הכירו: בית ספר לפוליטיקאיות. כן יש דבר כזה

המפגש השלישי של "תוכנית 51" הוא שיעור על פמיניזם. ברוח התקופה הוא מתקיים בזום, כמובן, ואני מצטרפת אליו מהבית. השיעור נפתח על רקע הידיעות על מותו הטראגי של יונתן היילו והמשתתפות דנות במשך דקות ארוכות במקרה. הדיון מעניין וטעון, אך כשמתחילה ההרצאה הבאה, אני כבר נאלצת לעבור למוד של מסך מפוצל, ועוקבת במקביל אחרי הדרמה הפוליטית המתגלגלת במסדרונות הכנסת.

אוזן אחת כרויה לתפיסות השונות של הפמיניזם ולהבניה החברתית ששולחת את הנשים לזירה הפנים ביתית, ואילו את הגברים החוצה - לנהל ולהנהיג; אוזן שנייה מאזינה ברפרוף לנתניהו מטיף לגנץ על חשיבות האחדות. בזווית העין אני רואה את ילדיי שלי מנסים להתארגן על ארוחת ערב באין אמא פנויה עבורם. מציאות ב-360 מעלות.

וכך בזמן שזירת המאבקים בכנסת מעלה עוד ועוד ענני אבק ורפש בדרך למערכת בחירות נוספת, מצאתי את עצמי תוהה באיזה שלב עתודת הנשים האידיאליסטיות שהכרתי דרך הזום בשיעורים הללו תתנגש אל קרקע המציאות של הפוליטיקה הסוערת והמפלגת.

ב"תוכנית 51", שהחלה לפעול בחגי תשרי בתוך "בית הספר לפוליטיקה", לומדות 26 נשים, שנבחרו מתוך מאות שהגישו בקשות קבלה. חברות בוועדי עובדים, חברות מועצות ערים, ופעילות פוליטיות שרואות בעצמן ח"כיות לעתיד. המשתתפות מגיעות מכל קצוות החברה הישראלית: חילוניות לצד דתיות וחרדיות, ערביות ובדואיות, בנות העדה האתיופית ויוצאות ברית המועצות, מזרחיות ואשכנזיות.

"פוליטיקה זה מקצוע, לא בושה ללמוד אותו", אומרת עידית סילמן, אחת מיזמיות בית הספר, חברת כנסת לשעבר בבית היהודי (היום פעילה במפלגת ימינה). "השם השלילי שיצא לפוליטיקה זה לא תירוץ שבשמו צריך להתחמק מלהיות בזירה הזו", היא מוסיפה. "המעסיק שלנו הוא הציבור, ונשים חייבות להשתלב בעשייה הזו כדי להוביל לתיקון ציבורי".

ומערכת הבחירות הרביעית שכבר נמצאת מעבר לפינה, הפכה באחת את הדיונים התאורטיים לדילמות מעשיות, כאשר לא מעט משתתפות כבר החלו להשתלב במפלגות ובקמפיינים השונים.

"פתחנו חמ"ל. אנחנו עוזרות אחת לשנייה ודוחפות וזה הדבר הנכון, כי בכל מקום אנחנו רוצות לראות אנשים שניתן לעבוד איתם", מסבירה סילמן.

"בית הספר לפוליטיקה" - יוזמה של שני ארגונים בשם "אני אשה" ו"רצות ומשפיעות" שבה נוטלים חלק ארגונים נוספים - אומנם הוקם על־ידי נשים, אך הוא אינו פונה רק אליהן, וכולל קורסים והכשרות שונות שמטרתם "להצמיח את מנהיגות העתיד בזירה הציבורית והפוליטית", כלשון מקימיו.

לעומת זאת, "תוכנית 51", שאליה הצטרפתי, מיועדת כאמור רק לנשים, ושמה מרמז לתת־ הייצוג שלהן בפוליטיקה. בעוד אחוז הנשים באוכלוסייה עומד על 51%, בפוליטיקה הישראלית הן מיוצגות באחוזים נמוכים בהרבה, וגם זה אחרי הבטחת ייצוג במפלגות השונות ובעמדות מפתח לפעמים רק כדי לבלום ביקורת (מוצדקת) מבעוד מועד.

