מאה שעות של אדרנלין בבית הלבן של ג'ו ביידן

כתבנו כאן בשבוע שעבר על תסביך "מאה הימים" שבו לוקה כל ממשל חדש בארה"ב, זאת אומרת הצורך הכפייתי להודיע על מסגרת זמן מצומצמת להשגת יעדים, על יסוד תקדימים היסטוריים ועל יסוד ההנחה שנשיא חדש נהנה מתנופה ומאשראי, אשר ייגוזו כמעט מאליהם בתוך מאה ימים, או משהו כזה.

ראש הסגל החדש של הבית הלבן הקדים להודיע ערב השבעתו של ג'ו ביידן על רשימת יעדים ל"עשרת הימים" הראשונים של הממשל. עכשיו אפשר לדבר ברצינות, לא על מאה ימים, לא על עשרה ימים, אלא על מאה השעות הראשונות של נשיאות ביידן. האינטנסיביות שלהן הייתה כמעט חסרת תקדים.

לא היה צורך אלא להתבונן בערימות העוקדנים השחורים, שהצטברו על שולחן הכתיבה בלשכה הסגלגלה. כל אחד מהם הכיל "צו נשיאותי", שכוחו שקול כנגד חוק, לפחות כל זמן שהקונגרס לא אימץ חוק סותר, או בית המשפט לא שלל את תוקפו החוקי של הצו.

 כותרות בעיתונים שמבטאות את היחס לקצב הפעילות של ביידן במאה השעות הראשונות

הכוח הנובע מן העט

צווים נשיאותיים הם הביטוי הבולט ביותר של סמכויות הנשיא בענייני פנים. הוא יכול כמובן להשפיע על חקיקה, בייחוד כאשר מפלגתו נהנית מרוב בשני בתי הקונגרס; הוא יכול לסכל חקיקה באמצעות וטו; אבל הכוח לשנות כיוון לאלתר, או להתחיל תהליך ביורוקרטי של שינוי, נובע מעטו של הנשיא.

דונלד טראמפ אהב לחתום את שמו באותיות של קידוש לבנה, ולהציג את הצו החתום למצלמות במחוות ניצחון והתרסה. ביידן לא עשה כן, אבל הוא החליף עטים. כל עט ניתן במתנה למישהו הקשור בצו. העטים מיהרו לאזול מן הקופסה.

הימים הראשונים של נשיאות חדשה, בייחוד כאשר היא באה בעקבות נשיא ממפלגה יריבה, הם הזדמנות לנקמות ולהוצאת לשון פוליטית: אתם הרסתם מה שאנחנו בנינו, עכשיו תורנו.

22,700 התקנות של אובמה

נשיאות אובמה היתה זמן של הידוק הפיקוח על הפעילות הכלכלית. מכון מחקר ימני בוושינגטון חישב ומצא, שבזמן אובמה מחלקות הממשלה ורשויותיה הוציאו 22,700 תקנות בתוך שמונה שנים, ועוד 2,000 חיכו לחתימה כאשר טראמפ נכנס לבית הלבן.

הסרת פיקוח היתה לחש־הקסמים של טראמפ. יועציו הכלכליים טענו, שדה־רגולציה תחסוך 3,100 דולר בשנה לכל משפחה אמריקאית. הסרת הפיקוח, לצד הקלות המס המפליגות לחברות ולבעלי הכנסות גבוהות, עמדה ביסוד הצמיחה הכלכלית של שלוש שנות טראמפ הראשונות והגאות בוול סטריט.

הדמוקרטים חרקו שיניים, מפני שהפיקוח הוסר, בין השאר, על זיהום הסביבה, על קידוח נפט וגז על אדמת ציבור ועל שלומם של עובדים. החמרת הפיקוח הייתה הבטחת בחירות, והבטחת היום שלאחר הבחירות. הדמוקרטים הבטיחו "נחשול" של צווים נשיאותיים. ביידן הודיע תיכף לבחירתו, בנובמבר, שצוותי המעבר שלו "מפנים עכשיו את מלוא תשומת לבם" להחלת סמכויותיו.

מבוקשים: עשרה עריקים

צריך להעיר, שהוא אמר את הדברים האלה כאשר הציפייה הפחות או יותר כללית הייתה שהסנאט יישאר בשליטת הרפובליקאים, מה שעמד לעקר את יכולתו של הנשיא להשפיע על חקיקה. המהפך המדהים במדינת ג'ורג'יה שיפר את מעמד הנשיא. היא בחרה ביום אחד שני סנאטורים דמוקרטיים, בפעם הראשונה לאחר 30 שנה. בחירתם יצרה שוויון כוחות בסנאט, וכאשר יש שוויון, קולה של סגנית הנשיא הוא המכריע. מצב העניינים הזה מעניק לדמוקרטים שליטה על סדר היום, ומעביר לידיהם את פטישי היושב ראש של כל הוועדות.

