מה יהיה עתידו של כור ההיתוך האמריקאי?

הצורך לתת סימנים במהלך ההיסטוריה מעסיק היסטוריונים לפחות מאז המאה השביעית. "ההיסטוריה", אמר הבריטי ארנולד טוינבי לפני מאה שנה, "אינה רק דבר טיפשי אחד הקורה לאחר דבר טיפשי שני".

את הלפיד של טוינבי נושא כיום פיטר טורצ’ין בארה"ב. הוא אפילו טבע את המושג האקזוטי "קליו-דינמיקה", על שם קליו, מוזת ההיסטוריה במיתולוגיה היוונית. הוא רוצה להכניס קצת סדר באי-הסדר וקצת ודאות באוקיאנוס של אי-ודאויות.

הניסיון לעשות קודיפיקציה של ההיסטוריה התפשט במיוחד בין אינטלקטואלים רוסיים (אביו של טורצ'ין היה אחד מהם), והגיע אל שיאו סביב הזמן של נפילת ברית המועצות. התיאוריות של ההיסטוריון לב גומיליוב נעשו פופולריות במידה כזאת שאנדרטה שלו הוצבה בעיר קאזאן ודיוקנו נמרח על בול דואר של קזחסטן. הוא תיאר את עלייתם של עמים ואת שקיעתם כתהליך ביולוגי, שווה ערך לנעורים ולזִקנה אצל בני אדם.

ההורמונים של הנעורים מעניקים כל מיני סוגים של אנרגיה לעמים. אפשר לחשוב על אנרגיה שלילית, כמו תוקפנות ותאוות התפשטות. אבל עניינם הטבעי של ההורמונים הוא קודם כול הִתרבות. זה מה שקרה לגרמנים, לאיטלקים וליפנים כאשר הם חזרו ועלו על במת ההיסטוריה בסוף המאה ה-19. מספריהם גדלו בקפיצות מטאוריות. הבית נעשה צפוף מדי, והם התחילו להשתלט על בתיהם של אחרים. אחד מהם התחיל מלחמת עולם לרגל הצורך הדחוף ב"מרחב מחיה".

"איזו תערובת משונה"

ארה"ב של המאה ה-19 התפשטה והתרבתה במהירות שלא הייתה דוגמתה בשום תקופה היסטורית. זה היה הרבה בזכות הגירה. מִפקד האוכלוסין הראשון שלה, בדיוק לפני 230 שנה, ספר 3.9 מיליון תושבים ב-13 המדינות המייסדות. ב-1850 המספר עמד על 23 מיליון. בעשור הרביעי של המאה ה-19, ההגירה גדלה פי 4. בעשור החמישי היא גדלה פי 3. ב-80 השנה הבאות נכנסו 6 מיליון איטלקים, 5 מיליון גרמנים ו-4.5 מיליון אירים קתוליים. עד מלחמת העולם הראשונה נכנסו לפחות 2 מיליון יהודים, רובם הגדול ממזרח אירופה.

לפני 250 שנה, היסטוריון אמריקאי ממוצא צרפתי, הקטור קרבקור (Crèvecœur) התפעל מרב-גוניותה של אמריקה. "איזו תערובת משונה של דם", הוא כתב, "אנגלים, סקוטים, אירים, צרפתים, הולנדים, גרמנים ושוודים". כיום, כל השומע יצחק. "התערובת המשונה" שהדהימה את קרבקור הייתה לבנה לחלוטין ואירופית לחלוטין.

עד אמצע המאה ה-21, חלקם של צאצאי האירופים הלבנים באוכלוסייה יירד מתחת ל-50%. בבחירות האחרונות לנשיאות, כמעט 60% מן הלבנים הצביעו בעד דונלד טראמפ, אבל ביידן ניצח בהפרש של 7 מיליון קולות. במדינה אחת, ג’ורג’יה, ביידן ניצח בהפרש קטנטן, אף כי רק 30% של הלבנים הצביעו בעדו.

מה זה אומר על אמריקה? זה אומר בעיקר שהיא משתנה ללא הרף. היא תמיד הייתה חברת מהגרים, ומעולם לא הייתה מדינת לאום. המכנים המשותפים של מהגריה פחתו והלכו במרוצת השנים, אבל היא הייתה רשאית לטעון למעמד של "כור היתוך" ענקי, המזמין את הבאים זה מקרוב, או לפחות את ילדיהם, לקפוץ ולטבוע.

קרבקור הנ"ל כתב ב-1759: "אמריקאי הוא זה המשיל את כל דעותיו הקדומות ואת דרכיו הישנות... האמריקאי הוא אדם חדש, הפועל על יסוד עקרונות חדשים... כאן היחידים מכל האומות מותכים לכלל גזע חדש של בני אדם" ("גזע" באנגלית שימש אז בהוראת "אומה").

החזון האמריקאי, מתורגם ללטינית מדוברת, היה e pluribus unum, או "מֵרַבּים יוצא אחד".

מתרבים מתמעטים

דונלד טראמפ הוא במידה רבה התוצאה של התמעטות החשק להתיך, לספוג, ולהתבטל. הוא העמיד את הגבלת ההגירה, בוודאי מ"ארצות מחורבנות", כדבריו, סמוך לראש מצעו (הגירה מנורווגיה, הוא אמר, היא דווקא בסדר). אבל הגירה אינה רק עניין של רצון טוב ושל הכנסת אורחים. היא הכרחית לשגשוגה של אמריקה.

לשכת מרשם האוכלוסים של ממשלת ארה"ב גילתה בשבוע שעבר כי בעשור המסתיים והולך נרשם אחוז הגידול הנמוך ביותר של אוכלוסיית ארה"ב זה 90 שנה, רק 8%. בשנות ה-30 הסיבה הייתה השפל הגדול וההגבלות על הגירה. עכשיו הסיבה היא ריבוי טבעי.

שיעורו הוא הנמוך ביותר מאז התחילה הממשלה הפדרלית לחשב אותו, ב-1909. צדעיה של אמריקה מלבינים והולכים. בעשור היוצא גדל מספר האמריקאים בני 65 ומעלה ב-37%. הודות להתארכות תוחלת החיים, מספרם של בני 85 ומעלה גדל ב-10%.

ספר פרובוקטיבי יצא בדיוק בזמן, כדי לקדם את המספרים האלה. כמעט אין צורך להגיע לעמודו השני. שמו אומר הכול: "מיליארד אמריקאים: הסיבה למחשבה נועזת". בארה"ב יש כיום בערך 328 מיליון בני אדם. כותב הספר, מאת'יו איגלסיאס, עיתונאי מן השמאל, מזהיר שהמשבר הדמוגרפי בארה"ב יגרום נסיגה כלכלית ותרבותית גדולת ממדים. הגירה עצומת ממדים היא הפתרון היחיד, הוא אומר.

לא מעט אנשים בימין האינטלקטואלי, אם גם לא בימין הטראמפיסטי, מסכימים עם הנחות היסוד שלו. אבל האומנם שגשוג כלכלי הוא חזות הכול? האם לטובתו חברה צריכה לוותר על כל הסייגים, כולל הגדרתה העצמית?

אם כן, זו תשובה רדיקלית מאוד לוויכוח הישראלי-פלסטיני על "מדינת לאום" לעומת "מדינת כל אזרחיה". על אמריקה של איגלסיאס להיות לא סתם "מדינת כל אזרחיה" (זה מובן מאליו), אלא "מדינת כל אזרחיה, כולל אלה שעדיין לא עתרו לאשרה". היה טעם להעלות באוב את רוחו של הקטור קברקור, רק כדי לצפות בהשתאותו על המקום שבו אמריקה נמצאת, ועוד יותר על המקום שאליו אמריקה עומדת להגיע.