לחשוב מחדש על איסור העיון בתיקי משפחה

החלטת בג"ץ שלא להתיר לעיין בתיקי משפחה מצביעה על הצורך בחשיבה מחודשת וברפורמה ביחס לפרסום פסיקה בתחום

צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאטיב
צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאטיב

מכמה הורים בשנה שולל בית המשפט אפוטרופסות על ילדיהם, מאילו סיבות? האם סכומי המזונות הנפסקים בשנים האחרונות ירדו בעקבות פסיקת בג"ץ בשנת 2017 כי הורים שזמני השהות שלהם עם הילדים שווים והינם בעלי הכנסה שווה, יחלקו שווה בשווה בנטל המזונות? האם שופטים בהכרח מתחשבים בחזקת הגיל הרך או שפסיקתם חורגת ממנה?

בכדי לענות על שאלות מסוג זה נחוץ מחקר אקדמי שיסקור את התיקים ואת פסיקות בית המשפט וינתח את הנתונים שנמצאים בהם. לצערי, מחקר שכזה בתחום דיני המשפחה לא מתנהל בישראל בעשור האחרון. לקוראות ולקוראים המופתעים אסביר כי מרבית פסקי הדין בנושא מעמד אישי וענייני משפחה אינם מובאים כלל לידיעת הציבור. תיקי משפחה מתנהלים בדלתיים סגורות, וחל עליהם איסור פרסום. על-מנת שפסק דין יפורסם על השופטת או השופט שמנהלים את התיק לקבוע באופן מפורש כי הוא מותר לפרסום תוך הסרת כל הפרטים המזהים. למרות האפשרות הזו להנגיש את המידע (תחת שמירה על חיסיון), התוצאה בפועל היא שרוב פסקי הדין בתחום דיני המשפחה אינם מתפרסמים, מה שמקשה עד מאוד על ביצוע מחקר אקדמי בתחום.

לפני עשור נחתם הגולל לחלוטין על האפשרות לבצע מחקר אקדמי מקיף בתחום דיני המשפחה. בהתאם לתקנות בתי המשפט ובתי הדין לענייני משפחה משנת 2003 בסמכותה של הנהלת בתי המשפט להעניק לחוקרים "היתר עיון כללי", ואכן, בעבר, היא נהגה להיעתר לבקשות כאלה ולאפשר לנשות ואנשי אקדמיה גישה למידע. למרבה הצער, בעשר השנים האחרונות בחרה הנהלת בתי המשפט לסטות ממדיניות זו ולאמץ פרשנות צרה לחוק האוסר פרסום. משמעות הבחירה היא הכלת האיסור לקבלת היתר עיון בפסקי דין, אפילו אם אינם מתפרסמים, גם על חוקרים. ניתן אמנם להגיש בקשה פרטנית לבית המשפט לגבי תיק ספציפי אשר מעוניינים לעיין בו, אך במצב בו הפסיקה אינה מתפרסמת כיצד ניתן לדעת באילו תיקים לבקש לעיין?

לאחרונה, באופן מצער, בג"ץ אישרר פרשנות צרה זו בדיון בעתירה שהגישו שלושה חוקרים בכירים בתחום המשפחה, פרופ' סילביה פוגל-ביז'אווי, פרופ' צבי טריגר, וד"ר שרון שאקרג'י, שיוצגו על-ידי עורכי הדין אבישג עוזרד ושי זילברברג ממרכז רקמן בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן. השופט מני מזוז הסביר כי יש לפרש את הביטוי בחוק "לא יפרסם אדם דבר" ככולל גם כל פרט ופרט מפסק הדין בדיון שהתקיים בדלתיים סגורות, אפילו פרט שאינו חושף דבר על זהות המתדיינים. כך למשל, סיכום של מספר פסקי הדין בהם ניתנה החלטה מסוג מסוים גם היא עלולה להיחשב כנופלת בגדר איסור הפרסום.

