איך קרה שגם האנשים הכי צעירים ומוסריים עשו השבוע הכול כדי להתחסן

צעירים ישראלים רבים מוצאים החיסון המיוחל לקורונה בשיטת "כל הקודם זוכה" באמצעות קבוצות וואטסאפ, טלגרם ופייסבוק שמיועדות לכך • האם זה מוסרי ומה היה אפשר לעשות אחרת? • המומחים מסבירים

חיסוני קורונה / צילום: Reuters, Amir Cohen
חיסוני קורונה / צילום: Reuters, Amir Cohen

לעולם, לעולם לא אעמוד יותר ב־31 בדצמבר בלילה בקור, בתור, ואחכה ששומר בריון יחליט אם ראוי להכניס אותי למסיבה הכי מבוקשת בעיר. כך הבטחתי לעצמי מתי שהוא בתחילת העשור הקודם, ודי עמדתי בזה. עד 2020.

בערב הסילבסטר השקט מצאתי את עצמי עומדת בתור ליד היכל שלמה בתל אביב עם 50 אנשים בערך, צעירים ומגניבים למדי, שרצו כולם רק דבר אחד - חיסון.

כ"תומכת חיסונים" זה שנים רבות (אין כזה דבר תומך חיסונים באמת, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת) היה מאוד מוזר לראות אותם הופכים ללהיט המבוקש של השנה. קצת כמו לראות את הלהקה שאתה אהבת לפני שהיא נכנסה למיינסטרים מגיעה לארץ, וכל מיני וונאביז שמכירים שיר אחד משיגים כרטיס להופעה שלך לפניך.

כמובן שרציתי שמבוגרים וקבוצות סיכון יתחסנו קודם, והכנתי את עצמי שאקבל את החיסון שלי באזור מאי־יוני. אבל פתאום התחלתי לשמוע על ההוא שליווה את אבא שלו והציעו לו להתחסן על הדרך ועל זה שקיבל את החיסון כי במקרה עבר בסביבה. ולא על חשבון מישהו, הם הבטיחו, להפך - האחות הציעה לנו מיוזמתה. היא אמרה שכך נמנע ממנת חיסון להיזרק לפח!

מרכז חיסונים / צילום: Associated Press, Oded Balilty
 מרכז חיסונים / צילום: Associated Press, Oded Balilty


כשמספרי החולים הולכים ועולים, יותר ויותר אנשים מבודדים וכל שיעול או כחכוח הוא עילה לביטול תוכניות, הפיתוי לגמור עם הסיפור הזה אחת ולתמיד גדול מאוד. כן, החלטתי. אני אצוד לי חיסון - רק בתנאי שזה אחד שגורלו היה להיזרק כמובן.

כך הצטרפתי לקבוצות הוואטסאפ והטלגרם "שאריות של חיסונים", "חבל על כל חיסון" ועוד כמה, וחיכיתי לטיפ שיביא לי את המנה המיוחלת. בצוהרי יום חמישי כבר הייתי בדלת ביתי עם הפנים לרהט, מרחק של שעה. אך באותה המהירות שבה התבשרתי שיש שם חיסונים אחרונים, גם התבשרתי שהם נגמרו.

אז החלטתי שאני חייבת לגשת לזה בתוכנית רב-שלבים אסטרטגית: יום חמישי בלילה בהיכל שלמה; ואם זה לא ילך, אז שישי בצהריים בבני ברק; ואם זה לא ילך, אז בכל כפרי המשולש בשישי אחר הצהריים, כי אומרים שההיענות שם נמוכה ואינספור חיסונים הולכים לפח; ואם גם זה לא ילך - בחזרה להיכל שלמה בשישי בערב. טיול בעקבות חיסון. יש כנראה דרכים גרועות יותר להעביר את הסגר.

הגעתי לתחנה הראשונה ביום חמישי בלילה. עמדתי בתור בהיכל שלמה כשלפתע האחות יצאה ואמרה שחבל לחכות ולא יישארו חיסונים בשבילנו. היו שמועות שבהיכל מנורה, ביד אליהו, יש תור של 2,000 איש שמחכים לעודפים. חזרתי הביתה אבל אז הגיעה הודעה מחברה: "יש חיסונים במנורה. אמרו לכולם ללכת הביתה, ואחרי כן פתאום אמרו שיש 40 מנות, שאם לא יינתנו בהקדם ייזרקו לפח. קוטפים פה אנשים מהרחוב".

בתוך עשר דקות כבר חניתי בחניון מנורה, התחלתי לרוץ, ממש לרוץ, למתחם החיסונים, כשאני מדמיינת שכרגע הם נותנים את החיסון האחרון וסוגרים. המוכרים בקיוסק ראו אותי וצעקו לי "רוצי! רוצי! עוד מחסנים". המתחם כבר היה חשוך והצוות כבר התחיל לקפל את השלטים. "את לחיסון?", צעקו האחיות, והכניסו אותי בשמחה רבה פנימה. "לא הבאתי כרטיס קופת חולים!", נזכרתי למרבה הזוועה. האחות ביקשה ממני במהירות את מספר הזהות שלי ותוך כדי שאני מדקלמת אותו האח כבר תקע בי את המחט. עכשיו אני מסתובבת בעולם בהלם מהמחשבה שהחיסון, שעד לא מזמן היה קונספט תיאורטי מאוד, כבר נמצא ממש בתוכי. (גלי וינרב)

***
עד לפני פחות מחודש הייתה כאן מדינה שחששה שאזרחיה לא ירצו להתחסן לקורונה. אבל איכשהו, ממש בן לילה, הביקוש גבר לממדים שהפכו את ישראל למובילה עולמית בחיסונים (ביחס לגודל האוכלוסייה), וזה עוד כשהמתווה מקנה זכאות רק לבני 60 ומעלה.

ואולי זו בדיוק הסיבה לכך. הגבלת הגיל הקימה כאן, במהירות שלא תיאמן, קבוצות פייסבוק, וואטסאפ וטלגרם, שבהן חברים אלפי אנשים שלא זכאים לחיסון בגל הראשון, אבל ממש רוצים להתחסן - מורים, אנשים שמתגוררים עם הוריהם שבקבוצת סיכון ואחרים. בכולן התפרסמו בזה אחר זה דיווחים על מרפאות, מרכזי חיסון, בתי חולים וקופות חולים שנתקעו עם חיסונים שתוקפם עומד לפוג ולא נמצאה עבורם כתף.

נכון לכתיבת שורות אלה כבר התחסנו פה כמעט 1.5 מיליון איש, עשרות אחוזים מהם מתחת גיל 60 - בניגוד גמור למתווה המתוכנן. מה שמעלה את השאלות מה באמת צריך להיות הייעוד של אותם "עודפי חיסונים"? האם אותן שאריות שתוכננו להיזרק לפח נוצלו כראוי כשחולקו בשיטת "כל הקודם זוכה"? האם הרדיפה אחרי החיסונים על ידי הציבור הרחב באה על חשבון מי שבאמת זקוקים להם? והאם הייתה דרך טובה יותר?

מרכז חיסונים של קופ"ח כללית / צילום: Associated Press, Oded Balilty
 מרכז חיסונים של קופ"ח כללית / צילום: Associated Press, Oded Balilty

עניין של מנטליות: בישראל שום חיסון לא ייזרק לפח


"כשיידעו אותנו שאבא שלי לא יכול להתחסן לקורונה בשל מצב רפואי רגיש, החלטנו שחשוב שלפחות הסביבה שלו תהיה מחוסנת. אז הצטרפתי לאחת מקבוצות הפייסבוק, ובאחד הימים ראיתי הודעה ממישהו שהציג עצמו כעובד קופת חולים לאומית וקרא לכולם לבוא למרפאה ברהט. למחרת על הבוקר נסענו. לא שאלו אותנו שאלות. התחסנו" (ל', באר יעקב)

"אנשים מוכנים לנסוע רחוק מאוד, איפה שיש", אומר אלעד קורן, מנהל משמרת בתחנת חיסונים בירושלים ומתנדב בעמותת מדעת, שפתח את קבוצת הטלגרם "חבל על כל חיסון", שצברה כ-1,800 חברים בתוך ימים ספורים. "רוב המשתתפים בקבוצה מתחת לגיל 60. רובם מחפשים להפחית את מפלס החרדה או שיש להם מטרות קונקרטיות מאוד. לפעמים צריך פשוט לעזור להם לסדר סבך בירוקרטי".

"יש פה מודיעין חברתי שלא קיים אצל מנהלי המשבר", מסביר פרופ' עוז אלמוג, סוציולוג והיסטוריון מאוניברסיטת חיפה. "משרד הבריאות מתנהל לעתים באופן שלומיאלי ולא נערך לדברים ממש צפויים, כמו החיסונים העודפים וההתנפלות עליהם. הם יכלו להכריז באופן רשמי על עמדות שנשארו בהן עודפים ולפתוח רישום להן אבל לא עשו זאת. זה היה בולם הידחקות מסוכנת וגם מונע התמרמרות בסגנון ‘ההוא קיבל וההיא לא קיבלה'.
"במסגרת מחקר שאני עורך ראיינתי ישראלית מבוגרת שגרה באנגליה, שסיפרה לי שאצלם הנוהג הוא להמתין בסבלנות שאנשי שירות הרפואה יקראו לך. זה ממחיש את עניין המנטליות. אבל כאן התרבות היא אחרת. אז אם למנהיגים שלנו היה ברור שיהיו פה תורים הם היו צריכים להתייעץ עם סוציולוגים כדי להבין איך לפתור את זה".

שלי קציר, שקבוצת הפייסבוק שייסדה, "חיסוני קורונה בין חברים", צברה יותר מ-35 אלף חברים בשבוע, מסכימה: "המטרה של הקבוצות האלה הייתה להנגיש מידע לאנשים שבאמת צריכים את החיסון. כשלאנשים אין מספיק מידע, הם סתם נכנסים לאטרף. פתחתי קבוצה לחברים שלי - והכול התפרץ. בעיניי זה ניצחון על כל הקונספירציות שאנשים מריצים על הקורונה. מה גם שאנשים לא נדחפים, הם מבינים שזה קודם כל למבוגרים".

כבר התחסנת? כך המירוץ לחיסון הפך לספורט לאומי


"הייתי עכשיו בקופת חולים מכבי בדימונה, היו שם עשרות אנשים על שאריות של חמש מנות. עכשיו הם עזבו את המתחם והמשיכו לחפש בירוחם ובבאר שבע" (שרונה, מתוך קבוצת הוואטסאפ "שאריות של חיסונים")

"כל עוד אנחנו מדברים על קבוצות שבאות לעזור לאנשים להשיג חיסונים שאחרת הולכים לפח, אני בעד", אומרת ד"ר עדי שגיא, פסיכולוגית חברתית במכללה האקדמית תל אביב יפו. "בפסיכולוגיה חברתית יש מונח שנקרא דה-אינדיבידואציה, שלפיו הפרט נעשה חלק מקבוצה גדולה, שומר באופן יחסי על האנונימיות שלו ומאמץ את הנורמות של הקבוצה. בדרך כלל הדוגמאות להמחשת התופעה הזאת הן שליליות, ממירוץ עם שוורים בפמפלונה שבספרד עד להתפרעויות המוניות במשחקי כדורגל, אך בשנות השמונים הייתה קבוצת חוקרים שהראתה שהדבקת ההמון בנורמה קבוצתית יכולה לקרות גם בהקשרים חיוביים. זה מה קורה עכשיו בפייסבוק ובשאר הפלטפורמות הדיגיטליות".

ד"ר שגיא מגדירה את המירוץ המשותף לחיסונים כתופעת עדר חיובית. "החיסון נטבע כאן מההתחלה, עוד בשלב יחסי הציבור שלו, בצורה חיובית. גם הקרבה לסגר השלישי סייעה, כי אנשים כבר רוצים לגמור עם זה. רבים אמרו לעצמם: אוקיי, היינו חסרי אונים מול הקורונה, אבל עכשיו אנחנו יכולים להתחסן וגם לעזור לאחרים להתחסן - וכך לקחת חלק פעיל במאבק במגפה. פתאום נוצר משהו מאחד בחברה המפולגת שלנו, נגד הקורונה. פתאום כולנו עוזרים זה לזה להתחסן ומתאחדים, כמו במלחמות. בשוליים היה כאן גם אלמנט משחקי, של בוא נמצא את המקום הבא שאפשר להתחסן בו. נוצר כאן אתגר חיובי של מקסום החיסונים. נוצרה כאן הזדמנות להיות חלק ממשהו משמעותי, גבוה יותר, שהוא מעבר להתמודדות של היחיד".

"אני רואה בקבוצות האלו תופעה מלאת השראה", אומר פרופ' אלמוג. "אלה בעיניי אזרחים זריזים, יזמים, עם אוריינטציה דיגיטלית, תודעת לקוח מפותחת ויכולת אלתור ראויים לשבח. ולא זו בלבד, אלא שהם טורחים לשתף את האחרים בהצלחתם - בהחלט אלטרואיסטי. זו הצרכנות החדשה במיטבה ומי שמוביל אותה ומגיע לו קרדיט על כך הוא הדור הצעיר".

מתחם חיסונים ובדיקות בכיכר רבין, ת"א / צילום: איל יצהר
 מתחם חיסונים ובדיקות בכיכר רבין, ת"א / צילום: איל יצהר

על חשבון מי זה קורה: כמה כבר חיסוני שאריות יש?


"היה לי פחד גדול מקורונה כי אני אסטמטית וסובלת מיתר לחץ דם והבן שלי אוטיסט. בעלי ואני חיפשנו כל הערב בקבוצות הוואטסאפ. לבסוף הגענו לסניף מאוחדת ברמות. בחוץ היו כ־30 אנשים שחיכו לסיום התורים הרגילים. גם כשאמרו לנו שנשארו רק שלוש מנות מיותרות אף אחד לא הלך הביתה. שאלו מי בקבוצת סיכון, בדקו, ולבסוף אישרו לי ולעוד שני צעירים" (אסתי, ירושלים)

פרופ' נדב דוידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון וחבר בקבינט המומחים של מגן ישראל, סבור שהתמונה מורכבת יותר. "אם יש חיסונים שעומדים להיזרק לפח, והגיוני שיהיו 1%-2% כאלה, עדיף לחלק אותם בצורה מסודרת ככל האפשר, עם ניסיון לשמור על תעדוף, כדי שהאוכלוסיות בסיכון והצוותים הרפואיים יקבלו את החיסון.

"כרגע הקבוצות האלה מאפשרות ליותר אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה להשיג חיסונים, וצריך לעשות את זה בצורה מסודרת, באמצעות מעקב של הקופות על קצב ההתחסנות אצל האוכלוסיות בתעדוף. צריך לבדוק שהמנגנונים האלה לא פוגעים בשוויון בצורה משמעותית. הקבוצה שהפגיעה בה הכי בולטת כרגע היא החברה הערבית, שיש בה יותר מחלות כרוניות בגילאים צעירים ובכלל תחלואה גבוהה יותר, אבל דווקא שם ההיענות לחיסונים בתחילת הדרך הייתה נמוכה. זה יצר מצב שבו אכן עמדו לזרוק חיסונים ואנשים אחרים באו וקיבלו אותם. עכשיו עושים מאמצי הסברה גדולים כדי לשנות את זה".

איימן סייף, ראש מטה הקורונה בחברה הערבית, חושב שחוסר ההיענות להתחסן במגזר נובע מכמה בעיות. "השיטות הרגילות של לחייג למוקדים של קופות החולים לא יעבדו כאן. אנחנו צריכים לעשות הסברה יותר נכונה, בעיקר בגלל הפייק ניוז על החיסונים שגורם להרבה אנשים לפחד מהם. מלבד זאת, צריך להתאים לאוכלוסייה הערבית את השירות באמצעות הגדלת מספר התחנות, ואת זה כבר הצלחנו לעשות, ולעזור למבוגרים להגיע פיזית לחיסון. להיות אקטיביים. והנה, מרגע שהתחלנו לעשות את זה, מרגע שהתחלנו להיות אקטיביים, יש עלייה בשיעור של האוכלוסייה הערבית המתחסנת ביישובים הערביים".

מה עדיין מפריע לך?
"כל אלה שמתקשרים למוקדים ארציים ושולחים אותם ליישובים ערבים, זה פוגע במאמצים שלנו לחסן את האוכלוסייה בסיכון אצלנו, וזה בא על חשבונה. לכן הקבוצות בפייסבוק ובוואטסאפ מפריעות לי. ברגע ששולחים לי כל מיני צעירים בקשות בטענה שיש אצלנו יותר מדי חיסונים וצריך לגמור אותם - אני לא קונה את זה, זה לא בסדר".

"הקבוצות האלה היו אולי נכונות לתחילת הדרך, לשבוע הראשון של מבצע החיסונים, אבל היום אפשר להתארגן ולראות איך עושים את זה מסודר יותר", אומר פרופ' דוידוביץ'. "הכי נכון לדעתי לעבוד בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות. כבר עכשיו יש שיפור לעומת השבוע הראשון, וזה עוד ילך וישתפר. אני לא מאשים את האנשים שהקימו את הקבוצות, אלא פשוט חושב שאפשר וצריך היה לכוון את זה יותר טוב מלמעלה".

פרופ' אלמוג לא משתכנע: "מי שמבקר עכשיו את היוזמות הללו הוא בעיניי קוטר וקטנוני. אם אבא ואמא או סבא וסבתא שלכם לא הלכו להתחסן כי אין להם נגישות אינטרנטית - זו אשמה רק שלכם. תעזרו להם להירשם ואז לא יישארו שום עודפים.

"הקבוצות הללו - לא רק שעזרו לנו להתחסן מהר והצילו חיסונים שהיו נזרקים לפח, הם חשפו כשל ניהול במשרד הבריאות. זה היה סוג של משוב פונקציונלי שייעל בהמשך את המערכת. כמו בעבר, למרבה הצער, משרד הבריאות השאיר דברים לא סגורים. אבל גם עליו הביקורת צריכה להגיע במשורה וברוח טובה. סך-הכול מדובר באנשים שלוחמים בחזית ומצילים את אותנו. למלאכים מותר לטעות".

פרופ' יחיאל בר אילן, רופא מומחה ברפואה פנימית וחוקר בתחום האתיקה, המשפט וההיסטוריה של הרפואה מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל אביב, מסכים כי המרדף הפיראטי אחר החיסונים נובע בעיקר מההססנות של ההנהגה. "ההידחפות בתור היא מבחילה אך קשה לבקר אותה כי המדיניות נעה בין תעדוף של משאב נדיר לבין חשש מחוסר היענות. כרופא, כשהגעתי לעבודה בחדר מיון ביום השני לחיסונים, נשלחתי תכף ומיד להתחסן. אז כאדם צעיר (54) שחוסן, מי אני שאבקר את כל הנדחפים?".

