עבירות מין | ניתוח

92% מתיקי האונס נסגרו ללא אישום. מה עומד מאחורי הנתונים?

לפי נתוני הפרקליטות ומרכזי הסיוע, 92% מתיקי האונס שבהם התקבלה החלטה אשתקד, נסגרו ללא כתבי אישום • גלובס מנתח את הקשיים שבהם עומדת הפרקליטות בהחלטה אם להגיש כתב אישום בתיקי עבירות מין

פרקליט המדינה לשעבר, עו"ד שי ניצן / צילום: כדיה לוי
פרקליט המדינה לשעבר, עו"ד שי ניצן / צילום: כדיה לוי

ברוב התלונות המוגשות למשטרה בגין עבירות מין לא מוגש כתב אישום והן נסגרות לרוב מחוסר ראיות - כך עולה מדוח הפרקליטות שפורסם לאחרונה ומדוח מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שפורסם השבוע ב"הארץ".

בין היתר עולה מהנתונים, כי מסך התיקים שנפתחו אשתקד והכוללים לפחות עבירת מין אחת, רק ב-16% הוגשו כתבי אישום (896 כתבי אישום, בהם 56 כתב אישום בגין אונס) - כלומר ב-84% מתיקים אלו לא הוגש כתב אישום. עוד עולה כי 92% מתיקי האונס שבהם התקבלה החלטה ב-2019, נסגרו ללא כתב אישום. לפי הנתונים, בממוצע רב-שנתי מגישה הפרקליטות מדי שנה כתבי אישום רק בכ-25% מתיקי עבירות המין.

עוד עולה מדוח הפרקליטות ל-2019 - אז כיהן שי ניצן כפרקליט המדינה - כי בשנה זו נגנזו 2,541 תיקי עבירות מין (חלקם נפתחו ב-2019 וחלקם בשנים קודמות). זאת, כאשר 65% מתוכם נסגרו מחוסר ראיות ו-18% מחוסר אשמה.

במקביל פורסמו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שערכה סקר לבדיקת הביטחון השוטף. מהסקר עולה כי בשנת 2019 נפגעו כ-7,000 נשים מעבירות מין (0.3% מכלל הנשים בנות 20 ומעלה).

בכתבה זו נסביר מדוע שיעור הגשת כתבי אישום בתיקי עבירות מין כה נמוך. ההחלטה אם להגיש כתבי אישום בתיקי עבירות המין כרוכה בקשיים רבים עבור פרקליטות. הקושי הטמון בהוכחת עבירות המין נובע מכך שעבירות אלו מתבצעות מטבען בחדרי חדרים, ולכן יש חשיבות רבה לאיסוף ראיות אובייקטיביות התומכות בגרסת הנפגעת. למרות שלפי החוק היבש ניתן להרשיע בעבירת מין על פי עדות יחידה, תוך נימוק ההחלטה,  בפועל יש צורך בהוכחת ראיות נוספות.

לכן, במסגרת חקירת המשטרה ייגבו הודעות מקרוביה של הנפגעת, שלהם סיפרה על המקרה, ותיבדק האותנטיות של התלונה - מתי סיפרה המתלוננת על האירוע והאם הפרטים שמסרה תואמים לראיות. במקביל תנסה המשטרה לאתר מידע אובייקטיבי, ככל שניתן, לרבות עדי ראייה לפני האירוע או סמוך אחריו, סרטוני מצלמות אבטחה, צילומי הזירה ו-די אן.איי.

אונס בין מכרים

עבירות האונס נחלקות לשתיים, האחת - אינוס "בשדה" - מדובר בחלק קטן מהתיקים, שבהם אין קשר בין הקורבן לפוגע; השנייה - אינוס בין מכרים - אונס המתבצע בתוך המשפחה או אינוס המכונה "date rape" - אונס המתרחש במקרים רבים לאחר מסיבה, בין מכרים או בעקבות קשר ברשתות חברתיות. מרבית התיקים שנסגרים שייכים לקבוצה השנייה, שם טענת ההגנה הרווחת היא להסכמת הנפגעת.

הבחינה הראייתית היא "סיכוי סביר להרשעה", כך בכל העבירות וגם בעבירות המין. הפרקליטות נדרשת לזהירות רבה, ובגלל רף ראייתי זה הפרקליטות נאלצת לסגור תיקים בעיקר עקב חוסר בראיות. העמדה לדין היא החלטה משנת חיים עבור הנאשם, במיוחד כשמתייגים אותו כעבריין מין.

לעבירות מין יש מאפיינים ייחודיים שיוצרים אתגר ראייתי לפרקליטות:

עדות מאוחרת

אחד הקשיים שאיתם מתמודדת הפרקליטות הוא עדות כבושה (במקרה שבו מתלוננת או כל אדם אחר "כבש" בליבו את העדות, וסיפר עליה רק בשלב מתקדם יותר) שניתנת אחרי חודשים ולעיתים שנים לאחר אירוע התקיפה ומאפיינת נפגעי ונפגעות תקיפה מינית. הקורבן חש בושה ומדחיק את הפגיעה ומגיע להתלונן אחרי זמן רב. בשל הזמן שחלף היכולת לשחזר ראיות היא מורכבת. הנפגעים/ות לא זוכרים באופן מספק את האירועים ועדותם לא תמיד קוהרנטית. בנוסף, לחלוף הזמן יש השפעה על יכולת איסוף ראיות חיצוניות.

האחראית על תחום ליווי בהליך המשפטי והפלילי במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית, לילך בן עמי, מסבירה מדוע לעיתים לוקח לנפגעים/ות לדווח זמן על אירוע הפגיעה. לדבריה, "צריך להבין שאם מדברים על פגיעה מינית בילדות, צריך מידה מסוימת של פרספקטיבה, לעיתים צריך שנים לעבור עיבוד של חשיפה. זה תהליך שבו צריך לבצע חשיפה אישית, לכן זה לוקח שנים. במיוחד אם מדובר בפגיעות במשפחה".

"לעיתים התלונה זו הפעם הראשונה שהמתלוננת (או המתלונן) מספרת את סיפור הפגיעה באופן נרטיבי. לכן, היא לא זוכרת הכול, ויכולים היווצר פערים בין הגרסאות שהיא נותנת. פתאום יש הצפה גדולה של רגשות, עובדות וזיכרונות והרבה פעמים העדות היא עדות מתפתחת, כי המתלוננת סיפרה משהו והיא נזכרת. הרבה פעמים זה מייצר רגרסיה".

קשיים אלו והפערים בין גרסאות המתלוננת מובילים לעיתים לסגירת התיק. בתי המשפט אמנם הכירו בקושי אינהרנטי הטמון במתן גרסה שנים אחרי קרות האירוע. אולם עדיין ניתן לראות תיקים רבים שנסגרים בגלל הקשיים הנובעים ממתן גרסה מאוחרת.

מחיר נפשי

סיבה נוסף הגורמת לקשיים בתיקי עבירות מין היא המחיר הנפשי הכבד שגובים הגשת תלונה במשטרה והכניסה להליך המשפטי מהנפגעת. הדרך שעוברת מתלוננת מהגשת התלונה ועד לעדות בתיק פלילי הוא ארוך ומייגע. לעיתים ההליך של הנפגעת מתחיל בשיתוף פעולה במשטרה. אולם בהמשך כשהנפגעת מבינה מה צפוי לה במשפט, היא אינה מעוניינת להעיד אלא להמשיך בחייה. כך, בשל הקושי של המתלוננת להעיד חלק מהתיקים נסגרים וחלק אחר של התיקים מסתיימים בהסדרי טיעון.

לדברי בן עמי, "צריך להבין את המשמעות של תלונה במשטרה, כמה היא דרמטית, ולפעמים בלתי הפיכה בעוצמות שלה. לפעמים מתלוננת סוחבת עליה איומים, מניפלוציות, פניות מגורמים, בנוסף לטראומה מהאירוע. לעיתים פנייה למשטרה מובילה לפירוק משפחה, פירוק מערכות יחסים. לא פעם ליוויתי נפגעות שההורים והמשפחה היו נגדן - המשפחה הפנתה לנפגעת עורף ולא מדברת עימה כבר שנים".

בנוסף, במקרים רבים נדרשת המתלוננת בשלב החקירה לערוך עימות עם הפוגע. במשטרה קיימת גישה, שלפיה ככלל יש לקיים עימות כחלק מהחקירה על מנת להביא לחקר האמת. עימות מאפשר לתובע להעריך את העדות דרך הדינמיקה בין המתלוננת לפוגע, והעימות יכול לתת צוהר למערכת היחסים ביניהם. לצד זאת במקרים רבים העימות גובה מחיר נפשי כבד מהמתלוננת. העובדה שניתנת למתלוננת הזכות לסרב לעימות לא תמיד מסייעת. זאת, מאחר שהמתלוננת יודעת שסירובה עלול לפגוע במצב הראייתי של התיק.

הקושי הנפשי של המתלוננת בשחזור אירוע התקיפה לא מסתיים רק בחקירתה במשטרה. אם מוגש כתב אישום בעבירת אונס, המתלוננת נדרשת להעיד בפני הרכב של שלושה שופטים ולשוב ולספר את פרטי התלונה. המתלוננת נדרשת להתמודד בעדותה עם חקירה נגדית קשה. הסנגור שבאופן טבעי עושה את עבודתו לטובת הנאשם, יכול לשאול שאלות אישיות על חייה, גם אם לא על עברה המיני, ולדרוש הסברים להתנהלותה כדי לפגוע במהימנות שלה.  ההגנה עושה לעיתים גם שימוש בתמונות של המתלוננת מהפייסבוק, ביומנים שלה ובעדים. 

הפקפוק בגרסת המתלוננת הוא אינהרנטי לחקירה נגדית, המהווה מעמד קשה למתלוננת. המתלוננת נדרשת להתגונן, והתנהגותה נתונה לביקורת. כך, למשל, היא נדרשת להסביר מדוע פעלה בדרך מסוימת ולא אחרת. לעיתים ההתנהגות של המתלוננת לא סבירה בעיני המתבונן - למשל, מדוע לא התלוננה מיד אלא המתינה חודשים או שנים. כך שלעיתים נגרם למתלוננת עוול נוראי כי העיסוק בה ובהתנהגותה מסיט את הדיון מהפגיעה בה.  

הפרקליטים הדואגים לזכויות המתלוננת אמנם עושים מאמצים אדירים על מנת לשמור עליה מפני התקפות ההגנה. אולם בית המשפט מאפשר מרחב פעולה לסנגורים. זאת, מאחר שההגנה נדרשת רק לעורר ספק סביר לגבי התרחשות האירוע, כדי להביא לזיכוי הנאשם.

פגיעה בפרטיות

מחיר נוסף שנפגעות עבירות מין נדרשות לשלם בהליך המשפטי הוא פגיעה בפרטיותן.- מתלוננת שהייתה בטיפול נפשי או כתבה יומן עומדת בפני האפשרות כי פרטים אלו יימסרו להגנה. אמנם יש צורך לקבל את הסכמתה, אבל היא נמצאת במלכוד. מצד אחד, מבקשים את הסכמתה למסירת החומרים והיא רוצה לסייע להליך הפלילי; ומהצד השני, מדובר בחומרים פרטיים ואם תסרב עלולים לטעון כי היא מסתירה מידע. ההגנה מנצלת את הפרצה הזו ומבקשת חומרים רבים, כמו יומנים או תיעוד טיפול נפשי. זאת, כדי לפגוע במהימנות המתלוננת בבית המשפט.

הפרקליטות מנסה להילחם בתופעה זו במידת האפשר, כי ברור שמדובר בצעד פוגעני אולם במקרים רבים אין לה ברירה אלא להסכים לדרישת ההגנה לחשוף פרטים אישיים של המתלוננת. המתלוננת אמנם נדרשת להסכים לחשיפת המידע באופן המצומצם ביותר על מנת לאזן את הפגיעה. אולם עדיין אם הסנגור מצליח לשכנע ברלוונטיות החומרים, בתי המשפט מאפשרים עיון בחומרים ככל שהמידע נוגע להוכחת העבירה.

שאלת ההסכמה

קושי נוסף בהגשת כתבי אישום בעבירת אונס נוצר במקרה שהאונס מבוצע בין מכרים. במצב זה החשוד טוען לעיתים כי יחסי המין בוצעו בהסכמה. כאשר החשוד טוען להסכמה, ביהמ"ש יבחן אם החשוד יכול היה להבין שהמתלוננת אינה מסכימה. אולם לעיתים מעדות המתלוננת עולה קושי להוכיח כי היא לא הסכימה ליחסי המין. לעיתים המתלוננת לא זוכרת מה קרה, לעיתים היא קופאת באירוע ולעיתים יש חוסר קוהרנטיות בגרסתה.

כך שבמקרים אלו, גם אם נותנים אמון מלא בגרסה של המתלוננת, עדיין נותרים חוסרים עובדתיים ואין יכולת לברר, ברמה הנדרשת בפלילים, מה התרחש - ולכן הפרקליטות נאלצת לסגור את התיק.