איך ניתן למנוע אלימות בגנים ובמעונות הפרטיים

נראה שהתקנות החדשות יובילו למקרים נוספים של אלימות והזנחת פעוטות בגן. אז מה אפשר לעשות כדי להגדיל את המודעות לבטיחות בקרב גננות והורים, להעצים את מעגל הפיקוח ולהוביל למחויבות אמיתית של השוק לבטיחות פעוטות בגן?

גן ילדים / צילום: שאטרסטוק
גן ילדים / צילום: שאטרסטוק

משרד העבודה מתכנן להעביר בזמן הקרוב תקנות פיקוח על הגנים והמעונות הפרטיים לגיל שאמורות להפוך את מקצוע הגננת למקצוע ברישיון. על הגננות להיות מוכשרות לעבודה עם פעוטות, לעמוד בתקינת כח אדם ראויה, בדרישות שטח ברורות לגן, באישור יועץ בטיחות למבנה ועוד. הקץ לתמונות של גננות מתעללות וגנים במרתפים טחובים, הנה, המדינה הולכת לפקח והשוק יהיה מפוקח.

האמנם? האם רישוי מפורט ודקדקני (אחד הסעיפים ברישיון דורש עמידה ברשימת בטיחות של 64 פרטים) יוביל להקטנת ההיפגעות של הפעוטות במעון? להפך. כרגע נראה שהתקנות החדשות יובילו למקרים נוספים של אלימות והזנחת פעוטות בגן. להבנת המצב, יש לסקור את החסמים העומדים בפני המדינה בפיקוח על המסגרות לגיל הרך: חסם המידע, חסם האכיפה וחסם המיעוטים.

כיום המדינה לא יודעת מה מספר המסגרות לגיל הרך, במיוחד בענף המשפחתונים והפעוטונים המרוכז בבתי מגורים והיא נשענת על היענות לרישום מרצון מצד הגננות ומצד ההורים. לגננות אין אינטרס להיכנס לפיקוח שיביא להגדלת העלויות לעסק. גם ההורים שמעדיפים מסגרת זולה ככל האפשר יעדיפו לא לדווח.

אילו עמדו לרשות המדינה גדודי פקחים לאיתור כל המסגרות לגיל הרך, אזי יכולנו לוותר על הדיווח מרצון ולסמוך על האכיפה. אך עם 22 פקחים שיש למשרד העבודה שאמורים לפקח גם על 2,300 מעונות התמ"ת בנוסף לאלפי המסגרות הפרטיות ברור שלא ניתן להסתמך על אכיפה בלבד.

הפעוטות שנפגעים הכי הרבה בגן הם הפעוטות החרדים. על פי דוח בטר"ם, לפעוט חרדי סיכוי גבוה פי 1.5 להיפגע מפעוט באוכלוסייה הכללית. במגזר החרדי הצורך במסגרות לפעוטות עצום: רוב הנשים עובדות ומספר הילדים למשפחה הוא הגבוה ביותר בישראל. לאוכלוסייה זו אמון נמוך במדינה ובמוסדותיה והרצון והיכולת לפעול "בשחור" ומתחת לרדאר זוכים להגנה קהילתית. התקנות העתידיות יהפכו את המסגרות החרדיות למוסתרות ובכך רק יגדילו את פוטנציאל ההיפגעות של הפעוטות במגזר.

דרישה לרישיון ללא מידע וללא יכולת אכיפה מצד המדינה לא תהפוך את השוק למפוקח אלא לפיראטי. הדבר צריך להטריד את כולנו משתי סיבות:

מחקרים רבים בתחום המדיניות מראים שכשעלות הציות לחוק עמומה (לא ברור למפוקחים מה השלכות העבירה) השחקנים הצייתנים יוצאים מהשוק והשחקנים בעלי הנטייה העבריינית נשארים. במקרה שלנו: גננת צייתנית שלא יודעת מה יקרה לגן שלה אם יועץ הבטיחות ימצא תקלת בטיחות תסגור את הגן, ולעומתה גננת עם נטייה עבריינית תמשיך בשלה ותנסה לחמוק מפיקוח.

בנוסף, מחקרים מתחום הכלכלה ההתנהגותית מראים שהתנהגות עבריינית זולגת לתחומים נוספים. הגננת הממוצעת ששומעת שהיא עלולה להפוך לעבריינית אם שטח הגן שלה לא יעמוד ביחס של 2.8 מטר לפעוט כדרישת התקנות, תיטה לאמץ תפיסה עבריינית גם בגורמים שקריטיים לבטיחות הפעוטות, כמו הגישה לשקעי החשמל.

התקנות יובילו לסגירת גנים צייתנים ושומרי חוק, להגדלת ההתנהגות העבריינית בשוק הגנים ולפגיעה והזנחה בפעוטות כשהורים יעדיפו לשלוח למסגרות זולות ופיראטיות על פני מסגרות מפוקחות ויקרות.

אז מה כן? יש לתמרץ עבור התנהגות רצויה. המדינה רוצה צוות מוכשר לעבודה עם פעוטות? שתשלם עבור ההכשרות. המדינה רוצה לצמצם היפגעות בקרב האוכלוסייה החרדית? שתשקיע בהדרכות חינוכיות ייעודיות לתרבות ולסביבה החרדית. המדינה רוצה להגדיל את מעורבות ההורים בפיקוח על הגנים? שתפרסם מדדי איכות לגנים ותתמרץ את ההורים לראות ולהחליט איפה הם שמים את הילד.

תמרוץ יגדיל את המודעות לבטיחות בקרב גננות והורים, יעצים את מעגל הפיקוח ויוביל למחויבות אמיתית של השוק לבטיחות פעוטות בגן במקום להוסיף עוד אות מתה לספר החוקים. 

הכותבת היא חוקרת רגולציה בפורום קהלת ומתרגלת בבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית