סער הרס לנתניהו את קואליציית הימין, אבל הסיכוי לפשרה עם גנץ עדיין נמוך

ההתחזקות של סער מעודדת את נתניהו לשקול התפשרות עם כחול לבן, אבל לא מונעת ממנו לתקוע טריזים בין אנשי גנץ • אצל סער סומכים על כך שמינוי שאשא-ביטון למס' 2 לא ירחיק את אייזנקוט ומאמינים שלהאוזר והנדל יש משקל אלקטורלי גדול משחושבים

גדעון סער / צילום: טל שניידר, גלובס
גדעון סער / צילום: טל שניידר, גלובס

הכל תלוי בהחלטה של איש אחד, מי שסביבו סובבת הפוליטיקה הישראלית כבר שנים הרבה. ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך להחליט סופית אם להשלים מהלך של פשרה עם כחול לבן. זהו צעד שהסיכויים לו נדמים מעטים, שכן כל הסימנים מראים שבגלל משבר התקציב ואי-רצונו של נתניהו לוותר על אפשרות היציאה מהרוטציה, נצא לבחירות לקראת סוף מרץ 2021.

כדי להתנער מהאחריות וההאשמה למצב, נתניהו מעלה בפומבי באמצעות שר האוצר ישראל כ"ץ, הצעות לקביעת מועדי אישור התקציבים. כ"ץ פרסם שוב קריאה לשר הביטחון בני גנץ להביא לאישור תקציב 2020 עד 23 בדצמבר ואת תקציב 2021 בלוח זמנים מואץ עד אמצע פברואר 2021. כ"ץ מאשים את גנץ באי אישור התקציב, במה שנראה כמשפט שימוחזר במערכת הבחירות. הוא לא לגמרי טועה.

בעצם למה שכחול לבן לא יסכימו? הרי ברור שדיוני תקציב צריכים זמן. למה לא להסכים לכך ולהביא לדחייה של הבחירות, שאליהן כחול לבן נכנסת פגועה וחבולה?

הנימוק העיקרי הוא חוסר האמון שנתניהו יעמוד גם בסיכום הזה. הנימוק השני הוא הניסיון של נתניהו לדחות את הרוטציה בחצי שנה והחלפתו של ניסנקורן במשרד המשפטים.

בכיר בכחול לבן אומר כי אם היה זה רק התקציב, הייתה פשרה מוסכמת כבר בתחילת דצמבר, אבל לטענתו נתניהו מעוניין במקצה שיפורים להסכם הקואליציוני ולדחיית הרוטציה. הוסיפו לכך את העלבונות התכופים בסוגיות המדיניות, כמו למשל הסיפור שנחשף בגלובס על כוונת נתניהו להשתתף בחנוכת השגרירות באמירויות. בלשכת שר החוץ זעמו ופרסמו כי אשכנזי הוא המייצג של ישראל בטקס ואם נתניהו ירצה לבוא גם, סבבה שיבוא.

אין להקל ראש בהתנהלות כחול לבן בקואליציה, שלעיתים הייתה לעומתית, סבלה מעמדות מפוצלות בין הקו המכיל של גנץ לקו הלוחמני של אבי ניסנקורן, שהזכיר לא אחת את שנותיו בהסתדרות. ומי כנתניהו יידע להיכנס ולתקוע טריז שם.

לפי גורמים בשתי המפלגות, נתניהו באמצעות שיחות ישירות עם בכירי כחול לבן ובהדלפות מתוזמנות, סייע להתפלגויות הפנימיות ולחשדנות בין אשכנזי לגנץ, ועודד את אלה שקרובים יותר לימין, כמו עומר ינקלביץ', פנינה תמנו-שטה ואחרים. גם השרים יזהר שי ומיכאל ביטון קיבלו ממנו מחמאות בפומבי, על התנהלותם בממשלה.

בשבועות האחרונים במהלך המגעים עם כחול לבן מקורביו טפטפו על הצעות פשרה והידברות, גם בעת הנתק, וזה הכריח את גנץ לדרוש מחבריו שלא לנהל מגעים נפרדים ללא ידיעתו.

החיסונים הגיעו, אבל גם סער

שתי סיבות משולבות עשויות לשכנע את נתניהו לפשרה. האחת, הרצון לדחות את הבחירות מאוחר ככל שניתן כדי שנהיה כבר ביציאה מהקורונה, ולשנייה קוראים גדעון סער.

כבר באוגוסט, בעת המשבר הקודם. הערכנו שנתניהו ייצא לבחירות רק כשיהיה חיסון. נתניהו השתמש בכל יכולותיו בזירה הבינלאומית כדי להביא אותו לפני כולם כמעט. בטרם סער, הסקרים היו נפלאים, ביחד עם הזינוק של נפתלי בנט והחרדיות, השותפות הקבועות, מספר המנדטים הצפוי הגיע ליותר מ-70. וגם אם מתייחסים לסקרים כמתבקש בזהירות רבה, בבחירות קרובות הייתה אמורות לקום קואליציית ימין-חרדים יציבה.

ההתפלגות של סער משנה את התמונה. כעת, ביום טוב בסקרים הליכוד עם בנט וחרדים מגרדים בתסכול את 60 המנדטים מלמטה. מנגד, גוש "רק לא ביבי" התרחב חזרה לאותה סביבה, לפחות כגוש חוסם גם אם אין סיכוי (ולא היה סיכוי גם אחרי מערכות הבחירות הקודמות) לקואליציה/ממשלה של המפלגות המרכיבות את הגוש הזה.

והיו סימנים למעשהו של סער. הוא לא מונה לתפקיד בכיר, למרות מיקומו הגבוה בפריימריז של הליכוד, והוא לא חדל לבקר את הממשלה בסוגיית הקורונה ובעיקר בעניין התקציב שלא עבר. הוא התפטר מוועדת החוקה בשל כך והביע סלידה מאופן ההתבטאות של מקורבי נתניהו, מעמידתם לצידו ומאחוריו (בתמונה המפורסמת עם תחילת הדיון בעניינו בבית המשפט המחוזי בירושלים) והזדהה עם הביקורת על מה שנראה כהעדפת שיקולים פוליטיים ואישיים על פני ניהול המדינה במשבר.

המגעים לפני הפרישה נמשכו חודשים, בתוך הליכוד וגם מול צבי האוזר ויועז הנדל, המייצגים עמו את הימין הלאומי, ליברלי וממלכתי. אל הגרעין הזה יצטרפו מייד עם ההכרזה על הבחירות עוד כמה שותפים מהליכוד ומחוצה לו, ח"כים, ראשי ערים ואישי ציבור אחרים. לא בכדי דרש ח"כ מיקי זוהר מחברות הכנסת שרן השכל ומיכל שיר להצהיר נאמנות לליכוד.

הבחירה ביפעת שאשא-ביטון למספר 2 של סער מעידה על פניה לקול הנשי וגם מכסה את התחום החברתי כלכלי ששאשא-ביטון נחשבת לוחמנית בו ופופולרית - שלא לומר פופוליסטית.

האם זה לא ימנע כניסה של דמות חזקה מבחוץ כמו אייזנקוט למשל? יש מגעים איתו. אצל סער סומכים על כך שאם ייכנס, לא יסתכל על מיקום אלא על משקל התרומה שיביא והשפעה עתידית.

האוזר והנדל פוגעים ביעלון

הנדל והאוזר, הבחירה הטבעית של סער, ידעו לנטוש בזמן את בוגי יעלון מתל"ם. זה האחרון הצביע השבוע נגד עקרונותיו, נגד החוק למתן שירותים אזרחיים למאחזים הנמצאים בהליך הסדרה. יעלון לא יהיה כנראה ברשימת יש עתיד, ואם לא יצטרפו אליו שמות חדשים ומושכים, הוא צפוי להידחק החוצה באין קהל מימין ובוודאי משמאל, שתומך בו. הם נטשו גם את כחול לבן בעת שזו מידרדרת, ואילצו את גנץ לנתקם מהגוש שלו.

השניים זוכים לביקורת לא מעטה על המעברים הללו, אבל ניתוח של השפעתם (ביחד ולחוד עם יעלון) מראה שהשפעתם גדולה בהרבה מגודלם. בשלוש מערכות הבחירות האחרונות הצליחה כחול לבן להעביר אליה מספר מנדטים מהימין - לפחות חמישה. ואלה המנדטים שחסרו לליכוד-ימינה-חרדים כדי להקים ממשלה, לאחר שליברמן נדד מגוש הימין.

גם בהקמת ממשלת האחדות היה להם חלק חשוב בתמיכה בעמדת גנץ, אשכנזי נגד לפיד ויעלון, ובפעילות בממשלה. יחד עם סער, לשון המאזניים הזו מקבלת כעת גם עומק של מנדטים פוטנציאליים, על חשבון בנט והליכוד מצד אחד, וגם על חשבון מצביעי המרכז-שמאל שגדשו את כחול לבן בהמוניהם. איכשהו למצביעים אלה קל יותר כנראה עם סער והאוזר התלאביבים-חילונים ועם הנדל נעים ההליכות, מאשר עם בנט, שסמוטריץ' מאחוריו.

השמאל נעלם ומחפשים לו מחליף 

הנתון הבולט של הסקרים בחודשיים האחרונים הוא היחלשות השמאל הישראלי, לרבות מרכז-שמאל, וההתחזקות גוש הימין. יש עתיד, שמנתה כ-20 מנדטים בסקרי טרום סער, ירדה לסביבת ה-13. העבודה נעלמת וכנראה תיטמע בכחול לבן, שעומדת על שישה-שבעה מנדטים. מרצ, השמאל האמיתי המוצהר היחיד, נשארת סביב שישה מנדטים והרשימה המשותפת, שבעצם היא מחוץ לתמונת הימין שמאל הקלאסית, יורדת מ-15 ל-11-12. משמעות הדבר היא שגוש "לא ימין" מונה פחות מ-40 מנדטים ביום טוב, לעומת כ-60 בבחירות האחרונות.

אחת מהמסקנות במרצ היא שכדאי להתחבר לרחוב הערבי, שם קיבלה המפלגה יותר ממנדט בבחירות האחרונות. הדוחפים העיקריים הם חברת הכנסת תמר זנדברג ועימה חברי הכנסת לשעבר עיסאווי פריג' ומוסי רז. במרצ עדיין לא בטוחים כיצד לעשות זאת - אם שריונים ברשימה או בתחברות לאחת ממפלגות המשותפת - מהלך שאין לו סיכויים רבים.

נראה שברווח שבין יש-עתיד למרצ נותר חלל שיכול להתמלא על ידי גוף חדש. השמות הנזרקים הם בין השאר רון חולדאי, עופר שלח, גדי אייזנקוט (ספק רב - הוא ככל הידוע לא שם אידאולוגית), מרב מיכאלי ואחרים.

הסבר אחר להיחלשות השמאל סובב גם הוא סביב נתניהו. לפי התזה הזו בימים אלה החלוקה הפוליטית בישראל היא רק כן או לא נתניהו, והאידאולוגיות מחכות. אם סער לוקח 12-13 מנדטים מכחול לבן הגדולה, משמע שבשמאל יש מי שרואים בחיזוקו את הסיכוי להפיל את נתניהו ולא בהכרח תומכים בדעותיו - כפי שהיה עם בנט ונסיקתו בסקרים.

ביום שלישי בחצות יחל כנראה המירוץ הפוליטי מחדש, וגם אם לא, הוא רק ידחה בכמה חודשים.