כמו ציבור התלמידות המגוון שנוטל חלק בפרויקט, גם צוות היזמיות שעומדות מאחורי התוכנית כולל נשים מכל קצוות החברה. לצדה של סילמן, פוליטיקאית דתייה ממחנה הימין, נוטלות חלק בארגון גם ענת ניר, חברת מרצ; חן אריאלי, סגנית ראש העיר תל אביב; לילך חייבי מנחם מהליכוד; זינב אבו סויד, חברת מועצת כעביה; ואור סרי, ממקימות החוג הפמיניסטי במפלגת העבודה.

"מנגנון הכנסת - כולו גברי"

אני שואלת את סילמן מה הוביל אותה אל היוזמה הזאת, והיא מספרת על הניסיון שלה כחברת כנסת מתחילה. אז, לדבריה, הרגישה על בשרה את הבדידות ששמורה לנשים חדשות בפוליטיקה ואת המחסור בידע פרקטי. "הייתי אישה יחידה ברשימה וביקשתי להיות יו"ר הסיעה. אני זוכרת ששאלתי את עצמי מאיפה מתחילים. נכנסתי לוועדה המסדרת שמארגנת את חלוקת הוועדות בכנסת ולא ידעתי איך בוחרים ועדות".

כבר בשבוע הראשון שלה בכנסת היא קיבלה את הטיפ שבהמשך יהפוך להיות הבסיס להקמת בית הספר ולייסוד תוכנית ההכשרה לנשים. "אחד מחברי הכנסת אמר לי שכדי להיות יו"ר סיעה מוצלחת אני צריכה להיות בקשרים עם ח"כים מכל סיעות הבית, ואני זוכרת שבאתי אליהם אחד אחד וקבעתי עם כולם לקפה והיכרות. זו הייתה אחת ההמלצות הכי טובות שקיבלתי. אני בקשר איתם עד היום וממשיכה לעבוד מולם גם כשאני לא חברת כנסת כדי לקדם נושאים שונים".

"אני הייתי במפלגת העבודה ועידית במפלגת הבית היהודי והתחלנו לחפש נשים כמונו במפלגות אחרות", מספרת השותפה לדרך, סרי, מי שניהלה את פורום הנשים במפלגת העבודה, הייתה חברה במועצת העיר תל אביב אבל גם מנתחת מערכות בהייטק. "יזמתי מפגש של מנהלות פורומים של נשים, ומשם נולדה היוזמה של ‘רצות ומשפיעות’ (כאמור, אחד הארגונים שעומד מאחורי היוזמה)".

כמו סילמן, גם סרי הגיעה די מהר לתובנה שנשים צריכות לשתף פעולה בפוליטיקה על בסיס לא-מפלגתי. "לא הרבה זמן אחרי שהתפקדתי למפלגת העבודה הבנתי שצריך להסתכל החוצה ולראות מה קורה במפלגות אחרות כדי להשפיע בצורה רוחבית. הדבר היותר בסיסי שמחבר אותנו זה המיעוט של נשים בפוליטיקה. מהזווית שלי, זו פגיעה בדמוקרטיה כשחצי מהציבור לא מיוצג באופן מספיק".

ואפשר לשתף פעולה למרות הפערים בתפיסות העולם?
"הפוליטיקה מחייבת שיתופי פעולה, זו המהות שלה, וכשאנחנו בעמדת מיעוט כנשים זה נדרש עוד יותר. לכן, המטרה שלנו היא לתת למשתתפות בתוכנית כלים שיאפשרו להן להישאר לאורך זמן בשדה הפוליטי. אחד הדברים שיגרמו להן להישאר בזירה ולהעמיק את ההשתתפות בה זה גב תומך, והרישות ביניהם מאוד תורם לזה".

"במפגש האחרון ענת ניר צחקה על עצמה שהיא 'עונה על הקלישאות' (שמאלנית, חילונית ממרצ, לסבית, טבעונית לשעבר וכולי)", אומרת עדי אגסי שפיר, חברת ליכוד, פעילה פוליטית, ממובילי הליכודניקים החדשים. "מה שנהדר בקבוצה הזו הוא שלכאורה כולנו שייכות לתוויות, ולכאורה אמורות להתאים להן בדיעות ובפעולות שלנו. אבל אנחנו לא. כל אחת מאיתנו שוברת סטיגמות ומוסכמות, וכל אחת מאיתנו פועלת גם כדי להראות לאחרים שהתוויות האלה אינן באמת רלוונטיות ולא אומרות עלינו כלום".

למה דווקא נשים מרגישות בדידות בשדה הפוליטי?
"גם גברים מרגישים בדידות אבל לא רלוונטי לדבר על זה. וגם, גברים ישר יודעים להתחבר דרך האתוס הצבאי. אין לנו את זה כנשים. אלה עולמות שנוסחו ושורטטו עבור גברים. פקודת העיריות נכתבה בעולם שהוא 100% גברים, מנגנון הכנסת כולו גברי".

אריאלי מפנה את הזרקור לכיוון נוסף, ההתמקדות של נשים שכבר כן מעוניינות לקפוץ לבריכה הפוליטית דווקא בכנסת. "הרבה מאוד נשים בפוליטיקה רוצות להיות חברות כנסת, ולא נכנסות למנגנונים אחרים. זה נובע מכך שאנחנו לא מספיק חשופות למנגנוני כוח אחרים. מישהי חשבה לרוץ פעם לראשות לשכת עורכי הדין, למשל? אני כל הזמן אומרת להיזהר מהגלוריפיקציה של הכנסת, המטרה היא לפתוח כמה שיותר אופציות ומרחבי השפעה לנשים".

נציגה נוספת של מחנה הימין בין היזמיות היא לילך חייבי מנחם, פעילה פוליטית בליכוד שמתגוררת בראש העין. חייבי מנחם, שמשמשת כיום מנכ"לית החברה הכלכלית "סטודנטופ" של אגודת הסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה, מספרת שעד למחאה החברתית של 2011 היא כלל לא חשבה על פוליטיקה.

"המחאה שינתה אותי וממאפרת וקוסמטיקאית ובעלת חנות ממתקים, הפכתי לפעילה פוליטית בנושאי מגדר, תחבורה, סביבה וכלכלה", היא אומרת. "אנחנו פה בתוכנית כדי לעשות פוליטיקה של טוב משותף, שרואה את המורכבות, שמחברת ולא מקטבת".

זינב אבו סויד מהיישוב הערבי-בדואי כעביה שבצפון, שנמנית גם היא, כאמור, עם יוזמות התוכנית, היא חברת מועצה ראשונה מהמגזר הבדואי, וגם מנהלת תחום חברה ותעסוקה במשרד העבודה והרווחה. בבחירות לכנסת ה-22, בספטמבר 2019, היא התמודדה ברשימת "המחנה הדמוקרטי" (האיחוד של מרצ עם אהוד ברק), וכל שורה בקורות החיים שלה היא פריצת תקרת זכוכית בפני עצמה.

גם את הרגשת בדידות כשרצת לכנסת כמו זאת שמתארות חברותיך?
"דווקא במחנה הדמוקרטי היה ייצוג שווה לנשים וגברים. שם לא הרגשתי את הבדידות הזו. הרגשתי את זה יותר כי אני ערבייה. אבל במישור המקומי הרגשתי את הבדידות הנשית. כשהחלטתי שאני רצה למועצה פתאום הבנתי שמה שאני הולכת לעשות ב-2018 מעולם לא עשתה אישה בדואית לפניי. היום, אחת המטרות שלי היא שנשים יגידו: ‘כן, אני רוצה’, כי זה היה המחסום הראשון שלי - להעז. להגיד שאני רוצה לשרת את הקהילה שלי.

"במערכה הזאת הרגשתי מאוד בודדה, ורק כשהתחלתי לדבר על זה עם חברות מועצה ברשויות אחרות הבנתי שזו סוגיה שגם נשים יהודיות מתמודדות איתה. כשאת חברה במועצה את מאוד לבד ואז קל מאוד לנשור".

אבו סויד שמה על שולחן המועצה נושאים שחברי מועצה גברים עוסקים בהם הרבה פחות: הצורך בבניית פארקים לילדים, טיפול בנוער נושר, ילדים עם צרכים מיוחדים וצריכה גוברת של אלכוהול בקרב מתבגרים. "לפניי, אף חבר מועצה לא העלה את זה", היא אומרת.

"גברים מתביישים לדבר על זה שנוער אצלנו משתמש בסמים או צורך אלכוהול ולכן לא פועלים בנושאים האלה". לדבריה, "מחקרים מוכיחים שכשיש נשים בפנים רמת השחיתות יורדת והשיח יותר מכובד ומקצועי. אני רואה איך ביישובים אחרים הגברים מייצרים שיח אגואיסטי, מתנשא וגם מושחת. כשאני נכנסת למליאת המועצה ואני מוכנה עם הלפטופ ומסכמת את הדיונים, העובדים של המועצה צוחקים שהם מעולם לא ראו חבר מועצה שמסכם ישיבה או שואל שאלות".

"כמו מועדון הגברים של פעם"

השיעור שאליו הצטרפתי בזום נגמר, וסילמן מספרת לי על החלק השני של התוכנית, זה שיערך לאחר שייגמרו השיעורים והמפגשים. בשלב הזה יגיעו "מנטורים", פוליטיקאים ואנשי מקצוע, כדי לתת למשתתפות הכשרה מעשית, במשך ארבעה מפגשים. "כששאלנו את הבנות ממי הן רוצות ללמוד שמענו תשובות שונות. אחת רוצה ללמוד מבנט, השנייה ממירי רגב. פנינו למפלגות ולחברי הכנסת ולא היה אחד שאמר לנו לא", אומרת סילמן.

בכנסת המכהנת (לעת עתה) הדוגמה החיה של מובילות התוכנית למנהיגות הנשית שאותה הן מבקשות לטפח היא ח"כ תהלה פרידמן מכחול לבן, שמייצגת בעיניהן את "הפוליטיקה של המידה הטובה", כפי שהן מכנות אותה. זכור במיוחד נאום ההשבעה שלה בכנסת, שהיכה גלים ברשתות החברתיות.

הכול נשמע לרגע טוב ויפה, עד שנזכרים במציאות הישראלית השסועה שעוטפת אותנו ממש בימים אלה. יוזמות התוכנית והמשתתפות מבקשות להתעלות מעל הגדרות בחברה שלנו, דווקא במקום שלעיתים נדמה כמקור הפילוג והסכסוך: הפוליטיקה, שבה מנהיגים ניזונים משנאה, קמפיינים מטפחים את הפחדים הקמאיים שלנו מהאחר, ומנדטים נצברים בהמוניהם דווקא אצל מי שמצליחים לייצר נרטיב של "אנחנו" ו"הם".

אבל הרצון להכניס את הנשים לתוכנית ולייצר עבורן סוג של קבוצת תמיכה לפעולה בשדה הזה, לא נועד למחוק את ההבדלים ביניהן - לא מדובר כאן בכור היתוך - אלא מתיימר למצוא בתוך כל ההבדלים והשסעים את המטרות המשותפות ולקדם אותן יחד.

"בקבוצה אמורים להתרחש שני דברים", אומרת אריאלי, "המשתתפות יעברו תהליך שיחזק אותן כקבוצה, ואז הן ישתפו פעולה גם מעמדות המפתח. אנחנו מייצרות להן מועדון נשים, כמו מועדון הגברים של פעם. צריך לדבר על מה שמחבר אותנו, כי זה מה שמאפשר לפתוח את הראש ולהבין למה כדאי לשתף פעולה מתוך זהות אישית ולא ממקום אינטרסנטי".