דעה: הכללים הבסיסיים נשכחו. ואז הגיעה אופירה אסייג

מה שהתחיל בלחישה, מטעמי אנינות ודעות קדומות, הפך לקריאות התפעלות ולקונצנזוס - אופירה אסייג היא המראיינת הכי טובה בטלוויזיה כיום.

הסיבות להצלחתה אינן מסתוריות: זהו שילוב של רצינות, חריצות, ובעיקר חוסר הפחד לשאול כל שאלה בשילוב של אפס מחויבות לפוליטיקאים המרואיינים. לצערנו, אסייג היא היוצאת מהכלל המעידה על הכלל - ולכן הסיבות להצלחתה אינן מובנות מאליהן, אפילו כשמדובר בפלטפורמה הכל יכולה של קשת. 

אותה פלטפורמה העניקה לה ולשותפה האמיץ גם הוא, אייל ברקוביץ', את מצעד המרואיינים הפוליטיים. קשה עד בלתי אפשרי לפוליטיקאים לוותר על התענוג המפוקפק והמזוכיסטי להתראיין ב"קשת" בשישי בערב, דקות לפני "אולפן שישי" (גם כשהרייטינג שלה נמוך משמעותית מזה של מהדורות החדשות באמצע השבוע).

בכל זאת, כולנו ראינו בשנים האחרונות, כמה בקלות יכולים להתפספס ראיונות עם פוליטיקאים בפריים טיים, גם כשמדובר בעיתונאים ועיתונאיות פוליטיים "כשרים" למהדרין, עם רקורד ארוך שנים במקצוע.

תקשורת המיינסטרים נכנעה ברובה לסטנדרטים עיתונאיים רופסים, והתרגלה להנהן לראשים מדברים שמדקלמים דפי מסרים. למעשה, נראה שאולפני החדשות ותוכניות האקטואליה מנוהלים כיום ברובם על ידי ספינים.

לא עובדת בשביל פוליטיקאים

ככה זה עובד: הפוליטיקאים מצייצים ספין ומוסרים לרשת החברתית; ברשת החברתית הספין הופך ל"נושא"; מכאן, הוא מוגש בזמן למגישי התוכניות והמהדורות של הפריים טיים; ושם, הפלא ופלא, מראיינים את הפוליטיקאים על "הנושא", וחוזר חלילה.

עם הזמן, אולפני החדשות הלכו וויתרו על מקומם כמדווחי חדשות, או כמייצרי כותרות, ומצאו את עצמם מחממים ספינים מוכנים מראש. מה עוד, שברקע הצליחו הפוליטיקאים להוריד את רוב אולפני החדשות על הברכיים בין היתר באמצעות תעמולה קבועה ובלתי נפסקת על כך "שהתקשורת והשמאל הם אותו הדבר".

"שמאל" על פיהם, הם מי שמבקרים או מציגים תחקיר לא מחמיא לממשלה, מקיימים ראיון תקיף עם נציגי השלטון או סתם לא מהללים החלטות שלטוניות - כל אלה אילצו את המהדורות להוכיח שאין להם אחות שמאלנית. מכאן ועד להתקרנפות של התקשורת, המרחק הוא אפסי.

אלא שאסייג וברקוביץ' לא אוכלים את הלוקש ולא משחקים את המשחק. אם לדבר בשפת הכדורגל, הם יוצאים ממגננה, ועולים להתקפה. ברקו הוא שחקן נשמה, אסייג היא הקפטן והשכל החריף - הראיונות שלה מעידים על תחקיר רציני.

היא מדברת שוטף את ההתרחשויות הפוליטיות והציבוריות המערבלות את ישראל בקצב מסחרר. היא יודעת להפריד בין תעמולה וספין ובין חדשות. חוסר הפחד שלה, וגם חוסר חינני במחסום הבושה, שפעמים רבות מונע מעיתונאים מוכשרים לשאול שאלות רגישות, הם כלי הנשק הכי קטלניים בארסנל שלה. אין לה שום יומרה לשמור על "מכובדות" מזויפת. וממילא, כשהמדינה מנוהלת כמו משחק כדורגל, אין טעם ליישר את העניבה.

דפי המסרים המצוחצחים של המרואיינים, שנשמעו ונקראו עשרות ומאות פעמים בעיתונים, באתרי האקטואליה, בתחנות הרדיו ובתוכניות הטלוויזיה, מתגלים בשיא נלעגותם אצל אופירה וברקוביץ'.

כמו הילד באגדה הידועה על בגדי המלך החדשים, המראיינים חושפים את הפוליטיקאים במערומיהם. זה כמעט נוגע ללב לראות את הפוליטיקאים מתפתלים ומתבלבלים שוב ושוב בשידור, כשהשאלות הנוקבות או האמירות המתריסות ("אל תחרטט אותנו", "אני לא מאמינה לך", "לא קונה את ההסבר הזה", "נו באמת, אף אחד לא מאמין לך עכשיו בבית") נשלפות במיומנות של אקדוחן.

השפה הבוטה אולי מטעה, אבל זו לא התפרצות ספונטנית אלא טקטיקה מתוכננת: אסייג עובדת בשביל הצופים, לא בשביל הפוליטיקאים. לאלה האחרונים לא יעזרו ניסיונות ההיאחזות בגינוני כבוד, ובוודאי שלא יעזרו להם ניסיונות ההתחזות המגושמים שלהם כשהם מתאמצים "לרדת לעם" ("החרטא" של צחי הנגבי כמשל). המסר הוא פשוט: אל תדברו מעל הראש שלנו ואל תתחנפו אלינו. לא מלמעלה ולא מלמטה, ישר. מה כבר ביקשנו? אמת בפרסום. לא יותר.

בהקשר הזה חשוב להעיר את המובן מאליו - אסייג, ילידת דימונה, בת למשפחת מצביעי ליכוד (לפי עדותה), שגדלה בתקשורת הספורט, אינה שייכת למילייה שאפשר לכנות "תקשורת שמאלנית". היא אינה עונה לשום סטראוטיפ אשכנזי או שמאלני. נראה שאפילו שופרי התעמולה של מפלגת השלטון, שאותה ואת העומד בראשה היא תוקפת בחריפות בשנה האחרונה, לא הצליחה לשכנע את הציבור שמדובר ב"שמאלנית".

המודל של העולם הזה

כלל ידוע בתקשורת הוא שעל פי רוב, המצלמה והמיקרופון יהיו לצד המראיינים. האמצעים עומדים שם קודם כל בשבילם וכך גם כל המערכת המגבה מאחורי הקלעים - הבמאי, העורך, הסאונדמן, הטכנאי וכו.

הם ינמיכו את הקול של המרואיינים, יגבירו את הקול של המראיינים, יסיטו את המצלמה ויקצרו או יאריכו את זמן הריאיון. בסופו של דבר, קולו של המראיין יגבר על זה של המרואיין. בשדה הכוח שקיים בין השניים, המרואיין הוא הסוחר שבא למכור את מרכולתו. הוא צריך את המראיין, הרבה יותר משהוא צריך אותו. כלל חשוב יותר הוא, שבדמוקרטיה הפוליטיקאים אמורים לתת תשובות לציבור, לא לעסוק בפולחן אישיות. נדמה שהכללים הבסיסיים האלה בתקשורת ודמוקרטיה, נשכחו עד שאסייג הגיעה.

באופן אירוני כלשהו, "פירה וברקו" עובדים בשיטת העיתון המיתולוגי של אורי אבנרי, "העולם הזה" - כתבות צהובות עוטפות עיתונות קשוחה. פנטזיות נוצצות מעולם הבידור עוטפות אייטמים מרים על המציאות.

קל לראות איפה התשוקה של אסייג. היא משתמשת לא פעם בווריאציות על המשפט "אני פוחדת איזה מדינה נשאיר לילדים שלנו" - משפט כל כך פשוט וטריוויאלי, אפילו נדוש. אבל המסר שלו כלל לא טריוויאלי בתקופה הנוכחית. משמעו, שאין מבוגר אחראי מאחורי ההגה. מישהו צריך לקחת אחריות, ולא רק במסדרונות השלטון.

פקטור עצום במשבר הדמוקרטי שאנחנו חווים, הוא הדיסאינפורמציה וחידלון התקשורת. אסייג מראה שאפשר אחרת - אפשר לייצר חדשות לא מתחנפות ועדיין להביא רייטינג. אפשר להיות המבוגר האחראי ולא להתנשא. ואפשר גם אפשר לראיין כמו שצריך, למרות האווירה האנטי־דמוקרטית לעתים.