הרכב השופטים הסכים עם העותרים כי המצב כיום, בו כמעט ולא מתפרסמות החלטות של בתי-משפט לענייני משפחה בישראל, הינו בעייתי ביותר. השופטים אף אמרו כי קיימת בעיה תודעתית בקרב שופטי המשפחה, בניגוד לשופטי בתי משפט אחרים, ביחס לחשיבות הפרסום ולאינטרס הציבורי שבפרסום. יחד עם זאת הסכימו השופטים לפשרה שהציעה הנהלת בתי המשפט, לפיה יתבקשו (ואף לא יידרשו) כל שופטי משפחה לפרסם פסק דין אחד לפחות בחודש, מתוך הנחה שזה יהיה פסק דין משמעותי. ניכר כי ההרכב לא נתן ביטוי להכרה בתפקידה של האקדמיה להצביע, בין היתר, מהי פסיקה או החלטה משמעותית, ולשמש קול ביקורתי על כלל פעילותם השיפוטית של בתי-המשפט לענייני משפחה. כדי להמחיש את חומרת המצב אציין כי כאשר ניתן פסק דין על-ידי שופט משפחה, איש מלבד הצדדים ובאי כוחם אינו רואה את פסק הדין, גם אם מדובר בשופט או שופטת צעירים שאך החלו את תפקידם וגם אם הצדדים אינם מיוצגים. המערכת מניחה שאם טעו השופטים הצדדים יערערו. אך ערעור עולה כסף ולא תמיד אפשרי. המצב הזה יוצר מציאות בלתי נתפסת במסגרתה מתקיימת מערכת מקצועית כה חשובה במדינה מבלי שיש עליה כל ביקורת חיצונית. כיצד זה ייתכן?

תחום ללא כל ביקורת חיצונית

למצב בישראל אין אח ורע בקרב המדינות המפותחות בעולם. סקירה שביצע מרכז המחקר של הכנסת בשנת 2014 הראתה שבכל המדינות שנסקרו (אוסטרליה, אנגליה ניו זילנד ארה"ב קנדה) לא נמצאה אפילו אחת שבה מוטל איסור סטטוטורי גורף על פרסום הפסיקה בענייני משפחה כמו זה שמתקיים בישראל.

במחקר שערכו ד"ר רינה בוגוש, פרופ' רות הלפרין־קדרי וד"ר אייל כתבן, כשעוד ניתן היה לעיין בתיקי בתי-משפט למשפחה, נמצא כי למאגרים המשפטיים הקיימים מגיע רק אוסף קטן של פסקי דין ושל החלטות אשר יוצרים תמונת מציאות מעוותת שאינה משקפת נאמנה את הנעשה בערכאות השיפוט. עוד נמצא כי מרבית העבודה השיפוטית הנעשית בבתי המשפט בפריפריה אינה זוכה כלל לפרסום במאגרים המשפטיים.

בשיטת משפט המתבססת גם על פסיקה לצורך פיתוח הדין, לרבות בדרך של תקדים מחייב, אי-פרסום פסקי דין בענף משפטי כה חשוב מחבל בהתפתחות המשפט באופן תקין. יתרה מזאת, נוצרת מציאות שבה תחום משפטי שלם, תחום העוסק בדיני נפשות, מתנהל הרחק מאור השמש ללא כל ביקורת חיצונית - לא של האקדמיה ולא של הציבור ובשום פנים ואופן אין להשלים איתה. אם כשלו המהלכים מול הרשויות המינהליות, המחוקק צריך לתת את הדעת על כך ולשנות את המצב. נדרשת קביעה חד-משמעית כי מכאן ואילך יש לפרסם פסקי דין בענייני משפחה, תוך שמירה על חיסיון ומחיקת פרטים מזהים, ולהטיל על מי שמבקש למנוע פרסום את חובת ההוכחה כי אכן מתקיימות נסיבות המצדיקות זאת. יש להתיר לחוקרים לעיין בפסיקת העבר ובכך לתקן את העיוות שעלול לגרום לעשרות שנות פסיקה להישאר במחשכים. 

הכותבת היא מנכ"לית מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן