האב סירב לתמוך כלכלית בבנותיו הבגירות. כיצד הכריע בית המשפט?

אב התחייב לתמוך כלכלית בבנותיו הבגירות במסגרת הסכם הגירושים, אלא שהוא נישא מחדש, והבנות הפכו לבלתי רצויות בביתו • האב הפך את חייהן של הבנות בבית לגיהינום עד שנאלצו לעזוב, ואז הוא גם התנער מהתחייבותו לתמוך בהן כלכלית • איך הכריע ביהמ"ש בנושא?

הסכם גירושים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאטיב
הסכם גירושים / צילום: Shutterstock, א.ס.א.פ קריאטיב

בתי המשפט מחייבים הורים לתמוך כלכלית בילדיהם עד סיום לימודיהם התיכוניים, ובאופן חלקי גם בזמן שירות החובה הצבאי, אולם כעיקרון אין חבות להורים להמשיך לתמוך בילדיהם כשהם בגירים, אלא במקרים יוצאי דופן בהם לילדים אין יכולת קיום עצמאית. בהסכמי גירושים, לעומת זאת, לפחות בקרב הורים אמידים, מקובל בהחלט לכלול תנאים הנוגעים לתמיכה ומימון הילדים גם בבגרותם, למשל בעת לימודים גבוהים.

ההתחייבויות כלפי הילדים בהסכם הגירושים הופכות חלק זה של ההסכם ל"חוזה לטובת צד ג", ולכן כאשר הורה, המחויב לתמיכה או מזונות עבור ילד בגיר, מפר את התחייבויותיו, קמה לילד זכות תביעה עצמאית נגד ההורה, על אף שהוא כלל לא היה צד להסכם הגירושים.

בית המשפט המחוזי בחיפה דן לאחרונה בערעור על פסק דין, שניתן בתביעה של בנות תאומות בגירות נגד אביהן. שתי אחיותיהן הגדולות של התאומות נהנו מתמיכה כלכלית נאה של ההורים לאורך חיי הנישואים, עד שנישאו בעצמן ועברו לעצמאות כלכלית. כאשר ההורים החליטו להתגרש, האם רצתה להבטיח כי האב יתמוך באופן דומה גם בתאומות, שהיו באותה עת חיילות בנות 20, ולכן חתמה עימו על הסכם גירושים, במסגרתו ערכה ויתורים כלכליים שונים בתמורה להתחייבות האב כדלקמן: "התאומות... תישארנה בביתן בכפר ג' כל עוד ירצו בכך עד יום חתונתם. הבעל מתחייב בזה להמשיך לדאוג במסירות לכל צרכיהן, כפי שהיו רגילות עד לחתימה על הסכם זה וכפי שקיבלו אחיותיהן הגדולות".

 האב הפך את חיי התאומות בבית לגיהינום

לא חלפו אלא מספר חודשים, האב נישא מחדש, אשתו עברה להתגורר בבית עם בנה מנישואים קודמים, והתאומות הפכו לבלתי רצויות בבית האב. האב דאג להעביר להן את המסר כי זכות המגורים שניתנה להן במסגרת הסכם הגירושים אינה קיימת עוד, על-ידי הפיכת חייהן בבית לגיהינום. הוא החליף מנעולים, דרש מהן לתאם עימו את מועד הגעתן ויציאתן מהבית, תחם חדרים ואזורים בבית בהם התאומות לא הורשו להסתובב, התקין מצלמות בבית, נעל את חפציהן האישיים ועוד. לאחר שהבנות נאלצו לעזוב את בית האב, הוא אף התנער מהתחייבותו לספק להן תמיכה כלכלית.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל חלקית את טענות האב, על-פיהן הנוסח הכללי מדי של ההתחייבות לתמיכה כלכלית בבנות בדומה לאחיותיהן הגדולות, לא מוליד התחייבות משפטית, מאחר שאיינו מפרט מה כוללת אותה תמיכה כלכלית. מאידך, בית המשפט חייב את האב לפצות את הבנות על אילוצן לעזוב את הבית ועל הפרת התחייבותו לאפשר להן מגורים בביתו. בית המשפט העריך את שווי המגורים בבית עד למכירתו בסך של 51,000 שקל, אולם הפחית מסכום הפיצוי 50%, בטענה כי לתאומות היה אשם תורם להידרדרות מערכת היחסים בבית, שלא אפשרה מגורים משותפים.

בית המשפט המחוזי, לעומת זאת, קיבל את ערעור התאומות על כל סעיפי ההתחייבות של האב. נקבע כי על אף שההסכם נוסח על-ידי הצדדים ללא עורכי דין באופן לא מקצועי, ניתן לצקת לתמיכה הכלכלית המובטחת תוכן, על בסיס התמיכה שהוענקה לאחיות הגדולות. כמו כן, בית המשפט המחוזי ביטל את טענת האשם התורם של הבנות לסילוקן מהבית, וקבע כי התנהגותן בבית לא חרגה מהנורמה ולא הצדיקה את יחסו של האב אליהן.

לאור קביעות אלה חייב בית המשפט המחוזי את האב לממן את לימודי התואר הראשון עבור התאומות וכן לשלם להן דמי מחיה בסך של 1,000 שקל בחודש בזמן הלימודים, בנוסף למלוא הפיצוי עבור אובדן הזכות להתגורר בחינם בביתו. בסך-הכול חייב בית המשפט את האב לתמוך בבנותיו בסכום של 166,000 שקל, על בסיס התחייבותו כלפי אימן בהסכם הגירושים, על אף היותן בגירות ועצמאיות.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה