"לפני הקורונה הייתי בשוונג. הרגשתי שלקחו ממני את החמצן"

כשישראל נכנסה לסגר הראשון, המשחקולוגית לימור דוידי הציעה לחברי קהילת הפייסבוק שהיא מנהלת לקבל רעיונות לפעילויות עם ילדים דרך הווטסאפ. בתוך 24 שעות נרשמו 4,000 הורים. "חשבתי שאני מכירה את הקהל שלי, וטעיתי. לא חשבתי שיהיה כזה הלם וטרפת. קיבלתי הודעות כמו 'את מצילה אותנו' ו'את השליחה שלנו'. זה היה גדול עליי קצת", היא מודה.

"הייתי בבית עם שני ילדים קטנים, בתחושה של 'מי יציל את המציל'. פתאום, התיאוריה הפכה למציאות: הייתי צריכה לתרגל עם הילדים שלי את מה שאני מלמדת אחרים לעשות. זה כאילו אמרו לי 'בואי נראה כמה את יכולה להכיל ילדים במציאות הזו'".

את העסק שלה הקימה לפני שלוש שנים וחצי. "קודם לכן הייתי מנהלת משאבי אנוש, אבל משהו הרגיש לי שזו לא הדרך הנכונה", מספרת דוידי, המתגוררת בבאר יעקב. "כשהבן הבכור שלי היה בגיל שנתיים הרגשתי שיש המון פעילויות לתינוקות ולגדולים, ואת גילאי 2-4 מפספסים. התעלמו מהגיל הזה לחלוטין. אז יצרתי משחקים, אחרי שבעצם כל החיים שלי יצרתי, גם כשעבדתי עם מבוגרים. דרך הבן שלי חזרו לי הכיף וההנאה מהעניין.

"החלטתי שאני רוצה להתפרנס מזה. הקמתי קבוצה, התחלתי ליצור חוברות והמצאתי את 'קרנבל החושים', פעילות שעובדת על חמשת החושים. פרסמתי אותו בפייסבוק שלי, ואז גנים ומתנ"סים התחילו להזמין אותי. זה המשיך מפה לאוזן, ועבדתי גם עם הרבה גני תקשורת (ילדים על הרצף האוטיסטי). התקופות הכי חזקות שלי היו חנוכה, יום המשפחה ומסיבות סוף שנה.

"דבר הוביל לדבר, הרוב לא היה מתוכנן. למשל, הגעתי גם למועצות ולעיריות, ואז מישהי אמרה לי 'זה כל כך מיוחד, אני רוצה את זה לגננות ולסייעות, לא רק להורים'. ככה התחלתי להעביר סדנאות והרצאות גם לאנשי חינוך. במקביל התחלתי ללמוד את הגישה המונטסורית (הדוגלת בלמידה עצמאית), והיום אני מדריכה מונטסורית מוסמכת".

בנוסף, היא גם בנתה חבילות יצירה לפעוטות, כי "מגיל 0 עד 6 זה זמן 'המוח הסופג', וצריך לנצל אותו ללמידה כייפית". החבילות האלה, היא מספרת, הצילו אותה כלכלית בסגר הראשון. "תוך יומיים המלאי שלי נגמר. נשארתי בלי כלום כי החנויות נסגרו, ולא היו ספקים. לקח לי זמן לחדש את זה.

"לפני הקורונה הייתי בשוונג, לעומת חנוכה האחרון שהיה לי עצוב, כי לא מכניסים אותנו לגנים ממרץ. בעצם, מרגע שהמגפה הגיעה כל הפעילויות הסתיימו, הסדנאות וההרצאות בוטלו, עברתי לאפס עבודה. זה להיות בלי כלום, וגם עם שני ילדים בבית, בני 6 ושנתיים. הרגשתי שלקחו ממני את החמצן".

הקורונה הכריחה אותך לעשות שיפט.
"היא הכריחה אותי להיות הרבה יותר יצירתית, בשביל ההכנסה. בניתי קורס דיגיטלי לפי הגישה המונטסורית, שמסביר להורים איך ללמד ילדים להיות עצמאים - עם ביטחון עצמי, יכולת בחירה ויכולת ריכוז - דרך כישורי חיים ויכולת משחק. זה כולל ללמד אותם איך להכין כריך, ואיך למזוג מים, איך ליצור כפתור ואיך להתלבש ולבחור בגדים. יש הרבה תרגילים של מוטוריקה עדינה, וגם של עזרה בבית דרך משחק. בשלב השני לוקחים משחקים קיימים, והופכים אותם למשהו אחר. למשל, שמים מספרים על קוביות לגו, והופכים את זה למשחק מספרים.

"באוגוסט היה המחזור הראשון, וראיתי איך ההורים מתחילים להיות יצירתיים. הרבה מההתפתחות של הילדים הפך להיות באחריותנו - תהליך הלמידה עבר מהגנים אלינו. המחזור השני נפתח בנובמבר, ובפברואר יהיה מחזור שלישי. תמיד רציתי לעשות קורס דיגיטלי, אבל בכל פעם זה נדחק כי הייתי עסוקה, וגם כי אני אוהבת לראות את הילדים פנים אל פנים. עכשיו פשוט לא הייתה לי ברירה".

איך הרגשת עם המציאות החדשה הזו?
"חלק מהשליחות שלי היה ליצור שעה-שעה וחצי של פעילות להורים וילדים, ופתאום אני לא נוכחת. ההורים יוצרים את הקסם הזה, ואני מהצד השני של המסך. יש בי געגוע, זה חסר לי.

"אבל הקושי הגדול היה השילוב של ילדים קטנים בבית, בעל עובד חיוני וזה שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש. הרבה פעמים עבדתי בלילות כדי ליצור את הקורס הזה, או שאמרתי לבעלי לרדת עם הילדים לרדיוס של ה-100 מטר, כי הייתי צריכה שקט בשביל לצלם סרטון בבית".

איך את רואה את העתיד שלך?
"אני בעיקר אמשיך עם קורסים דיגיטליים ועם החבילה היוצרת. אבל כשהקורונה תחלוף, אחזור למפגשים הפיזיים. אי אפשר לוותר על זה לחלוטין. חשוב לי לעבוד עם הילדים ועם אנשי החינוך, ולחיות את זה ביומיום. גם עבורי זה תהליך למידה, ואוויר לנשימה".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il