גם בבית הנבחרים יש לדמוקרטים רוב קטנטן. אבל בעוד שבבית הנבחרים רוב הוא רוב, בסנאט תקפים כללים פרלמנטריים קצת יותר מורכבים. מסורת היא שמחוץ לחוקי התקציב, שום חוק אינו יכול לעבור בלי הסכמתם של 60 מתוך מאה סנאטורים. זאת אומרת, עשרה רפובליקאים יצטרכו לחצות את הקווים. בקונגרס אין משמעת מפלגתית, כל ציר וסנאטורית הישר בעיניהן יעשו. אף על פי כן אפשר להניח כמעט בוודאות שכמעט לעולם לא יימצאו עשרה עריקים. אנחנו חיים בזמנים של קיטוב מפלגתי חריף.

הנשיא עומד לנסות. הוא כבר הודיע על כוונתו להניח שתי הצעות חוק על שולחן הקונגרס: חבילת סיוע של כמעט שני טריליון (2,000 מיליארד) דולר לנפגעי הקורונה; ורפורמות מקיפות של חוקי ההגירה, שבמרכזן "מסלול לאזרחות" של שמונה שנים ל־11 מיליון מהגרים ללא מעמד חוקי.

התנגדות מסיבית של הימין

חבילת הסיוע תיתקל בספקנותם של רפובליקאים מכל הגוונים, החושבים שהממשלה הפדרלית, עוד תחת טראמפ, הרחיקה לכת בפזרנותה. הקונגרס כבר הקצה שלושה טריליון דולר מאז חודש מרץ.

הרפורמה בהגירה תיתקל בהתנגדות מסיבית, לא רק מצד הרפובליקאים בקונגרס, כי אם גם מצד מדינות שבהן הרפובליקאים שולטים, או לפחות מחזיקים בכהונה (הנבחרת) של תובע כללי. אחד מהם, זה של טקסס, כבר עתר לבית המשפט לעכב החלה של צווים נשיאותיים הנוגעים להגירה ולמהגרים.

הזריזות הזו אינה צריכה להפתיע. תובעים כלליים דמוקרטים היו זריזים לא פחות בימים הראשונים של נשיאות טראמפ, ב־2017, בייחוד בשאלות של הגירה. הם הצליחו לעכב בחודשים רבים החלה חלקית של הצו המפורסם נגד כניסת מבקרים מארצות מוסלמיות. ב־100 השעות הראשונות שלו, ביידן כבר ביטל את הצו ההוא.

אבל בעוד שביטול הצו המוסלמי היה בלתי נמנע, רוב הצווים האחרים שיגרו מסר של אקטיביזם, המעורר דרגה של אי נוחות לא רק בין רדיקלים ימניים, אלא גם בין לא מעט מתונים.

"האחדות ארכה רק כמה דקות"

ביידן התמודד על מועמדות מפלגתו כנושא הנס של המרכז הפרגמטי, בניגוד לשמאל תאב השינויים הרדיקליים של ברני סנדרס. המרכזיות שלו הקלה על מספר ניכר של מצביעים מהימין המתון, בייחוד לבנים בשכונות המעמד הבינוני, לעבור אל ביידן.

הסנאטור הרפובליקאי מרקו רוביו, ימני אבל לא בהכרח רדיקלי, צייץ ביום ו': "הנשיא ביידן מדבר כמו איש מרכז, ומשתמש במלים של המרכז כמו 'אחדות', אבל מושל כמו מישהו מן השמאל הקיצוני".

זו הפרזה, אבל לא עיוות מוחלט. מאה השעות הראשונות של ביידן אמנם מכילות שורה של הכרזות וצווים המתיישבים עם סדר היום של השמאל, כולל האיסור המיידי שהטיל על הנחת צינור הנפט השנוי במחלוקת מקנדה לארה"ב; כולל הפיטורים המיידיים של היועץ המשפטי הראשי ברשות העוסקת ביחסי עבודה. ההדחה הזו הייתה יוצאת דופן, מפני שהרשות נהנית מעצמאות. ביסוד הדחתו עמדה איבתם של האיגודים המקצועיים, בעלי בריתם של הדמוקרטים. "ה'אחדות' ארכה רק כמה דקות", לגלגה בעלת טור ימנית ב'וול סטריט ג'רנל'.

הלהיטות ללחוץ על כל הכפתורים בעת ובעונה אחת היא טבעית והגיונית, בהתחשב בציפיות העצומות שיש לתומכי הנשיא. אבל עדיין לא ברור איך כל זה יתיישב עם הדיבורים על הסכמה רחבה ועל שיתוף פעולה עם יריבים, בייחוד כאשר הסנאט ואמריקה כולה יחזרו ויתפלגו בתשעה בפברואר. זה היום שבו יתחיל משפטו של דונלד טראמפ בסנאט. איכשהו קשה קצת להאמין באורך תוחלת החיים של ה"אחדות".

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny