"לא עצרו לי את העבודה, עצרו לי את החיים"

נועם דוידוביץ' עושה כבר 20 שנה את מה שהוא אוהב, ממש מגיל שמונה. חוג קוסמות אליו נרשם במתנ"ס השכונתי סלל את דרכו למה שהוא רואה כיעוד, והיום הוא אמן קרקס ומורה לליצנות. הוא מופיע באירועים, מעביר סדנאות, ומנסה לשמח אנשים דרך העיסוק היום יומי שלו. "אלו החיים שלי, זה ליצור יש מאין, להדהים. ילדים רואים את הדבר הזה ומתמלאים בפליאה. החיבור לאמנות וליצירה היה תמיד חלק מהבית, וכבר בתור ילד זה הפך למקצוע עבורי. בגיל 20 גם התחלתי להתפרנס מזה והקמתי את העסק שלי", הוא מספר.

דוידוביץ' ניסה לפני שנים להתפרנס גם מתחומים אחרים - מעבודה משרדית ועד חינוך. "כשהבנתי שאני לא מוצא את עצמי בשום מקום אחר, אמרתי שאתן צ'אנס לרצון של הגוף והנפש שלי והלכתי לבית ספר למשחק", הוא אומר. לפני חמש שנים הוא החל לעבוד עם חברו עמית ג'רבי שהפך לשותפו לעסק, ויחד הם מופיעים ברחבי הארץ עם מופע המשלב אקרובטיקה, קוסמות ואינטראקציה עם הקהל. העסק החל לגדול, והשניים הוסיפו סדנאות ומוצרים חדשים, ואף החלו לשלב חברים נוספים בעסק.

"לאט לאט, אנשים החלו להתכנס סביבנו", הוא מספר, "ובקיץ האחרון היינו אמורים להופיע עם קרקס מדראנו - פרויקט בינלאומי, שלראשונה חצי מהקאסט היה אמור להיות שחקנים ישראלים - אנחנו. סגרנו 80 הופעות ראשונות ועוד 50 בסימן שאלה. היינו צריכים להקים אוהל קרקס נודד בישראל, ולהגשים את החלום שלנו. בבת אחת הגיעה הקורונה וכל הפרויקט בוטל. חשבנו שאולי נצליח להתחיל בקיץ, ואז בסוכות - ושוב היה סגר. הקורונה גרמה לקריסה של עולם הקרקס בישראל".

איך אתה מצליח להתמודד כלכלית עם המצב החדש?
"התחלתי לפני יומיים לעבוד במפעל לשוקולד בעבודה במשמרות. מצאתי את עצמי במצב שאני לא מכניס כסף משום דבר אחר, כמעט ואין אירועים ואלו שיש - תמיד בסכנת ביטול ומנסים להוריד אותנו במחירים. העולם השתגע, אין תרבות, אין אמנות, המעט שיש הוא בקומבינה וחלטורות. אנחנו לא יכולים להתפרנס מזה. לשמחתי אני גר לבד, בדירה קטנה ובלי משפחה. הפרטנר שעובד איתי עם משפחה וילדים. אנשים לא מסוגלים להתקיים, הם במשבר נוראי ונאלצים לבקש עזרה.

"אנחנו לא יודעים מתי יהיה הסוף של זה, ולהרבה מאיתנו אין משהו אחר שאנחנו יודעים לעשות. אני עוסק בקרקס כל החיים שלי. מגיל שמונה. זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות. עבודות אחרות, עזבתי אחרי שתי משמרות. חייתי כל החיים בתחושה שאני לא יודע לעשות שום דבר אחר, שבקרקס אני מצליח לשמח אנשים ולגרום להם להתרגש. ובבת אחת כיבו את הדרך היחידה שבה אני יודע לחיות. לא עצרו לי את העבודה, עצרו לי את החיים. זה להגיע למצב שאני יושב בבית בין ארבע קירות ואין לי עיסוק. אני לא יוצא מהבית. זה לשבת בבית, לאכול, לעשן, לראות סרטונים במחשב ולכבות לאט לאט את החיים שלי".

דוידויץ' שמתגורר ביישוב טבעון, מסתדר בכוחותיו. הוא לא מקבל סיוע מההורים עבור מחייתו, ולא מצליח לראות את האור בקצה מנהרת הקורונה. את המענקים המעטים שקיבל, הוא חושש שהמדינה תבקש בחזרה, ומשתדל להצטמצם מאוד.

"אני חי בחרדה מטורפת שייקחו לי אותם בחזרה, כי זה מה שאני רואה שקורה סביבי. אני חי מהמענקים האלו כי אין לי הוצאות גבוהות ואני מצליח להצטמצם ולשרוד כשאני שורף גם חסכונות. התחלתי לעבוד עכשיו כי אין ברירה, ואני לא יודע מה זה אומר. התחושה היא פחד, שייקחו לי גם את המעט שיש. אני יוצא ועובד כשאני לוקח בחשבון שיכול להיות שאני אפסיד מזה, וייקחו את המענק עוד לפני שהעסק שלי יחזור לתפקד. ויש אנשים שצריכים יותר ממני, ולא קיבלו כלום".

איך אתה מצליח להתמודד נפשית עם החודשים האחרונים?
"אני אדם מאוד חיובי. אני מלמד ליצנות. אני מורגל למצוא את הקומדיה בטרגדיה, למצוא את הניצוץ, למצוא תמיד את החיובי. אבל מצאתי את עצמי חודשים על חודשים יושב בבית, בלי עבודה, כשהחסכונות שלי נאכלים ואין לי חיים. זה ייאוש, זה דיכאון. אנשים סביבי נפגעו, וזה לא עזר למצב שלי.

"דיכאון זו מחלה מידבקת. אני לא מוצא אנרגיות להוציא את עצמי מהדירה, פשוט כי אין לי בשביל מה. אין לי יצירה, אין לי הופעות, אין לי עבודה ואין לי משמעות. אני מוכן להופיע גם בזארה ובקניונים. איפה שייתנו לי, אני מוכן להופיע. אנחנו מוכנים להופיע בכל מקום ובכל פרויקט. אנחנו עושים גם הרבה פרויקטים בהתנדבות כדי לשמח אנשים, גם אם אנחנו מפסידים כסף, וגם את זה נהיה מאוד קשה לעשות. אני משתדל לא לשקוע בדיכאון ולהוציא את עצמי, להיות בתנועה ובעשייה".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il