אין בידי המשיב, כמו גם בידי המערער, ראיות לתמוך בטענות שמועלות על-ידו בשלב כה מאוחר, איננה מעשית. נוכח חלוף הזמן, אין בידי מי מהצדדים חומר שומתי כלשהו שבאמצעותו הוא יכול לבסס טיעון. הנזק הראייתי שנגרם למשיב (פקיד השומה, א' ל"ו) בשל הפנייה המאוחרת להגשת השגה, הוא בלתי ניתן לתיקון".
על הכרעות אלה ערער שפיגולנט לבית המשפט העליון, באמצעות עורכי הדין אסף אפרתי ואברהם קרן.
הרשות מיהרה לפתוח בהליכי הוצאה לפועל
בין לבין מהירה רשות המסים לבצע פעולות לגביית החוב. פקיד השומה פתח בהליכי הוצאה לפועל נגד שפיגולנט, במסגרתם נקט בהליכים למימוש נכס מסגרייה המצוי באזור התעשייה רמת אליהו בראשון לציון ואשר לשפיגולנט מחצית מהבעלות בו. בקשה שהגיש שפיגולנט לעיכוב ביצוע הליכי הגבייה נדחתה, ובהמשך לכך נמכר הנכס, ועבור חלקו של שפיגולנט התקבל סכום של כ-700 אלף שקל שהועבר לקופת הכינוס.
בערעורו לעליון טען שפיגלונט, בין היתר, כי משלא נסתיימו הליכי הגבייה נגדו, לא היה מקום לבער את התיק, וזאת במיוחד כאשר מדובר בחוב בסדר גודל כמו של צו השומה במקרה זה, שאז החשיבות בשמירה על המסמכים היא גבוהה יותר.
שנית, שפיגולנט חזר על טענתו כי השומה התיישנה ודינה להתבטל, היות שאין כל תיעוד כי פקיד השומה שלח אליו את נימוקי השומה כלל, ולמצער שלח אותם במועד.
עוד נטען בערעור כי היה על פקיד השומה לקבל את בקשתו למתן ארכה להגשת ההשגה. זאת, משום שסעיף 150 לפקודה מתייחס במפורש לכך שהיות הנישום נעדר מהארץ מהווה טעם המצדיק הארכת מועד.
לבסוף טען שפיגולנט,כי השומה שהוצאה לו אינה סבירה ואינה מבוססת על נתונים המשקפים את מצבו הכלכלי האמיתי של בשעתו.
שופטי בית המשפט העליון עופר גרוסקופף, דפנה-ברק ארז וענת ברון דחו את רוב טענותיו של שפיגולנט, אך למרות זאת קבעו כי היה על פקיד השומה לאפשר לו לערער על השומה.
השופט גרוסקופף ציין כי התיק "מציג מצב דברים חריג", בו מצד אחד מדובר בנישום שעזב את הארץ מבלי לטרוח להסדיר את ענייניו מול רשויות המס, ואשר נזכר לעשות כן רק באיחור של שנים רבות; אך מצד שני החלטתו של פקיד השומה לבער את תיק המס של הנישום לשנת המס הרלוונטית, מבלי לשמר בידיו העתק צילומי של התיק, וזאת למרות ידיעתו כי חוב המס בגין השומה שהוצאה טרם שולם, מעוררת אף היא תחושת אי-נוחות. "ניתן להרהר האם לא מוטב היה להימנע מפעולה זו כל עוד לא נפרע חוב המס על-פי השומה לפי מיטב השפיטה, ולמצער כל עוד לא התקבלה כל התייחסות מצד הנישום להודעה בדבר הוצאת שומה כאמור. כך, ולו למען האפשרות הרחוקה, ואולי אף הדחוקה, שיתברר כי שתיקת הנישום לאורך שנים נובעת מטעמים המצדיקים מתן ארכה להגשת השגה", ציין השופט.
למרות הביקורת האמורה, בית המשפט קבע תחילה כי לרשות המסים הייתה סמכות לבער את התיק, וכן כי הדין שנהג בשעתו מחייב את הקביעה כי פקיד השומה עמד בנטל לשכנע כי השומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה לשפיגולנט בשנת 2003 ניתנה כדין, וזאת גם אם נניח כנגד פקיד השומה כי נימוקי השומה ניתנו באיחור, וכי הם לא נשלחו בשעתו אל שפיגולנט.
עם זאת, נקבע כי פקיד השומה היה צריך להיעתר לבקשתו של שפיגולנט להגיש השגה על השומה ולהאריך את מועד הגשתה. "אכן, ככלל, לא תינתן ארכה להגשת השגה על שומה בחלוף תקופה כה ארוכה, וזאת גם אם הנישום נעדר מן הארץ", ציין השופט גרסקופף. למרות זאת, קבע השופט, יש לתת לשפיגולנט הזדמנות לערער על השומה, בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
