להפסיק לדבר, להתחיל לעשות: חייבים רפורמה במערכת המשפט

אפשר וצריך להשיב את אמון הציבור בשופטים וברשויות החוק. לשם כך נדרשים אומץ פוליטי, כוח פוליטי ונכונות אמיתית לשינוי

בית משפט / צילום: shutterstock
בית משפט / צילום: shutterstock

הדמוקרטיה מבוססת על אמון. אזרחים נותנים את קולם למועמד שהם מאמינים בו, והם נשמעים לחוקים כי הם מאמינים שרשויות המדינה פועלות למענם. אזרחים פונים לבית המשפט כי הם רואים בו מבצר להגנה על חירותם.

ללא אמון במערכת המשפט, לא תיתכן דמוקרטיה. כאשר אין אמון ברשויות החוק, כל אחד יעשה דין לעצמו, ותיווצר אנרכיה. מנגד, הדמוקרטיה מחייבת גם פיקוח וביקורת הדוקים על כל הגורמים שיש בכוחם או בסמכותם לפגוע בחירות האזרח ובזכויותיו. חשוב שנמצא את האיזון הראוי בין האינטרסים האלה. מצד אחד מערכת משפט חזקה ועצמאית, ומצד שני קיום ביקורת אפקטיבית על מערכת המשפט.

זה מתחיל ביועץ המשפטי לממשלה. האיש בעל הסמכויות העוצמתיות והנרחבות ביותר בעולם הדמוקרטי ומי שממונה לתפקידו ולא נבחר על-ידי העם. סמכויות היועץ אינן מעוגנות בחוק. בדומה לברון מינכהאוזן שמשך עצמו בשערות ראשו כדי לצאת מביצה טובענית - כך היועץ קובע מהן סמכויותיו שלו עצמו.

פרופ' אמנון רובינשטיין (גלובס, 12.11.09) השווה את מעמדו של היועץ בישראל לזה של לואי ה-14, שאין שום מגבלה על סמכותו, והוא בעצמו קובע את גבולות סמכותו: "אבל אז נזכרתי שללואי ה-14 הייתה מועצת אצילים, שמדי פעם היה מתייעץ איתם. ליועץ המשפטי אין אפילו את זה".

את סמכויות היועץ מן הראוי להגדיר בחקיקה, לאחר דיון ציבורי ותוך הצבת מגבלות על כוחו וסמכויותיו. במסגרת זו, מן הראוי לשקול ברצינות את פיצול תפקיד היועץ על-ידי העברת האחריות על התביעה פלילית לידי פרקליט המדינה. ריכוז כל הסמכויות בידי אדם אחד הופך את התפקיד ללא-אנושי בהיקפו ומייצר קושי יום-יומי מול אנשי הציבור, להם הוא נדרש מצד אחד לייעץ, ומצד לשני הוא האחראי על החקירות והתביעות הפליליות נגדם.

הנושא השני הוא הפרדת הרשויות. בעשורים האחרונים, כל תפוח אדמה לוהט שהממשלה עוסקת בו, מתגלגל לפתחו של בג"ץ. עובדה זו הופכת את בג"ץ למעורב בעולם הפוליטי ולמטרה לביקורת קשה ולהתקפות. כל זאת, כשלבג"ץ נתונה סמכות ההכרעה האחרונה, וביכולתו לבטל כל חוק של הכנסת, על אף שהכנסת היא הריבון שנבחר בבחירות דמוקרטיות. ניתן לפתור את המתח הזה, מבלי לפגוע במשמעותו הדמוקרטית של בג"ץ, על-ידי חקיקת חוק יסוד: החקיקה, שיסדיר את הליכי החקיקה בישראל ויקבע מגבלות ותנאים לביטול חוק שחוקק הכנסת.

הליך בחירת השופטים לבית המשפט העליון ראוי אף הוא לדיון מחדש. במדינות דמוקרטיות רבות, הליך הבחירה של המועמדים לכס השיפוט גלוי ופומבי. בישראל התהליך נעשה בחדרי-חדרים, כשרוב הציבור אינו מכיר את השופטים ולא יודע עליהם דבר.

במבחן התוצאה, ישראל בנתה מערכת משפט מהמפוארות בעולם. הבעיה היא שחוסר השקיפות בהליכי המינוי, לצד הקושי לקבל ביקורת, יצרו שחיקה עצומה באמון הציבור במערכת המשפט.

הדרך לשקם את אמון הציבור עוברת דרך הגברת השקיפות בהליכי המינוי והקידום, והגברת הליכי הפיקוח על המערכת. מקום טוב להתחיל בו הוא תהליך מינוי שופטים לבית המשפט העליון. מן הראוי שהציבור יוכל להיחשף למועמדים לכהונה בבית המשפט העליון עוד טרם ההכרעה על המינוי. דרך יעילה ומכובדת להשגת מטרה זו היא עריכת שימוע פומבי למועמדים בפני הוועדה לבחירת שופטים. ניתן לסמוך על גוף זה שיידע לאפשר לציבור להכיר את המועמדים, את תפיסות עולמם, את האופן שבו הם רואים את הסוגיות המעסיקות את החברה הישראלית, ואת ניסיונם, והכול בצורה מכובדת ותוך שמירה על כבודם של המועמדים.

כדי לחזק את אמון הציבור ולהבטיח שמערכות החוק יעבדו באופן תקין ובניקיון-כפיים, יש לתקן את חוק "נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות", באופן שיחזק את הנציבות כגוף עצמאי, בעל סמכויות חקירה, אשר המלצותיו יקבלו תוקף ברור.

תיקון נוסף, שקשור ליכולת הרשויות לפעול, הוא טיפול בהרחבה המופרזת של "עילת הסבירות". יש קושי בכך שהשופטים הם אלה שרשאים לקבוע אם פעולה או החלטה של נבחר הציבור היא סבירה או לא, תוך שהם שמים את שיקול-דעתם ואת תפיסת עולמם מעל אלה של מי שהציבור בחר בהם.

שני אמצעים נוספים נוגעים באופן ישיר לזכויותיהם של האזרחים הבאים בשערי המשפט.

הראשון הוא חקיקת "חוק זכויות חשודים, עצורים ונאשמים". בשנים האחרונות אנו עדים לשחיקה הולכת וגוברת של חזקת החפות, הפרה של זכויות עצורים, חשודים ונאשמים, ושימוש לרעה של רשויות החוק בכוח המוקנה להם. חוק כזה יסדיר סוגיות של צילום חשודים, חיפוש במכשירים סלולריים, תנאי מעצר, כללים לניהול חקירה, פסילת ראיות שנגבו בדרך פסולה ועוד.

לצד זה, יש להוביל מהלך כולל של אי-הפללה בסדרה של עבירות בעלות אופי טכני או מינהלי, שכיום מוסדרות בחוק הפלילי. עבירות כאלה יעברו למסלול של אכיפה מינהלית, והרווח יהיה כפול: לא רק שתיפסק ההפללה הסיטונאית של אנשים שאינם פושעים או עבריינים, אלא שהמהלך יחסוך משאבים אדירים למשטרה ויפחית באופן משמעותי את העומס על מערכת המשפט.

אפשר וצריך לתקן ולשפר את מערכת המשפט. אפשר וצריך להשיב את אמון הציבור בשופטים וברשויות החוק. לשם כך נדרשים אומץ פוליטי, כוח פוליטי ונכונות אמיתית לשינוי. 

הכותב הוא שותף במשרד פורר, לוי ושות'. בכיר לשעבר בפרקליטות המדינה

צרו איתנו קשר *5988