ירושה | פיצ'ר

משטראוס ועד ורטהיימר: איך מתמודדות המשפחות העשירות בישראל עם שאלת הירושה

במשפחת שטראוס ידעו שעפרה היא היורשת כבר כשהייתה בת שבע, במשפחת ורטהיימר מממשים את כל הנכסים ובמשפחת קרסו כבר הגיעו לביהמ"ש • השלב שבו אימפריה משפחתית צריכה לעבור לבני הדור הבא מעסיק לא רק את הנוגעים בדבר, אלא גם מומחים וחוקרים

עסק משפחתי / צילומים: יונתן בלום, ארכיון משפחת שטראוס, שי יחזקאל, אמיר מאירי, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
עסק משפחתי / צילומים: יונתן בלום, ארכיון משפחת שטראוס, שי יחזקאל, אמיר מאירי, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

לפני כחודש איבדה משפחת שטראוס את מי שהיה המנהיג הדומיננטי ובעל השליטה בה, מיכאל שטראוס המנוח. צוואתו שתקבע למי יעברו מניותיו ב"שטראוס אחזקות" לא נפתחה עדיין, נכון למועד כתיבת שורות אלה, והיא זו שתקבע מי מילדיו יקבל את שרביט השליטה בחברה המשפחתית. במילים אחרות, האם יישמר מעמדה של עפרה שטראוס, בתו, שמכהנת כיו"ר שטראוס גרופ מאז 2001, או שאולי צפויים שינויים וזעזועים בחברה.

הדילמה שאפיינה את משפחת שטראוס לאורך השנים, שבאה לידי ביטוי במידה מסוימת גם בהמתנה כעת לפתיחת הצוואה, אינה ייחודית רק לה. יחסים בתוך המשפחה הם עניין מורכב ממילא, וכשלחילופי הדורות מתווספת גם השאלה איך וכיצד יועברו האימפריות העסקיות לידיו של דור הבנים, פוטנציאל ההרס והנזק ההיקפי הוא עצום. משפחות רבות, מומחים ויועצים מתלבטים כיום מהו המודל הנכון לבצע את ההעברה הזאת, והפתרונות, כפי שנראה בהמשך, אינם ברורים מאליהם.

אבל יש תחום שבו משפחת שטראוס היא ככל הנראה כן ייחודית, וזה בא לידי ביטוי בעובדה שאחת מבנות המשפחה, ד"ר נאוה מיכאל-צברי, חוקרת את הנושא באופן אקדמי, במרכז מיוחד לחקר עסקים משפחתיים שקרוי על שם אמה, רעיה שטראוס, שהוקם בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב.

"אני תמיד אומרת למשפחות שבאות להתייעץ איתי, אתן צריכות להחליט אם אתן רוצות לנהל יחד נכסים במשך דורות", מספרת ד"ר מיכאל-צברי שמדגישה גם היא כי מדובר בנושא רגיש. "זה מסובך להמשיך לנהל דברים יחד. גם משפחות שמתכוונות לעשות את זה, צריכות להשקיע בזה הרבה".

הדוגמה של ד"ר מיכאל-צברי, ושל משפחת שטראוס, היא כמובן סיפור מעניין בפני עצמו. היא מכרה את מניותיה בחברה המשפחתית לפני שנים, כאשר נזקקה לכסף כדי להיפרד משותף עסקי, אולם אחיה הם בעלי מניות, וילדיה שייכים לפורומים של הדור הרביעי של המשפחה. יחד עם זאת, ולמרות שמשפחת שטראוס מתאפיינת באסטרטגיית העברה דורית מושכלת ומסודרת שנקבעה כבר לפני שנים, הפלגים בה לא קיבלו ביטוי שווה בהשפעה ובניהול, ומיכאל צברי משתייכת לפלג שזז הצידה, גם אם באופן מוסכם ומסודר.

