מורים | דעה

להפסיק להתייחס למורי ישראל כקבלני ביצוע

נראה כי מורי ישראל מקבלים חשיפה תקשורתית רק כאשר מדובר בסיפורים מרגשים או יצירתיים באופן חריג • בקצב הזה יהפוך המקצוע לברירת מחדל, ומורים ימשיכו להיתפס כ"קבלני ביצוע" במקום כסוכני שינוי בחברה

 

 

כיתת לימוד / צילום: שאטרסטוק
כיתת לימוד / צילום: שאטרסטוק

"איכות ההוראה לא תעלה על איכות מוריה", נכתב בדוח מקינזי המפורסם. מכאן נובע שכדי לתקן את החינוך צריך בדחיפות לתקן את מעמד המורה. על-מנת שסטטוס המורה ישתנה, נדרשת הערכה כנה ועמוקה כלפי המורים כבעלי מקצוע שווים, אינטליגנטים, רציניים, מעניינים וחשובים.

לרגל יום המורה נעשה ניסיון לשלב את קולותיהם האותנטיים של מורות ומורים כמובילי דעה בכלי התקשורת, ניסיון שנתקל בסירוב גורף. הסיבות כולן אמיתיות ומקצועיות ללא ספק, אך התוצאה עצובה. לצערנו, על-פי התפיסה הרווחת, קולם של מורות ומורים כנראה אינו מעניין מספיק, ומילותיהם אינן דחופות בשיח הציבורי. אם כך הדבר ביום המורה, מה יגידו כל שאר ימי חיינו על החינוך בישראל ועל תפיסתנו את המורים.

בפתח ספרו של שר החינוך הברזילאי לשעבר, פאולו פריירה, "מורה - כן, דודה - לא", מתארת יולי תמיר את תפיסתו: "הספר אינו עסוק בשחרורו של הלומד אלא דווקא בזה של המלמד. שחרור מהתדמית הנשית שנכפתה עליה, מפסיביות הנובעת מחשש מסמכות, מתפיסתה של המורה את עצמה כ'צינור להעברת מסרים' ומהפחד התוקף אותה כאשר היא מוצאת את עצמה פועלת נגד המסגרת החינוכית השמרנית המקובלת".

כל עוד ימשיכו המורות לקבל במה באמצעי התקשורת רק כשהן מרגשות, מסורות או יצירתיות באופן חריג ויוצא דופן, או כאשר עומד מאחוריהן סיפור חיים סוחט דמעות, נמשיך למצוא עצמנו במציאות הולכת ומידרדרת בה מקצוע ההוראה נתפס כברירת מחדל, והמורה תופסת עצמה כדמות מוחלשת וכקבלנית ביצוע, במקום כסוכנת שינוי בחברה האמונה על שחרורם של תלמידות ותלמידים ממציאות מלאת עוולות ופערים. כזו המסוגלת ונדרשת לאפשר לבני אדם לממש את עצמם בעולם, משוחררת, בעלת דעות, מומחיות ואג'נדה.

על-מנת לשנות את מעמד המורה בישראל, הגיע הזמן שכלל הגורמים הרלוונטיים ימירו את כיפופי הידיים בשילוב ידיים - ארגוני המורים, משרד החינוך, האוצר, התקשורת, התרבות והאמנות, ההורים, כולם.

התקשורת אומנם מהווה רק זרוע אחת מיני רבות, וודאי שלא כל האחריות מונחת על כתפיה. ככל שהיא מעצבת דעת קהל ובונה בעצמה תרבות וחברה, התקשורת גם מהווה מראה ומשקפת אותן. מראה למציאות בה כולנו ממשיכים לצקצק בלשון ולספר לעצמנו ולחברים כמה שליחות וחשיבות ישנן בעשיה החינוכית ועד כמה השטח הוא שמשפיע יותר מכל, אך ברגעי האמת פשוט לא מתרגשים ממילותיה הפשוטות והמנוסות של מי שמחזיקה בנכס הגדול ביותר של החברה - מפגש יומיומי עם דור של תלמידות ותלמידים.

פאולו פריירה מציע פדגוגיה של שחרור, כזו המבוססת על דיאלוג ובנית תודעה פוליטית ביקורתית הנובעת מתוך ניסיון עולמם של המדוכאים. הוא אומנם עסק בעיקר בילדים עניים ואנאלפבתים, אותם ביקש לשאול מי לדעתם מרוויח מכך שאינם יודעים קרוא וכתוב. פריירה טען כי קריאה וכתיבה ממקומם ודרך עולמם הישיר של המדוכאים הוא הדיאלוג המשחרר שעשוי להוביל לשחרורם מהעמדה המוחלשת.

חלה אחריות על התקשורת להעניק למורים והמורות מקום ראוי בשיח הציבורי ולגבות במעשים את המקצוע החשוב והחבוט כל כך. לקחת חלק בשחרור ולא בדיכוי. זכות חשובה נפלה בחלקכם הפועלים בשדה התקשורתי: בידיכם היכולת להעניק למורים, אלה המעצבים את עתיד ילדיכם, עתיד כולנו, מקום משמעותי להביע ולבטא את עצמם כמובילי דעה ואמירה, ישירות מגרונם. לא מגרוני שלי או של כל בעל תפקיד אחר במטה הציבורי או במגזר השלישי, עוד לא מאוחר. 

הכותבת היא מנהלת פדגוגית ב"קרן לעידוד יוזמות חינוכיות"

צרו איתנו קשר *5988