פגיעת הממשלה בזכויות האזרחים והטיפול הכושל בתרבות יישארו גם אחרי הקורונה

יותר מעשרה חודשים אחרי פרוץ מגפת הקורונה, כשהאור כבר נראה בקצה המנהרה, שוב אנחנו הולכים לסגר • המאבק בקורונה מלווה לאורך כל הדרך בהחלטות שפגעו שלא לצורך או יתר על המידה בזכויות יסוד של תושבי המדינה, כמו חופש התנועה, חופש העיסוק והזכות לפרטיות

פקחים בתל אביב. המאבק בקורונה לווה בהחלטות לא הגיוניות / צילום: שלומי יוסף
פקחים בתל אביב. המאבק בקורונה לווה בהחלטות לא הגיוניות / צילום: שלומי יוסף

ב-6 במרץ 2020, כשבועיים אחרי שהתגלה בישראל החולה המאומת הראשון בקורונה והממשלה החלה להטיל על הציבור מגבלות במטרה למנוע את התפשטות הווירוס, כתבתי שהאתגר הגדול של המדינה הוא להילחם באפקטיביות במה שכבר נראה כמגפה מסוכנת' אך לעשות זאת תוך שמירה על זכויות היסוד של האזרחים. "אנחנו על ספו של מצב חירום רפואי, שמאלץ את המדינה לנקוט מהלכים פוגעניים ומרחיקי לכת שהבולט שבהם הוא החובה שמוטלת על החוזרים מחו"ל להיכנס לבידוד. אולם גם בזמן מגפה אנחנו עדיין דמוקרטיה, ואסור שהפגיעה בזכויות החולים, המבודדים והציבור בכללותו, תהיה בוטה מדי ובלתי מידתית".

יותר מעשרה חודשים קשים חלפו מאז, מבצע החיסונים נגד הקורונה כבר בעיצומו ועמו התקווה לחיסול המגיפה ובמבט לאחור אפשר לומר שממשלת ישראל נכשלה כישלון חרוץ באתגרים שעמדו בפניה.

המאבק בקורונה לווה לאורך כל הדרך ועודנו מלווה בהחלטות לא הגיוניות, סותרות, שפעמים רבות פגעו ופוגעות שלא לצורך או באופן בלתי מידתי בזכויות הפרט של תושבי המדינה. בחופש התנועה, חופש העיסוק, בזכות לפרטיות, ולעתים בכבוד האדם של הישראלים.

מעקבים ופגיעה בחופש התנועה

הפגיעה המוגזמת בפרטיות של אזרחי ישראל באה לביטוי במעקבים שבוצעו אחרי המבודדים והחולים, הפגיעה בחופש התנועה בשורה של סגרים והגבלות, לעתים נוקשים מדי וחסרי הגיון, איסורים ללכת לים, לטייל לבד במרחק מהבית וכיוצא באלה.

בגל הראשון של הקורונה וגם לאחריו ניתן היה לראות כיצד קשישים נכלאו במוסדות הדיור המוגן, וכיצד נפגעה גם זכותן של עובדות הסיעוד לחירות וחופש תנועה. חירות היא זכות מפתח לעצמאות ולמימוש עצמי, ללא הבדל גיל, והיא כוללת זכות לאוטונומיה בקבלת החלטות ולחופש בחירה ופעולה בניהול חיינו, כל עוד אנו לא פוגעים בזולת. גם לקשישים זכות לחירות ולקבלת החלטות אישיות הנוגעות לחייהם, שלמות גופם וכבודם, על פי ערכיהם, מצפונם ואמונתם. יש לקוות שהחיסונים יחלצו את אותו ציבור מבוגר במהרה ממצבו הקשה.

גם חופש העיסוק של רבים, שהוא זכות יסוד במדינת ישראל, נפגע קשות ולעתים ללא צורך. הפגיעה בחופש העיסוק באה לביטוי בהגבלות על עסקים קטנים שונים בזמן שעסקים אחרים המשיכו לפעול כמעט כרגיל. תחומי עיסוק שונים כמעט נמחקו ללא צורך.

ענף התרבות, למשל, פשוט נמחק על ידי הממשלה שמזה יותר מ-10 חודשים לא מאפשרת באופן גורף לאמנים להופיע, ללא שום ניסיון למצוא פתרונות. אביב וקיץ וסתיו חלפו והתיאטראות הגדולים ואפילו אלה הפתוחים בקיסריה, באמפי שוני ובמקומות אחרים נותרו מיותמים וריקים, למרות שניתן היה לקיים בהם הופעות בריחוק חברתי ובסיכון מופחת. וזה קורה בזמן שאנשים מצטופפים בתורים בסופר-פארם ובחנויות בקניונים.