מיכאל שטראוס שכאמור הלך לעולמו לאחרונה ואחותו רעיה, שהיא כיום בת 80, ניהלו במשך שנים את החברה יחד, בתור בני הדור השני למחלבה שהקימו בנהריה הוריהם, ריכרד והילדה שטראוס, שעלו מגרמניה בשנות ה-30. אבל מחלוקת ביניהם בשנות ה-90 הובילה לכך שרעיה מכרה את מניותיה לחברת שטראוס. בהמשך למהלך הזה, הפלג של מיכאל הוא זה שנותר הדומיננטי בחברה, ומבין ילדיו של מיכאל, עפרה היא זו שקיבלה את ניהול החברה כיו"ר לפני כמעט עשור. אחיה עדי מכהן מזה כשלוש שנים כיו"ר חברת האחזקות, ואילו האחות עירית קופלר שטראוס איננה פעילה בחברה, אם כי בנה, שון קופלר, בן הדור הרביעי, מונה לפני שנה למנהל בשטראוס קפה ישראל.

לעומת זאת, ילדיה של רעיה מעורבים הרבה פחות בניהול החברה. ד"ר מיכאל צברי כאמור מכרה לגמרי את מניותיה ומתמקדת בחקר אקדמי של עסקים משפחתיים. אחיה, גילי ורני מדין, כן מחזיקים במניות של החברה, והראשון אף מכהן בה כדירקטור.

אז עכשיו המשפחה מחכה בנשימה עצורה לצוואה של הדוד שלך מיכאל?
"אולי אתם בעיתונות לא יודעים מה כתוב שם, אבל במשפחה יודעים. אין סודות. לא יהיה טקס שבו כולם יושבים בחדר ספון עץ ומחכים להקראת הצוואה. המשפחה שלי מנהלת כבר שנים את הדברים האלה, ומיכאל דיבר עם הילדים שלו בשנים האחרונות על הנושא. עובדים על זה כל הזמן".

מיכאל מינה את עדי לפני שלוש שנים ליו"ר חברת האחזקות. היו פרשנויות שהוא שינה את מאזן הכוחות ביניהם, שעד אז עפרה היתה המובילה הבלעדית ופה הוא הציב לה כוח שכנגד.
"עפרה מנהלת את העסק ועדי מנהל את הפעילות המשפחתית. בכל החברות המשפחתיות שמנסות לשמור על המשכיות, לא אותו אדם מנהל את שני החלקים הללו. עדי מנהל את ההכשרה של הדור הרביעי ואת שכירת היועצים החיצוניים למשפחה, עפרה מנהלת את העסק ואני מניחה שזה לא ישתנה.

היו כמה שנים שבהן הדור הרביעי היה צעיר, והיועץ החיצוני שליווה את המשפחה יצא לפנסיה אז לא היה ליווי עסקי. אבל מזה כמה שנים יש שוב יועץ שמלווה את התהליכים האלה (מכך נבע גם מינויו של עדי כנראה, ש' ל')".

אז יכול להיות שגם הילדים שלך והאחיינים שלך ישתלבו יום אחד באחת המשרות הניהוליות בחברה?
"אני לא מצויה בפרטי התהליך אבל זה תהליך מסודר עם סט שלם של כללים והכשרה. כרגע יש רק אחד מהדור הרביעי שנמצא בעסק (כאמור, מדובר בשון קופלר, בנה של עירית). הבת שלי עובדת עם אמא שלי, המנהלת קרן פילנתרופית מהגדולות בארץ - שנקראת "רוח הגליל" - ומבחינתי זו הפתעת חיי".

אמא שלך מכרה את מניותיה בשטראוס לפני 15 שנה, כיוון שהתנגדה למיזוג שטראוס הפרטית עם עלית הציבורית.
"נכון. היא רצתה שהתרבות הארגונית תישאר של חברה מסורתית פרטית".

עד אז היא ניהלה את החברה בחלקים שווים עם מיכאל. היא כעסה כשדעתה לא התקבלה והיא נאלצה להתנתק מהניהול?
"זה היה מאוד קשה ודרמטי ולקח הרבה זמן עד שהפצע הגליד. אבל זה בדיוק היתרון של לנהל את התהליך בצורה מסודרת: היה הסכם בעלי מניות שקבע בדיוק מה האופן שבו מוכרים מניות ולמי. גם אני מכרתי את מניותיי דרך ההסכם הזה, שהוא אחד הדברים שאני מלמדת את תלמידיי באוניברסיטה. כל זה הגיע בעקבות הבנה של אמא שלי, ששמעה לפני 30 שנה הרצאה בנושא חברות משפחתיות. התחום כולו, גם בעולם, היה אז בחיתוליו.