מרכז חיסונים / צילום: Associated Press, Oded Balilty
 מרכז חיסונים / צילום: Associated Press, Oded Balilty

אז מה מודל התעדוף הנכון בעיניך?
"דרך אחת לתכנן מבצע שכזה היא מודל ממוחשב שאמור לתת את האסטרטגיה הצפויה לצמצם כמה שיותר את התמותה והתחלואה הקשה. יכול להיות שהמודל הזה יחסן חלק מהקשישים וחלק מילדי בית הספר או כל מיני צירופים אחרים. הבעיה היא שאין לנו מודל אמין, וכל מודל בעל חזות מדעית מכיל בתוכו, במודע ושלא במודע, הטיות קוגניטיביות ותרבותיות רבות.

"דרך אחרת היא לנקוט עמדה ערכית שיש בה היגיון קליני, למשל לחסן בהתאם לקבוצות סיכון מובהקות: מושתלי איברים ראשונים, אחריהם קשישים והמטפלים הצמודים שלהם, כולל כמובן עובדים זרים. אני בעד הגישה הזאת. עם זאת, מדובר באוכלוסייה קשת גיוס. כלומר, שיעור התורים המפוספסים בקרבה יהיה גדול ויש חשש לפחת מיותר של חיסונים. לכן יש היגיון ביצירה של רשימת המתנה של מועמדים רלוונטיים לחיסון, כמו עובדי בריאות ואנשי הוראה בחינוך המיוחד".

מה שחשוב במלחמה זה לנצח: למה התמונה הגדולה חיובית


"הקבוצות האלה אמנם רועשות, אבל בכלל האוכלוסייה לא מורגשת טרפת ומוקדי החיסונים לא מרגישים בזה. העומס שהיה בהתחלה נגמר בתוך כמה ימים, אולי רק חוץ מבקופת חולים כללית" (אלעד קורן, מייסד קבוצת הטלגרם "חבל על כל חיסון")

אם כך, יש מי שסבור שהמבצע הזה דווקא נוהל בהצלחה יחסית. "אני מעריך שאין יותר מ-3 מיליון ישראלים שרוצים להתחסן מתוך אוכלוסייה של כ-5.5 מיליון שמותר לה", ממשיך קורן. "אם בחיסוני שפעת אנחנו מגיעים רק ל-41%, אז בחיסון הזה שמדברים על הסכנות שלו - אף שאנחנו לא באמת מכירים סכנות כאלה - אני מאמין שיהיו אנשים שיפחדו או לא יראו טעם להתחסן. הם יאמרו לעצמם: לא נדבקתי עד עכשיו ואין בעצם טעם להתחסן נגד משהו שלא קיים".

"הקופות יודעות לעשות את זה מצוין, יש להן תשתית חזקה", אומר פרופ' דוידוביץ'. "יש כאן תיקים רפואיים ממוחשבים ברמה גבוהה, שמאפשרים להבין מיהן הקבוצות שצריכות להתחסן. הישראלים מאמינים בחיסונים. צריך גם לזכור שמבצע החיסונים הנוכחי תורגל בעבר לא מעט. זה לא משהו שחדש לנו. הלוואי שבכל הגזרות של הקורונה היינו מתנהלים כמו בחיסונים".

מתחם חיסונים בבית חולים שיבא / צילום: איל יצהר
 מתחם חיסונים בבית חולים שיבא / צילום: איל יצהר

גם פרופ' בר אילן סבור שהגענו מוכנים למבצע החיסונים. "לישראל יש יכולות מעולות בתחום הלוגיסטי. זה מסייע מאוד במבצע החיסונים. זו גם מדינה קטנה וצפופה ומאוד צנטרליסטית בענייני חירום, וטוב מאוד שהממשלה ממנפת את זה למבצע החיסונים. אפשר לבקר את הממשלה מאה פעם על מאה כישלונות וביזיונות בקורונה, אבל עכשיו נוצרה הזדמנות שבה המדיניות שלה תביא לסיום מוקדם של המגפה ביחס לארצות אחרות. מה שחשוב במלחמה זה לנצח".

צרו איתנו קשר *5988