להילחם בפשיעה בחברה הערבית אבל גם לשקם את סביבת המחיה

עם תחילת השנה הלועזית החדשה, בזמן שמשפחות ברחבי הארץ ישבו לסכם את השנה החולפת, ליקקה החברה הערבית את פצעיה אחרי שנה מדממת בה נשבר שיא חדש של מספר קורבנות של מגפה פחות מתוקשרת ואשר טרם נמצא לה חיסון - מגפת הפשיעה והאלימות.

על אף שנעלמו השנה החגיגות והזיקוקים, ביישובים הערביים לא נעלמו קולות היריות, המתריעות מפני תחילת הספירה מחדש של קורבנות הרצח. ואכן, החברה הערבית התעוררה ב-1 בינואר לשני קורבנות רצח בשנה החדשה. וכך נכנס רחוב נוסף לרשימת זירות הרצח, שכונה נוספת לאזורים המוכים, ישוב נוסף נהיה אדום, ומשפחה נוספת מצטרפת למועדון המשפחות השכולות.

אי-אפשר להבין את השלכותיהן הישירות של מקרי הרצח בחברה הערבית רק על-ידי הסתכלות על מספר הקורבנות והמשפחות השכולות. כל פעם שנשפך דם ברחוב, הוא משאיר חותם עמוק על פני המרחב כולו לעוד שנים רבות, המתגלם בהרס תחושת הביטחון האישי של התושבים, העוברים והשבים, עד שהם מדירים את רגליהם מהמקום, ונעלמים חיי הרחוב, שהינם נשמתה החיה של כל עיר וכל קהילה.

פגיעה בחיי הקהילה גוררת ירידה בביטחון האישי, ועלייה בסיכוי לקבל כדור תועה או מכוון מגורם עוין. התרחבות מעגל הפשיעה ביישובים הערביים קשורה למדיניות ממשלתית המתעלמת מהיישובים הערביים ומיישמת מדיניות של אוזלת יד בכל הנוגע לאיסוף מאות אלפי כלי הנשק המסתובבים בישובים והעדר אכיפה על ארגוני הפשע המאורגן. אך לצד זאת, חובה לשאול את השאלה, איך הפכו הישובים הערביים, שהתאפיינו בחיי קהילה עשירים וערבות הדדית בין תושביהם, למפלצות בטון צפופות המהוות חממות של ארגוני פשיעה, עד כדי כך ש-73% מהתושבים מדווחים על היעדר ביטחון אישי וחשש להיפגע מאלימות ופשיעה?

במשך השנים התפתחו הישובים הערביים על שארית הקרקע הפרטית שנותרה בידי התושבים לאחר מימוש מדיניות ההפקעה והניכוס של ממשלות ישראל, ללא תכנון מתארי המסדיר את עיצוב המרחב ושימושי הקרקע. המציאות הזו הביאה להתפתחות דפוסי בניה שנועדו בעיקר לענות על צורכי הדיור. המרקם הבנוי שצמח מתוך אילוץ, על רקע המחסור החמור בקרקעות ובהתחשב במדיניות התכנונית המגבילה והמפלה של רשויות התכנון, הביא ליצירתן של שכונות בטון, שאין בהן מקום לשטח ירוק פתוח, כמו גינה ציבורית, או טיילת להליכה - מרחבים שתושבים מרגישים בעלות עליהם ומשתמשים בהם, ומשפרים את תחושת הביטחון האישי במרחב.

בחלק גדול מהרחובות ביישובים הערביים, קיומה של מדרכה רציפה ומונגשת הוא מראה נדיר למדי, וחנייה היא פריבילגיה ששמורה למועטים בלבד. בשכונות שנבנו במשך השנים בשולי הישוב, מערכת הכבישים שהתפתחה תלאי על תלאי מצריכה נהג מנוסה ורכב שטח כדי לעבור אותם בשלום, במיוחד אחרי רדת החשיכה. השכונות סובלות ממחסור חמור במוסדות ציבור כגון מרפאות, טיפות חלב, גן ילדים או מעון יום, וכדי ליהנות מגינה ציבורית או פארק צריך לנסוע לישוב היהודי הקרוב, במידה וראש העיר שלה מאפשר כניסה של אזרחים ערבים ולא דוגל בשימור " משטר ההפרדה ".

בספרות המקצועית קיימים מחקרים רבים המראים שיש מאפיינים מסוימים בסביבה הבנויה או האורבנית המשפיעים על הנכונות לבצע פשע ועל מידת הביטחון האישי של המשתמשים במרחב. לדוגמה, ברחוב הומה אדם בו יש עיניים רבות על המתרחש, הסיכוי של ארגוני פשיעה לשלוט במרחב או לבצע ירי יורד. לעומת זאת, כשנעלמים המרחבים הציבוריים כפי שקרה בישובים הערביים, ותושבים מסתגרים במרחב הפרטי, יש לארגוני הפשיעה יד חופשית להתפשט.

נוסף לאמור, צמצום שטחי התעסוקה והמסחר, הביא ליצירתן של "עיירות שינה" אשר מתרוקנות בבוקר לעבודה ורחובותיהן ריקים בערב. מצב זה חוסם את האפשרות בפני פיתוח כלכלי והגדלת הכנסות היישוב, שלא לדבר על הקושי של התושבים למצוא תעסוקה. אחת ההשלכות הנוספות והחמורות היא שהעדר עיניים על המרחב איפשר לארגוני הפשיעה להתבסס ולהשליט אימה על המרחב הציבורי.

מחסור בקרקע זמינה לתכנון ובניה והיעדר חלופות דיור בהישג יד, הולידה מצוקת דיור חריפה המציבה בפני הדור הצעיר משימה בלתי אפשרית, של גיוס הון תועפות לרכישת קרקע ולבניה, בצל עוני ואבטלה - לצד אי נגישות למשכנתאות והלוואות. כך צמח שוק אפור שהפך למקור מרכזי להלוואות המתדלק את ארגוני הפשיעה.

אין חולק כי התרחבות מעגל הפשיעה ביישובים הערביים קשורים לתהליכי עומק כלכליים וחברתיים כגון עוני גובר, הזנחה בתחום החינוך והרווחה, וכן והתפרקותם של מבני המשמעת והמשמעות המסורתיים כגון המשפחה, החמולה והמוסד הדתי. מתווסף לכל זה הכשל החמור של רשויות האכיפה בסיכול ארגוני הפשיעה והסחר בנשק הבלתי חוקי.

כדי לעקור את ארגוני הפשיעה מהשורש ולהחזיר לאזרחים הערבים את תחושת הביטחון האישי, המדינה חייבת לייבש את מקורות המימון של ארגוני הפשיעה ולשקם את סביבת המחיה של האזרחים הערבים. 

הכותב הוא עורך דין ומתכנן ערים בעמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה. 

הטור מתפרסם כחלק מפרויקט מיוחד של מדור הדעות שמתמקד באלימות המתגברת בחברה הערבית בישראל