"אז היא הבינה שזה לא רק תלוי באישיות של האינדבידואלים המעורבים בכל משפחה, אלא שזה חלק מתהליכים שחוזרים על עצמם ואפשר לעשות מודלים. היא באה למיכאל ואמרה לו: 'אנחנו חייבים להשקיע בזה'. זה קרה כבר אחרי שהניהול עבר לעפרה (ב-1996 מונתה עפרה שטראוס למנכ"ל שטראוס עלית), בהסכמה משותפת של שניהם. היחסים ביניהם היו מדהימים ומיכאל לא הבין למה בכלל צריך יועצים, כי עם כל חילוקי הדעות שהיו להם השותפות והאהבה ביניהם תמיד ניצחה. היא שכנעה אותו. אמרה לו אם עובר עלי אוטובוס מחר אתה תצטרך לעשות את כל ההסכמים האלה עם הילדים שלי".

וב־1998 הם, וגם אתם הילדים, חתמתם על הסכם. את יכולה לפרט מה נקבע שם?
"בהסכם הזה נקבעו הדברים המהותיים: המנגנון למי מודיעים כאשר רוצים למכור מניות: קודם כל לצד שלך, אחר כך לצד השני. בפועל, שום דבר מזה לא קיבל אף פעם ביטוי מעשי, כי לאף אחד אין באופן פרטי כסף לקנות את המניות המוצעות למכירה, ותמיד בסוף החברה עצמה (שטראוס) קנתה את המניות - גם כשאמא שלי, אני, עדי, עירית ואחי מכרנו מניות. סוכמו גם פרטים כמו כמה מתוך הרווח מחולק כדיבידנד, ושאר המוקשים שעלולים להוות מחלוקת בעתיד".

ומה עם המוקש הפוטנציאלי העיקרי? העובדה שעפרה סומנה כבר בילדות להיות הממשיכה בניהול? בהרבה עסקים משפחתיים רואים זאת.
"בכל משפחה מסתכלים על ילדים ואומרים ההוא מתאים לו להיות עורך דין, ההיא מתאים לה להיות רופאה - זה נקרא הסללה. ילדים ערים לחלומות של ההורים שלהם ומגיל צעיר יודעים מה מצפים מהם. זה קורה גם במשפחות של רופאים או טייסים. אני מגיל צעיר מאוד, אולי שבע, הבנתי שזאת עפרה. כולנו הבנו שזה פונקציה גם של הרצון של עפרה. אין כתבה עליה שלא מספרת איך היא נסעה עם מיכאל למחלקי חלב בתל אביב מגיל צעיר.

"עניין נוסף הוא שיש הבדלים בין ענפים של משפחות, והענף של רעיה זה לא כמו הענף של מיכאל. מיכאל הוא הבן הבכור, אמא שלי היא האחות הצעירה. וגם מגדר קובע ומכתיב, לפחות בתקופה ההיא. האחים שלי - שכתוב בעיתון שהם בעלי מניות - אף אחד לא יודע איך הם נראים".

אגב, אחד משני האחים, רני מדין, סיפק מבט מבחוץ על המשפחה בסרט תיעודי שהוציא ב-2015, שנקרא "להתחתן עם בית חרושת לגלידה", ובו תוארה נקודת הראות של אביהם, זאב מדין, על המשפחה שאליה נכנס, וממנה יצא לאחר כעשור, כאשר התגרש מרעיה.

המודל: לא מדברים וגומרים בבימ"ש
משפחות לדוגמה: קרסו, עופר

כאמור, מדובר בסיפור מורכב. לא חסרות דוגמאות לכישלונות מפוארים בתחום, ולפעמים נדמה שבפרפרזה על המשפט המפורסם של טולסטוי כל מעברי העושר הבין דוריים במשפחה הם אומללים בדרכם. דוגמה למה שקורה כשבמשפחה לא משכילים להסדיר את המעברים הללו, והם מגיעים לבית המשפט, קיבלנו ממש לא מזמן, במשפחת קרסו.

מכבי קרסו, בן הדור השלישי לאימפריית הרכב והנדל"ן, הגיש תביעה נגד קרובי משפחתו השותפים עמו בקרסו נדל"ן בטענה כי אלה מהם המכהנים כבעלי משרות בחברה, פגעו בחברה ו"שאבו" ממנה כסף בדרכים שונות.

במשפחת קרסו דווקא נערכו לקראת הבאות, והשכילו לעשות חלק מהתהליך עם המעבר לדור השלישי, כשחילקו את הנכסים לשתי חברות, ואף הפריטו את קרסו מוטורס (יבואנית רכבי רנו, ניסאן ודאצ'ה), מה שאפשר לכל בן דור שלישי לקבל את חלקו במניות ובדיבידנדים, באורח שקוף. אלא שקרסו נדל"ן נותרה פרטית, ובה, לפחות על פי התביעה של מכבי, יש כעת לא מעט בעיות.

דוגמה בעייתית נוספת אך ישנה יותר מגיעה מכיוונה של משפחת עופר על שני פלגיה. האחים סמי ויולי עופר עבדו יחדיו שנים ארוכות והקימו אימפריה הכוללת נדל"ן, ספנות, שליטה בחברה לישראל ואחזקות בבנק מזרחי טפחות. ב-2002 הם השכילו להחליט על פרידה עסקית, כדי למנוע חיכוכי פלגים בדור הבא.

אולם כאשר הגיע תורו של כל אחד מהם להעביר את העסקים לילדיו שלו, הדרכים שנקטו היו הפוכות. סמי עופר המנוח קבע את הפרדת הרכוש וחלוקתו לשני בניו, אייל ועידן, כעשור לפני מותו ב-2011. עידן קיבל בין השאר את השליטה בחברה לישראל, אייל - חלק ניכר מאימפריית הספנות ואת האחזקה בבנק מזרחי טפחות. התכנון היה כה מדוקדק, שאפילו חלוקת שארית האחזקות בספנות תוכננה מראש, וכל בן שלף, לאחר מות האב אך בהוראתו, "כרטיס" ובו החצי שלו בנכס האמור. כך, סמי עופר אכן השיג את מבוקשו: כל בן קיבל אימפריה עסקית משלו, ללא שום נקודות חיכוך, כשהכול ידוע מראש.

לעומת זאת, אחיו, יולי עופר המנוח, פעל הפוך. הוא כתב לא פחות מעשר צוואות שונות במהלך השנים שקדמו למותו, והאחרונה בהן קבעה כי כל מניותיו בחברת עופר השקעות (בעלת קניוני מליסרון, בין השאר) יועברו לבתו ליאורה. ההחלטה הזו עוררה קרב משפטי ארוך בין ליאורה לבין אחיה, דורון עופר, שטען שהצוואה נכתבה תחת השפעה (והפסיד בסופו של דבר).

"לא לדבר על הדברים ולייצר הפתעות בפתיחת הצוואה הוא מתכון לאסון", קובעת ד"ר מיכאל-צברי. "זה קורה הרבה מפני שיזמי הדור הראשון הם לפעמים כל כך ריכוזיים ופטרנליסטיים שהם חושבים שהם יודעים מה טוב לילדים שלהם. אבל הם לא יודעים, והילדים מפחדים להגיד להם".

המודל: גודעים את המורשת
משפחה לדוגמה: ורטהיימר

אימפריה משפחתית נוספת שעוברת תהליך בימים אלה היא זאת של משפחת ורטהיימר. כאן המצב שונה מאוד. המשפחה כבר מכרה את הנכס העיקרי שלה, חברת ישקר, לברקשייר האת'ווי של וורן באפט תמורת סכום עתק של כ-6 מיליארד דולר, בהליך שהחלק המרכזי בו בוצע לפני כ-15 שנה (בהמשך, ב-2014, נמכרה יתרת המניות).

יחד עם זאת, החברה המשיכה להחזיק נדל"ן בשווי מיליארדי שקלים וכן בחברות טכנולוגיה שונות בהן ביצעה השקעות. בשנה האחרונה היא נמצאת במסע של "מכירת חיסול", בהנהגת בן הדור השני איתן ורטהיימר, מתוך כוונה להותיר את הדור השלישי חופשי עד כמה שאפשר מרכוש משותף. במילים אחרות, משפחת ורטהיימר היא משפחה שבחרה במובהק שלא להפוך את המשפחתיות למורשת, ולא לרתום את הדור השלישי לעסקים.