ההגבלות על מופעי תרבות המוניים הן מחויבות המציאות בגלל הקורונה, אבל מקבלי ההחלטות היו יכולים לעשות הרבה יותר כדי להפחית את המכה. עם קצת יותר יצירתיות ורוחב לב והכרה בחשיבות התרבות, על כל גווניה, ניתן היה למשל לקיים מופעים בקיץ באוויר הפתוח, למנוע פיטורים של אמנים, ליצור אלטרנטיבות.

תרבות זה לא מותרות. זה חיוני 

אבל כנראה שלמקבלי ההחלטות הכי קל זה להתכסות ולכסות את כולנו בצל אימת הווירוס ולא לעשות כלום. לתת לאמנים, ליוצרים, לשחקנים, לפועלי הבמה, לזמרים, לבימאים, לתאורנים, לצלמים, "לחפש מי ינענע אותם". והמחיר הוא כבד. לא רק של אנשי התרבות, אלא של כולנו. ללא תרבות החברה היא חולה. תרבות היא הכרחית לחוסן הנפשי של כל אחד מאיתנו. תרבות זה לא מותרות, תרבות זה חיוני.

הפגיעה הקשה וחסרת ההיגיון בענף התרבות הובילה את הח"מ ליזום קמפיין סולידריות שלנו העיתונאים, באנשי התרבות שבו השתתפו עשרות רבות של עיתונאיות ועיתונאים מכל כלי התקשורת שסיפרו על מופעי תרבות שהשפיעו על חייהם וקראו להחזרת התרבות לחיינו. (מוזמנים לכתוב #עיתונאיםלמעןתרבות בפייסבוק או בטוויוטר ולשוטט בין עשרות הטקסטים המרגשים הללו).

לפעמים יש תחושה כאילו ההנהגה שלנו לא למדה שום דבר מטעויות שעשתה לאורך הדרך, או שפשוט לא אכפת לה מהתוצאות הפוגעניות של החלטותיה. חלקנו עוד זוכרים למשל את ההוראה ההזויה שניתנה בתחילת המגפה לאלפי אוהדים שנכחו באצטדיון בלומפילד במשחק הדרבי התל אביבי להיכנס לבידוד ביתי, בגלל אוהד בודד שחלה בקורונה ונכח באצטדיון. ההוראה הזו שונתה זמן קצר לאחר שניתנה ומשרד הבריאות צמצם את מספר הבודדים שנדרשו להיכנס לבידוד לכמה עשרות בלבד שישבו בסמוך לאוהד החולה.

מבודדים מטופלים כמו עבריינים 

והנה, בימים האחרונים, שוב נקטה המדינה צעד קיצוני, שפוגע יתר על המידה בזכויות בסיסיות של אזרחים. בניסיון למנוע את כניסת ה"מוטציה הבריטית" של נגיף הקורונה לארץ, החליטה הממשלה לכפות על כל מי שהגיע מאנגליה לארץ בידוד במלונית. אזרחים תמימים שבסך הכול רצו לחזור לביתם או להגיע לביקור אצל קרובי משפחה, נלקחו משדה התעופה כעבריינים והובלו באוטובוסים מלווים בניידות משטרה מנתב"ג למלונית בידוד בירושלים.

החשש מהמוטציה הבריטית הוא מובן וזה בסדר גמור ואפילו מצוין שהרשויות עושות מאמצים למנוע את התפשטותה בארץ, אבל דחילק - האם המטרה הזו מקדשת את האמצעים? גם כאן, כמו ביחסה המפלה לסוגי עסקים שונים, כמו ביחסה לעולם התרבות, כמו באופן שבו בוצעו המעקבים אחרי המבודדים והחולים, כמו בסגירת הקשישים ובידודם מהעולם, חייבת הייתה המדינה למצוא פתרון מידתי יותר ופוגעני פחות, כמו למשל הגברת הפיקוח על הבידוד של אותם אנשים בבתיהם.

רגע לפני שנכנסים לסגר נוסף ויש לקוות שאחרון, כדאי לזכור שגם חודשים ושנים אחרי שהקורונה תמוגר (בעזרת השם והמחקר הרפואי) הנזקים של התקופה הזו יישארו איתנו. נזקים שנגרמים בשל הדרך המעוותת לעתים שבה המדינה נאבקת במגיפה, לא פחות מאשר בגלל הקורונה עצמה.