משפחת ורטהיימר / צילומים: מתוך ויקימדיה, איל יצהר, יוסי כהן, אמיר מאירי, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 משפחת ורטהיימר / צילומים: מתוך ויקימדיה, איל יצהר, יוסי כהן, אמיר מאירי, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

מלבד איתן, מנהיג המשפחה בדור הנוכחי שנחשב למי שאחראי במידה רבה לפריחתה לאחר שחזר אליה בשנות השמונים, לסטף ולאשתו המנוחה מרים יש עוד שלושה ילדים. רות ורטיימהר פיק מנהלת תחת קרנות אחדות של השקעות בטכנולוגיה (הכסף ההתחלתי הגיע מהמשפחה) ואף רשמה כמה אקזיטים. אירית שטראוס ורטהיימר שאינה פעילה בעסקים אולם שני ילדיה, אורן ואביב הרפז, דווקא בחרו בדרכו של הסב המיתולוגי, ופועלים בתחום התעשייה בצפון ואף בתחום החינוך. בן הזקונים יפתח הוא בעל צרכים מיוחדים ומתגורר בכפר תקווה.

"מערכת היחסים במשפחה מורכבת", אומר אדם המכיר אותה היטב, "זה נכון גם ליחסים בין סטף לאיתן ובין סטף לרות, וגם ליחסים בין איתן לרות. המורכבות היא גם 'טריטוריאלית', כלומר מי חולש על מה, וגם קשורה למתחים אישיים".

לאיתן עצמו יש חמישה ילדים. שניים הם ילדיה של אשתו אריאלה, מנישואיה הקודמים: אסף טלמור ורטהיימר, העוסק ביזמות ומשקיע בהייטק, וסיון טלמור שהיא זמרת. שלושת האחרים הם מאיה, דוגמנית ושחקנית הנשואה לח"כ מטעם כחול לבן והשר לשעבר אסף זמיר, דני, מפיק מוזיקלי, וגיא, העוסק בעיצוב נעליים. בעבר, אמרה סיון טלמור בראיון ל"כלכליסט" ש"זה כאילו שאכזבנו (ילדיו של איתן, מלבד אסף) את המערכת, כשלא נכנסנו לעסק המשפחתי ולא למדנו מינהל עסקים".

כאמור, בשנה האחרונה עוסקת המשפחה, תחת שרביטו של איתן, בהנזלת נכסים משותפים. בתחילת השנה נמכרו ארבעה מתחמי תעשייה ומשרדים בצפון הארץ תמורת כ-635 מיליון שקל לידי קרן הריט "מניבים", ומספר חודשים לאחר מכן פורסם בתקשורת כי המשפחה סיכמה על מכירת מתחמי נדל"ן נוספים במתחם תפן לחברת אלייד תמורת כ-400-500 מיליון שקל. לאחרונה מימשה המשפחה נכס נוסף, חברת הטכנולוגיה נצר חיישני תנועה שנמכרה לריקור ולקיבוץ יזרעאל, בתמורה משוערת של 45 מיליון שקל.

ד"ר מיכאל צברי, לו משפחה כמו משפחת ורטהיימר כן הייתה מעוניינת להמשיך כחברה משפחתית, מה היה עליה לעשות?
"קודם כל, לארגן למשפחה משילות. כלומר, להקים מנגנונים, פורום קבלת החלטות - אולי רק של בעלי המניות ואולי לכל המשפחה כי חלק מהם יהיו בעלי מניות בעתיד. צריך גם לדאוג שמישהו יהיה אחראי על החלק הזה".

המודל: מנפיקים ומונעים סכסוך
משפחות לדוגמה: שפיר, רמי לוי

מעבר עושר נכון, ללא השמדת ערך, בין הדורות, הוא נושא המעסיק לא רק את המשפחות עצמן אלא גם חוקרים וכלכלנים. ב-25 השנים הקרובות יעברו 68 טריליון דולר מדור הבייבי בומרס לדורות הבאים. זוהי העברת העושר הגדולה בהיסטוריה.

את הנתונים הללו מוסר ניקולס צ'אטילון, ראש תחום המשפחות הגדולות בבנק השוויצרי לומברד אודייר, הפעיל מזה 12 שנה גם בישראל. הבנק עצמו קיים כבר 224 שנה, וביצע אלפי העברות בין דוריות במהלך השנים.

"אין מודל אחד שהוא המומלץ להעברה בין דורית, כל משפחה צריכה לבחור את הדרך שלה", אומר צ'אטילון. "מה שחשוב הוא התהליך כי לוקח הרבה מאוד זמן ואנרגיה לייצר העברה דורית חלקה ככל האפשר. טיפלנו במשפחה שניסתה לעשות הכל כדי להבטיח את העברת העושר והעסק לדור הבא, תוך מחשבה על פרטי הפרטים. אבל בין הרכבת המנגנון לבין ההעברה בפועל חלפו שנים, ובסופו של דבר המעבר לא היה כל כך מוצלח.

"המסקנה היא שאי אפשר להטיל על הדור הבא כל כך הרבה מגבלות ותנאים. צריך להשאיר להם מקום לנשום, וחופש למצוא את הדרך שלהם. כשאתה יזם דומיננטי שבנה את הונו מכלום, הנטייה היא להכתיב את החזון שלך. אבל זו עלולה להיות טעות".

על השאלה במה ייחודיות המשפחות הישראליות שאותן מלווים בבנק הוותיק, משיב ברט ואן לימפוט, שותף ומנהל אזורי בבנק: "בישראל היזמים לעיתים קרובות רוצים להישאר בכיסא הנהג, ולא מבינים שצריך לשלב את הדור הבא לא רק כשאתה בן 80, אלא הרבה קודם. אחרת ייווצר פער של ידע וניסיון אצל הדור הבא. קרה לי לאחרונה בחברה שאנחנו מלווים שילדי הדור הבא ביקשו ממני: 'תסביר לאבא שאנחנו לא רוצים להשתלט לו על החברה, רק להיות יותר מעורבים בעסק, כי אנחנו לא מצליחים להבהיר לו את זה'".

יש אמירה ותיקה שלפיה הדור ראשון בחברה המשפחתית בונה, הדור השני מפתח, והדור השלישי הורס.
צ'אטילון: "העבודה שלנו היא לנסות למנוע את זה. אבל זה נכון שבהרבה מקרים, הדור השני שותף לחזון של היזם, והיה עד ואולי שותף לבניית העסק מהיסוד, ואילו הדור השלישי כבר מחזיק בערכים אחרים".

בנימוס קצת פחות שוויצרי, הדור השלישי לעיתים קרובות גדל עם כפית של זהב בפה, וכבר מקבל כמובן מאליו את תנאי המחיה הנוחים והמפנקים, ואין לו את הרעב היזמי הנדרש. יש דרכים להכשיר אותו כמובן, אבל לעיתים פשוט מוותרים עליו.

זה מה שקרה בחברת שפיר הנדסה, ענקית תשתיות שראשיתה בחברה שיסד יעקב שפירא לפני 52 שנה. ממשיכיו, הילדים גיל, חן, הראל וישראל, הנפיקו את החברה לפני שש שנים, גם כדי לגייס כסף אך גם כדי להסדיר את העברת העושר לדור הנכדים המונה 21 איש. ככל הידוע, כבר לפני שנים רבות החליטו במשפחה שהדור השלישי לא ייכנס לעסק המשפחתי. עם זאת, במהלך החודשים האחרונים הודיעה שפיר הנדסה על כניסת שני בני בעלי שליטה (ללא ציון שמותיהם) לעבודה בחברה, האחד כנהג והשני ככלכלן, מה שעשוי לרמוז על כך שיש מחשבה מחודשת בעניין.

הנפקה היא אכן דרך טובה להעביר את העושר בצורה מסודרת וליצור סוג של תחושת צדק בין בני הדור הבא, שכן הפיכת החברה לציבורית דורשת יצירת מנגנונים שקופים ומסודרים לניהולה. בנוסף, היא יוצרת מצב שבו מי שלא מעוניין עוד בקשר לעסק המשפחתי יכול להנזיל בקלות את חלקו, ולהמשיך הלאה עם ההון שמימש.

זאת הדרך בה בחר דוד עזריאלי ז"ל, לפני שהעביר את מטה השליטה בחברה לבתו דנה (במשפחה יש עוד בן בעל צרכים מיוחדים ושתי בנות שאין להם נגיעה לחברה). גם כאשר משפחת יוחננוף יצאה להנפקה, בנובמבר 2019, הסביר איתן יוחננוף, מנכ"ל רשת שיווק המשפחתית, כי הסיבה למהלך היא העברת ההון הבין דורית.

רשת שיווק נוספת שהפכה בורסאית היא זו של רמי לוי. לוי, באופן לא מפתיע, לא הסתייע במומחים לעסקים משפחתיים לפני המהלך, אלא מספר שזו הייתה עבורו החלטה "די אינטואיטיבית". "כשהתחלתי את העסק, לפני עשרות שנים, אחי התחיל לעבוד איתי, אחר כך אחותי הצטרפה, ואז גם גיסי וגיסתי נכנסו, ועוד אח ועוד אח", הוא מספר. "היום כל הילדים והחתנים עובדים איתי, חלק בחברה הציבורית וחלק בפרטית, כי זה הדבר הכי טוב שיכול להיות. הם יודעים שהם צריכים להוות דוגמה לעובדים אחרים, להשקיע יותר. כשאתה מעסיק משפחה, אכפת לה מהעסק יותר מאשר לעובדים שכירים".

משפחת לוי / צילומים: יונתן בלום,אביב חופי, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
 משפחת לוי / צילומים: יונתן בלום,אביב חופי, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

ואיך מחולקות המניות בין בני המשפחה?
"החלוקה אצלנו שווה בין הילדים, לא משנה מה התפקיד של בן המשפחה. גם אם ילד יעזוב את העסק הוא יקבל אותו הדבר. ככה גדלתי וחונכתי. לא צריך יועץ לעסקים משפחתיים בשביל זה".

מצד שני, השיוויוניות אצלכם נגמרת כאשר מדובר בניהול. הדמות הדומיננטית בחברה מבין הילדים היא הבת הבכורה יפית (לוי אטיאס), שמכהנת כיום כסמנכ"לית שיווק, וכבר הכרזת שהיא תהיה המנכ"לית אחריך.
"סימנתי את יפית כמנכ"לית הבאה של החברה כי היא הבכורה, וגם כי האחים שלה נותנים לה גב בנושא הזה, היא משרה בהם ביטחון".

ולפני שעשית את זה ערכת איזו שיחה משפחתית כדי להכין את שאר הילדים לכך?
"לא. הילדים בעצמם רואים בה מנהיגה משפחתית. גם הילדים האחרים מרשימים ומצוינים, כל אחד בתפקידו".

המודל: שווים אך נפרדים
משפחה לדוגמה: גינדי

כפי שאפשר לראות, ההתמודדות עם המורכבות של המשפחה המתרחבת והתווספות הדורות מולידה מודלים רבים ושונים. ד"ר מיכאל-צברי, נותנת כדוגמה נוספת את המודל של משפחת גינדי, שהוא בעיניה "מודל מאוד יפה להתגברות על המתחים המשפחתיים בלי לוותר על מורשת או מוניטין".

משפחת גינדי היא אכן סיפור מעניין. ממשפחה אחת צמחו חמש חברות נדל"ן שונות שכולן נקראו גינדי, כללו שותפויות בין אחים, אבל ללא מעורבות של בני דור שני או בני דודים. "ההחלטה שלהם היתה לשמור על מודל של אחים שמשתפים פעולה, ולא מעבר לכך", מסבירה מיכאל צברי.

בתחילת שנות ה-70 הקים אברהם גינדי ז"ל חברת בנייה, וכעבור זמן קצר הצטרפו אליו שני אחיו משה ויגאל. אלא שהשותפות נמשכה שנים ספורות, וב-1976 נפרדו משה ויגאל מאברהם וייסדו חברה בשם "משה ויגאל גינדי", שהקימה בהמשך את קניון הזהב בראשון לציון ונכסים נוספים. ב-2008 מכרו 75% מקניון הזהב, ככל הנראה כדי לאפשר לדור הבא לצאת לדרכו. בנו וחתניו של משה אכן הקימו חברה נפרדת, בשם "גינדי השקעות", ואילו ילדיו של יגאל גינדי הקימו את "גינדי החזקות".

אברהם עצמו התאבד בשנות ה-80 כאשר הועמד למשפט בחשד לתרמית בקרקעות בשומרון, ושני בניו הקימו גם הם חברת נדל"ן נפרדת, "חן ואיתי גינדי בע"מ".

גם הסידור הזה אינו חף כמובן מבעייתיות וסכנות. כשב-2013 קרסה מרפסת בבניין חדש של "גינדי השקעות" בחדרה, גם "גינדי החזקות" חטפה ריקושטים ותדמיתה הוכתמה, על אף שלא היה לה קשר לעניין (הפרשה נסגרה לבסוף ללא כתבי אישום). ועדיין, גינדי הוא מותג חזק מאוד בנדל"ן בישראל, וכל ארבע החברות שעדיין פעילות נהנית ממנו.

המודל: לגזום את העץ
משפחה לדוגמה: טפרברג

מודל אחר להתמודדות עם המורכבות המשפחתית נקרא "לגזום את העץ". במודל הזה, מסבירה ד"ר מיכאל צברי, רק בן אחד, לרוב הבכור, ממשיך את העסק. "זה פתרון שנהוג למשל בהרבה מושבים, שבהם רק בן אחד יכול להיות בן ממשיך, והוא גורם להרבה מצוקות ויריבויות בין הילדים, אבל זה פתרון מקובל בחלק מהחברות המשפחתיות. למשל, יצרנית הנשק ברטה, זו משפחה הנושאת את השם הזה, והם כבר שבעה דורות מקיימים את הכלל שרק בן אחד יורש את העסק".

זה הנוהג, או לפחות היה הנוהג, במשפחת טפרברג בעלת יקב טפרברג הוותיק. המוביל הנוכחי הוא מוטי טפרברג, בן 67, דור חמישי ליקב שנוסד ב-1870, על ידי רבי אברהם טפרברג שעלה מאודסה ועסק במסחר ביין. הדורות הבאים המשיכו את העסק וכאשר הגיע תור הדור של מוטי, "אבא שלי אמר לי: 'לא תקבל שום דבר בירושה אבל תיקח את היקב'". ואכן, לאחיו שמשמש שופט מחוזי ולשתי אחיותיו אין נגיעה לעסק.

"לאבא שלי היה ברור שאני אמשיך אותו, אבל הוא היה חכם והציע את היקב גם לאחרים, מתוך ידיעה שהם לא ירצו", מספר מוטי. "אז היקב לא היה עבודה ניהולית כמו היום, זו הייתה עבודה פיזית. היה צריך לקום בארבע לפנות בוקר להדליק מכונות ולמיין ענבים".
מוטי טפרברג לא הסתפק בקיים אלא הפך את המקום מיקב של יינות מתוקים וזולים ליקב איכותי. "כל אדם שנכנס לנעלי אביו הגדולות", הוא מסביר, "יש לו את החיידק לראות אם הוא מסוגל לעשות דברים לבד".

ומה יהיה עם הדור הבא? לטפרברג שישה ילדים. אמוץ הבכור, כיום בן 41, נכנס עם סיום הצבא לעבוד ביקב, "התחיל מלמטה והגיע עד סמנכ"ל מכירות", מספר האב, "אולם לאחר כמה שנים החליט שהוא רוצה לעשות דברים לבד, לא עם אבא".

המשפחה החליטה לפנות לתהליך משותף כדי לראות איך עוברים לדור הבא, והתהליך, מספר טפרברג, הציף הרבה מאוד מתחים משפחתיים. "היה אפילו שלב שאמרתי, עזבו, בואו לא נתחיל לחשוב למי להעביר את העסק, בואו נמכור".

ואיך הילדים הגיבו?
"אמרו לי אבא, מה אתה לוזר? אנחנו לא צריכים את הכסף שלך. אנחנו רוצים את המסורת ואת הנוסטלגיה. ואז הבנתי שאני לא יכול לתת את זה לבן אחד. הבנתי שאם אני רוצה לשמור על שלמות המשפחה, צריך לעשות את ההעברה בצורה נכונה ומדורגת".

ויש בכלל מי שירצה להמשיך אותך? הרי לפי מה שאתה מספר הילדים כבר פתחו בקריירות משלהם.
"בעזרת השם זה יגיע. אני אדם מאמין. אני מניח שכאשר כל אחד מהם יתיישב, ואני אהיה מוכן נפשית לעשות את ההעברה, נמשיך את התהליך המשפחתי. הרעיון הוא שהעסק יתחלק בין ששת הילדים, ונבנה אמנה. יכול להיות שזה שינהל יקבל יותר. אבל נעשה את זה מסודר ובהסכמת כולם".